"אובמה מנסה להקטין את פערי העושר שיצר"

הצעדים של ממשל אובמה לצמצום אי השוויון הם כמו לירות ברובה מים לתוך מפל

אחת התופעות של עידן אובמה היא שאנחנו עדים למרוץ אדיר שאפשר להגדירו כמרוץ בין הממשלה לבין מריטוקרטיה - בה בעלי העוצמה הפוליטית נבחרים לפי יכולתם וכישוריהם ולא לפי עושרם או מעמדם. מצד אחד, ישנה מריטוקרטיה, שמרחיבה את אי השוויון. מצד שני יש את הצוות של הנשיא אובמה, שעושה מאמץ להקטין את אי השוויון. השאלה הגדולה היא: איזה צד מנצח?

ראשית, יש את מערכת החינוך הגבוהה, שמתפקדת כמעין שואב אבק אדיר ששואב את האנשים החכמים ביותר מרחבי המדינה ומתרכז בהם בכמה מקומות בעלי פריווילגיות.

טקס ההשבעה בוושינגטוןצילום: אי-אף-פי

סטודנטים מבריקים מיישובים כפריים בנברסקה, מעיירות קטנות באוהיו ומערים תעשייתיות כמו ניוארק מצליחים להתקבל לאוניברסיטאות טובות. כשהם מגיעים לשם הם חווים, בדרך כלל, הלם תרבות.

הם גדלו בסביבה של שוויון חברתי וכעת מוצאים עצמם בתרבות שמדגישה את החתירה הבלתי פוסקת לבידול - להיות מוכשר יותר, נאור יותר, חדשני יותר. הם גדלו בסביבה שמדגישה את השורשים, ומוצאים עצמם בסביבה שמדגישה את המוביליות - קוסמופוליטיות רב תרבותית שמעודדת את האדם להגיע לכל מקום בחיפושו אחר הגשמה עצמית. הם אולי גדלו בקרב אנשים שמרגישים יראה כלפי בעלי עוצמה, אבל כעת נמצאים בסביבת אנשים שמגיעים למקומות הגבוהים ביותר עם ביטחון שהם שייכים.

אבל המערכת עובדת. במעונות, חדרי הכיתות, התמחויות הקיץ ובעבודות הראשונות הם לומדים איך להתנהג בדרכם של אנשים מצליחים בריכוזי ההשכלה הגבוהה. אין להם סיבה כלכלית לחזור הביתה, ואולי זה גם לא ממש אפשרי מבחינה חברתית.

המשכילים מתרכזים באזורים מוגדרים ומובחנים. המיון הזה, שתורם לחיזוק העצמי שלהם, גדל באופן בלתי נסלח מדי שנה. מחקר אחד בעניין הזה תפס את עיניי. רוברט אופריסקו מאוניברסיטת באטלר מצא שמחצית מהמשרות בתוכניות של מדע המדינה בארה"ב נתפסות על ידי בוגרים מ-11 האוניברסיטאות המובילות. כלומר, אם יש לך דוקטורט מהרווארד, מסטנפורד, מפרינסטון וכיוצא באלה, הסיכויים שלך למצוא עבודה טובים מאוד. אבל אם יש לך תואר דוקטור מאחת מ-100 האוניברסיטאות הפחות נחשבות, הסיכויים שלך טובים פחות. אותן אוניברסיטאות אפילו לא מעוניינות לקחת לעבודה את הבוגרים שהן מייצרות. הן רוצות את העלית.

ברק אובמה (בוגר קולומביה והרווארד) הרוויח משיטת המיון הזאת. כך גם אשתו (פרינסטון, הרווארד) וכך גם רוב האנשים בממשל. כך גם רבים שקוראים את העיתון הזה ורבים שכותבים עבורו.

אנשים בממשל אובמה עבדו קשה כדי לצמצם את אי השוויון שהם בעצמם יצרו. הם עבדו קשה כדי לחלק מחדש את עוגת ההון כך שכסף יעבור מריכוזי עשירים לאוכלוסיה הענייה. למשל, רפורמת הבריאות מגדילה את המסים על המאיון העליון בכ-20 אלף דולר בשנה למשק בית. היא מגדילה את ההטבות למעמד הפועלים בטווח של 400 ל-800 דולר למשק בית. העלאות המסים האחרונות בהסכם למניעת המצוק הפיסקלי יעשו פחות או יותר אותו הדבר.

הבעיה הראשונה עם המאמץ הזה היא שזה כמו לירות ברובה מים אל תוך מפל. הצעדים של אובמה, שהושגו אחרי מאמץ גדול של רווח פוליטי, פשוט אינם משמעותיים מספיק כדי לנטרל את המגמות.

הבעיה השניה היא המיקוד על חלוקה מחדש של ההכנסות. באחרונה גבר משמעותית השיח בנוגע להעלאות מס, יותר מכל סוגיה אחרת. אבל הפערים בהכנסות הם תוצאה של הפערים האנושיים והגאוגרפיים. הזרמה של כמה דולרים לסן חואקין בקליפורניה, שבה 2.9% מהתושבים הם בעלי תואר ראשון ו-20.6% הם בוגרי תיכון, יכול להקל על הסבל, אבל לא באמת לשנות את המצב.

הבעיה האחרונה היא שבמאמץ להקטין את ריכוזיות העוצמה, הממשל מתמקד בעוצמה הפוליטית בוושינגטון. אם הבעיה היא שהכישרון נמלט מיישובים מוזנחים, קשה לראות איך משפרים את המצב אם קבלת ההחלטות והמשאבים מרוכזים הרחק בבירת ארה"ב.

כל זה לא נאמר מנקודת מבט מפלגתית, כי לרפובליקאים אין גישה טובה יותר. בשורה התחתונה, אג'נדה ליברלית פשוט אינה מצטיינת בהתמודדות עם בעיית אי השוויון שהיא מחפשת לפתור. לעת עתה, המריטוקרטיה מביסה את הפרויקט הליברלי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker