מה הקשר בין ישראל, ברלוסקוני ותעשיית הנשק האמריקאית? - גלובל - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה הקשר בין ישראל, ברלוסקוני ותעשיית הנשק האמריקאית?

"ברלוסקוני הוא גרסה קצת שונה של הקונגרס האמריקאי. רבים ממפלגתו עובדים אצלו בהווה או בעבר, וכן רבים מחברי הקונגרס עובדים עתידיים של חברות הלוביסטים, כך שהמערכת האמריקאית לא מפגרת בהרבה אחרי האיטלקית - באיטליה היא פשוט יותר בוטה"

8תגובות

בסרדיניה, מספר לואיג'י זינגלס בלהיטות ובאריכות, יש מכרה פחם - מכרה הפחם האחרון באיטליה. המכרה, האחרון שנותר אחרי שהמשבר הכלכלי באירופה חיסל את מה שנשאר מתעשיית הפחם בסרדיניה, כושל כבר שני עשורים. הפחם שלו מלוכלך ויקר מאוד לכרייה, הוא מזהם, ושיעור התמותה בסביבתו גבוה בהרבה מזה שבאזורים אחרים. מאז 1984 הוא מועד לסגירה. בכל פעם הממשלה נאלצת להתערב לטובתם של בעלי המכרה ולחלץ אותם מחובותיהם, אחרי שהכורים נוקטים צעדי מחאה דרסטיים נגד סגירתו. ב-1995, כשהוא שוב איים להיסגר, הכורים לנו במכרה במשך שלושה חודשים. בקיץ האחרון הם נכנסו למכרה עם 350 קילוגרם של חומר נפץ, שבו הם משתמשים לניפוץ סלעים, ואיימו לפוצץ את עצמם ואת המכרה אם הממשלה לא תתערב.

לדברי זינגלס, פרופ' ליזמות ולמימון באוניברסיטת שיקגו, סופר וצלבן שהקדיש את חייו למאבק בקפיטליזם למקורבים שהוכתר החודש כאחד מ-100 ההוגים החשובים בעולם על ידי המגזין הנחשב "פוריין פוליסי", סיפורו של המכרה בסרדיניה הוא דוגמה מובהקת לכל מה שחולה בקפיטליזם המערבי. "העסקים, האיגודים והממשלה הם חלק מאותו משחק", הוא מסביר. "העסקים משתמשים באיגודים כמגן אנושי כדי לקדם את האינטרסים שלהם, האיגודים משתפים פעולה והממשלה תומכת. זה מצב מאוד מסוכן".

זינגלס, שהשתתף השבוע בכנס של הקתדרה לממשל תאגידי באוניברסיטת בר אילן, נולד וגדל באיטליה של שנות ה-70. אינפלציה משתוללת, אבטלה גבוהה ומהומות סוערות היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. שם, הוא אומר, החל החינוך הכלכלי שלו, ושם נולדה התשוקה שלו לשפר את חייהם של אנשים. בשני העשורים האחרונים הוא מתגורר בארה"ב, אולם עדיין מקפיד לפעול בנושאים ציבוריים במולדתו. זו לא הפעם הראשונה שלו בישראל, ואין זה פלא: שהות בישראל, הוא מודה, מזכירה לו את הבית.

"יש הרבה דמיון בין ישראל לאיטליה", הוא אומר. "בישראל הבעלות במגזר העסקי מרוכזת, בדיוק כמו באיטליה, מה שנותן לבעלי החברות הגדולות כוח פוליטי גדול. שתיהן מדינות קטנות יחסית, ונוצר בהן מצב שבו אליטה עסקית קטנה נמצאת במיטה עם הממשלה. בשתי המדינות יש מפלגות שמאל שעושות רוב הזמן הצגה של לוחמה בקפיטליסטים, אבל בפועל הן יותר מחוברות אליהם מאשר מתנגדות להם. בשתיהן יש תקשורת שמתקשה לשמור על עצמאות, ותקשורת עצמאית היא חיונית לשמירה על דמוקרטיה. בלי דמוקרטיה שמתפקדת היטב אין שוק חופשי".

