דאבוס 2013, יומן מסע

כבר בלילה הראשון קיבלתי כלים כדי לפתח פרויקטים בהם אני עוסקת בעמותת "ידיד"

שרי רבקין
שרי רבקין

הגעתי לציריך באיחור של שעה וחצי, לא אופייני למערכת השווייצית הדייקנית כל כך. אבל השלג והקרח שברו את הקפדנות השווייצית המשתווה רק לזו של משרתים אנגלים מפעם. את הלילה בחרתי לבלות במלון קטן ליד שדה התעופה. פשוט מאוד אבל נקי ומסודר כמו מלון 5 כוכבים בישראל. התלונה היחידה שלי היתה על כך שבמלון כולו לא היתה אפילו מכונת משקאות אחת, דבר איום לחולת דיאט קולה שכמוני. הייתי חייבת לרדת לבר.

אישה צעירה שעמדה ליד הדלפק קידמה את פני. היא הגיעה למלון מספרד בדרך לניו יורק והמטוס בו טסה נאלץ לנחות בציריך בגלל מזג האוויר הקשה. המקומיים הסבירו שהם צריכים לסגור את הרחובות בשעה שמונה וחצי בערב בגלל הקרח והשלג והמקומות היחידים שישארו פתוחים הם הבארים. היא ניסתה לשכנע אותי להצטרף אליה, אבל אני העדפתי בקבוק זכוכית של דיאט קולה וישיבה מול המחשב בנסיון לעבור על מאות המיילים שהגיעו במהלך השעות הארוכות שביליתי בדרכים ובשחקים. הבקבוק עלה לי 6 דולר - ובישראל מדברים על יוקר המחיה. אבל הצמא הכניע אותי. 6 דולר, חשבתי לעצמי וחזרתי לחדר.

צילום: אי-אף-פי

בבוקר שלמחרת חזרתי לשדה התעופה, יותר נכון, לתחנת הרכבת הצמודה אליו, לעלות על הרכבת לדאבוס, המקום בו אבלה את המשך השבוע עם שועי עולם, יזמים עסקיים מבריקים וכמובן גם אני, מנכ"לית ארגון "ידיד", שהפכתי לחלק מהמערכת הענקית של הפורום הכלכלי העולמי של הקרן לאחר שזכיתי בפרס היזמית החברתית לשנת 2008 של קרן שוואב. הפעם הזו היא הפעם שנייה שאני נוסעת לכנס הכלכלי בדאבוס.

העלייה לרכבת היתה קלה ונעימה, לוחות הזמנים חזרו למתכונן, מדוייקים כמו שעון שווייצי. הנסיעה עברה בשקט מופתי. אין שיחות בסלולרי, אין צעקות ודיבורים בקול רם. אין חשמל למחשבים, אין אינטרנט אלחוטי. בניגוד לאמטרק האמריקאי הידוע בתלונות הרבות על ניתוקים מתמשכים של רשתות האלחוט, שם אצל האמריקאים אתה צריך לבקש להיות בקרון שקט ללא טלפונים. כאן, בדרך יפהפייה לדאבוס, הרכבת כולה היתה קרון אחד גדול של שקט.

התמונה מחלון הרכבת היתה לבנה. שלג אין סופי המכסה את הכל. מעט מאד מכוניות נסעו על הכבישים ליד. הרבה תחבורה ציבורית, והרכבת, הו הרכבת? מתי תהיה מערכת כזו של תחבורה ציבורית בישראל.

הגענו לדאבוס. בפעם האחרונה שהייתי שם, לפני שנתיים, זכרתי משום מה את הרחוב הראשי המוביל למלון שאצלפ - Schatzalp - הנמצא בראש גבעה אליה מגיעים במין "כרמלית" המזכירה את זו החיפאית.

בנסיעה מעלה פגשתי לראשונה שני יזמים חברתיים נוספים. החזות היפנית שלהם לא גילתה את הפרויקט המדהים שיזמו - מרכז בריאות נייד בברזיל. מסתבר שהוריהם היגרו למדינה הגדולה בדרום אמריקה והם, היזמים, נולדו וגדלו בה. בשיחה אתם התברר לי שיש בברזיל קהילה גדולה של יפנים שהגיעו אליה לפני הפצצת פרל הארבור במלחמת העולם השנייה.