אייל טואג

לדבריו, "המאפיין האחרון שמבדיל את ישראל ממדינות כמו יוון ואיטליה הוא המצב התקציבי. במדינות כאלה, כשפוליטיקאי לא יכול ליצור קונצנזוס באמצעות צמיחה, הדרך שלו ליצור קונצנזוס היא להעניק הטבות וכספים ממשלתיים למגזרים מסוימים. בשלב מסוים אתה לא יכול לעשות את זה יותר, ואז אתה מגיע למצב של איטליה וספרד. ואז אתה כמובן צריך להאשים מישהו, כי אתה לא רוצה להודות בכישלון שלך. אז אתה מטיל את האשמה על המצב באירופה".

אפילו בערב ישראלי נעים, זינגלס מתקשה ליהנות מהבריזה הים-תיכונית. הוא כועס, וגם קצת מפוחד. את העשור האחרון, מאז שפירסם ב-2003, יחד עם רגהורם רג'אן, את ספרו "להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים" (Saving Capitalism from the Capitalists), הוא הקדיש לקמפיין נגד הקפיטליזם למקורבים, שפשה לדבריו בכל הכלכלות בעולם המערבי והפך אותן לדומות במהותן לאיטליה שבה גדל - או אם להשתמש בדוגמה עדכנית יותר, לאיטליה של סילביו ברלוסקוני. "אין הבדל בין ארה"ב לאיטליה לישראל", הוא אומר בפסקנות. "בשלושתן הבעיה היא הקשר ההדוק בין עסקים וממשלה. שלוש המדינות נמצאות אמנם בשלבים שונים של מערכת היחסים הזאת, ובשלושת המקרים המרוויחים מהעסקה אולי שונים, אבל המכניזם הוא אותו מכניזם".

זינגלס, שספרו האחרון "קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי" (A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity) יצא לאור השנה, מאמין בשוק החופשי. גם חמש שנים לאחר תחילתו של המשבר הכלכלי העולמי, הוא מאמין בשוק החופשי יותר מאי פעם. שיקומו של שוק חופשי ומפוקח, בנוסח אדם סמית, הוא אומר, הוא עדיין הפתרון היחיד לבעיות שמהן העולם סובל. העניין הוא שהשוק מעולם לא היה חופשי באמת. בארה"ב ובמדינות אחרות, כמו באיטליה, התפתחה מערכת של קפיטליזם למקורבים, שבה העסקים הגדולים נהנו מטובות הנאה מפוליטיקאים מושחתים והרסו את הכלכלה. "ארה"ב הולכת במסלול של איטליה בלי לשים לב", הוא אומר.

"היתרון שלי הוא שכבר ראיתי את זה קודם, אז אני יודע לזהות את זה. ברלוסקוני הוא גרסה קצת שונה של הקונגרס האמריקאי. רבים מחברי מפלגתו הם עובדים שלו בהווה או בעבר, אבל גם רבים מחברי הקונגרס הם עובדים עתידיים של חברות הלוביסטים, כך שהמערכת האמריקאית לא מפגרת בהרבה אחרי האיטלקית. באיטליה היא פשוט יותר בוטה".

הפילוסופיה הכלכלית של זינגלס מורכבת. הוא מאמין בשוק החופשי, אבל לא ב-Laissez faire של המאה ה-19. הוא מאמין ברגולציה חזקה, אבל חושב שהתערבות ממשלתית בשוק יוצרת יותר בעיות משהיא פותרת. הוא מאמין בלשלוח את האחראים למשבר לכלא, אבל לא רק את הבנקאים שבהם: גם את הפוליטיקאים שיצרו את השוק המעוות שממנו אותם בנקאים נהנו. הוא מזדהה עם Occupy Wall Street, אבל גם עם תנועת מסיבת התה השמרנית. "יש אנשים שמכנים אותי 'שמרן'", הוא אומר, "אפילו שיש מעט מאוד מהמערכת הנוכחית שאני רוצה לשמר. אני מגדיר את עצמי כמהפכן. אני בהחלט יותר מהפכן מרוב 'המהפכנים' הרדיקליים שאני מכיר".