סחוטים ועייפים הקפדנו לשתות כמויות גדולות של מים. האוויר במקום דליל בגלל הגובה, וחייבים לשתות כדי לשמור על הגוף מפני התייבשות. המלון אליו הגענו נמצא במבנה היסטורי המיועד לשימור. כשנבנה הוא שימש כסנטריום לחולי סרטן הדם. הרופאים אז טענו שהגובה הרב והאויר הדליל מסייעים לנשימה טובה יותר אצל החולים. לאלה המגיעים לאזור כדי להחליק מדובר פשוט בגן עדן.

החדרים במלון, הנחשב לאחד המיוחדים והנחשקים באיזור, מרוהטים כאילו נוצרו בתחילת המאה הקודמת. בכל חדר מכשיר רדיו קטן המונח על שולחן ליד הרדיאטור המפיץ חום מרדים, ומהמרפסת הקטנה הצמודה לחדר אפשר לראות נוף פסטורלי ושקט של הרים מכוסים לבן ועצים עבי גזע המבצבצים ממנו. אני, שזקוקה כל כך לשמש התל אביבית או הירושלמית, התפללתי שבבוקר אוכל להתחמם במעט קרני שמש שיחממו את הטמפרטורה העומדת על כארבע מעלות מתחת לאפס. ביום.

לאחר ההתמקמות הגיע הזמן להתחיל לעבוד. האירוע הראשון הוא ערב של גבינות ויין המיועד להפגיש בין היזמים החברתיים שהוזמנו לדאבוס מרחבי העולם. רבים מהם פועלים בתחום בו עוסקת "ידיד" - צמצום פערים חברתיים וכלכליים באמצעות הנגשת מידע ומיצוי זכויות. רבים אחרים פעילים בתחומים עליהם בישראל יכולים רק לחלום.

אחד מן המעניינים שביזמים הוא מרצה המתמחה ברפורמות בתחום החינוך. הוא מסתובב לו בלבנון ובסוריה, ולאחרונה בירדן, ומסייע למשרדי החינוך להגיע להישגים. לישראל הוא לא הגיע מעולם מהפחד שלא יוכל לחזור ולפעול שוב במדינות ערב.

יזם אחר שפגשתי, אמריקאי העובד ברמאללה בפרויקט המסייע לצעירים בגילאי 26-18 מתיכונים או ממכללות מאזור הרשות הפלסטינית להשתלב בשוק העבודה, תוך שהוא מחבר אותם עם מעסיקים פלסטינים שאינם מצליחים למצוא עובדים ברמה גבוהה.

השלישי שהלהיב אותי היה יזם מדרום אפריקה המפעיל מרכז בריאות נייד לעובדים המבלים את רוב זמנים בדרכים או שאינם בעלי ביטוח רפואי ראוי - נהגי משאיות, מובילים ואחרים, כאשר אחד מהיעדים המרכזיים של הפרויקט הוא מלחמה בלתי מתפשרת באיידס וביחסי מין ללא הגנה.

אך דווקא היזמית האחרונה שפגשתי אתמול היתה זו שגרמה לי לסערת רגשות אמיתית. היתה זו יזמית חברתית מדובאי המתגוררת היום באבו דאבי. היא הקימה עסק למיקרופייננס לנשים. בשיחתנו התברר לנו כי הקשיים העומדים בפני נשים ישראליות דומים לאלו העומדים בפני נשים מוסלמיות בדובאי. דיברנו על הדומה והשונה בצרכים של נשים בדואיות מן הנגב אל מול קשיים בפתיחת עסקים ויזמויות עסקיות של נשים במדינה מוסלמית.

בשיחה איתה הבנתי כי הבעיה בפתיחת עסק אינה בבירוקרטיה הממשלתית. הבעיה היא קודם כל בקושי להעמיד את המחויבות האישית לקיים את העסק לפני הכל. "הם מפחדות להיות נשות עסקים", היא אמרה. הם לא מבינות שהן חייבות להתמיד במה שהתחילו בו. שאין מצב שהן יכולות לקום וללכת". השיחה איתה איפשרה לי לפתח, כבר בלילה הראשון בדאבוס, כלים כדי לשפר את הפרויקט שלנו בתחום התעסוקה המיועד לנשים הבדואיות של רהט.

הערב הסתיים. מחר יום חדש של יזמות חברתית, קשרים עסקיים ופגישות עם יזמים עסקיים, ישראלים ושאינם ישראלים. ועל כך אספר בפרק השני של יומן המסע.

הכותבת היא מנכ"לית "ידיד" - מרכזי זכויות בקהילה, מן המובילים שבארגונים החברתיים בישראל. זוכת פרס קרן שוואב ליזמות חברתית לשנת 2008

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