כאדם עם פילוסופיה כלכלית לא קלה לעיכול, התקשה זינגלס למצוא את מקומו בשיח הפוליטי הרדוד באיטליה. לכן הוא הקים, יחד עם שישה פרופסורים אחרים לכלכלה, מפלגה חדשה בשם "עצרו את ההידרדרות" (Fermare il Declino), ששואפת להחזיר את הכלכלה האיטלקית למסלול ותתמודד בבחירות הקרובות לפרלמנט. המודל שלה הוא המפלגה הפופוליסטית (The People's Party) קצרת הימים ששינתה את השיח הפוליטי בארה"ב במאה ה-19. זינגלס עצמו, עם זאת, לא יתמודד. "אני מורה, לא פוליטיקאי", הוא אומר. "אולי בגלל שאני פרופסור, אני לא רואה בזה קרב מהיר. מדובר במלחמה של 20 שנה. הקרב הוא על התודעה, כי ברגע ששינית את התודעה שינית גם את המציאות. כרגע הציבור באיטליה ובמדינות אחרות כבול בשיח מיושן, רדוד ולא קשור למציאות של איגודים מול עסקים. אז הימין טוען שהבעיה היא שהממשלה גדולה מדי והשמאל טוען שהבעיה היא שהמגזר העסקי חזק מדי, ושני הצדדים מפספסים את הנקודה: הבעיה היא לא רק הממשלה או העסקים הגדולים, אלא הנישואים בין השניים. הבעיה היא שעסקים גדולים שולטים בממשלה, או שהממשלה שולטת בעסקים הגדולים, או ששניהם שוכבים יחד".

הדבר הכי טוב שקרה לחובבי הנשק

בארה"ב גילו האזרחים בשבוע שעבר, ולא בפעם הראשונה, את ההשלכות הטרגיות של הנישואים בין השלטון לקבוצות עסקיות חזקות, שעליהם מדבר זינגלס. הטבח שביצע אדם לנזה בבית הספר היסודי סנדי הוק בקונטיקט בשבוע שעבר התאפשר משום שבשנים שלפני כן, איגוד הרובאים הלאומי (NRA), ארגון הגג של חובבי הנשק בארה"ב ומשרתה הנאמן של תעשיית הנשק האמריקאי, נהפך לקבוצת הלובי החזקה ביותר בוושינגטון. בכל פעם שפוליטיקאי דמוקרטי זה או אחר העיז לרמוז אפילו על כוונה להטיל מגבלות על אחזקת הנשק בארה"ב, הגיב הארגון בבליץ תקשורתי ולוביסטי וגיוס מיידי של מיליוני חבריו.

בפעם האחרונה, ב-2000, כשסגן נשיא ארה"ב דאז אל גור דיבר על כוונותיו להטיל מגבלות על אחזקת כלי נשק אם ייבחר לנשיא, הגיב צ'רלטון הסטון - אז נשיא ה-NRA - בציטוט מפורסם: את הרובה שלי יקחו "רק מידיי הקרות והמתות" (From my cold, dead hands). אל גור, כידוע, לא זכה בנשיאות. מי שכן זכה היה ג'ורג' בוש הבן, חובב אקדחים ידוע, ואת המשך הסיפור אתם כבר מכירים.

מאז 1982, 61 מקרי רצח המוניים אירעו בארה"ב. אף אחד מהם, בינתיים, לא הוביל לשינוי בחוקי הנשק, שמאפשרים כמעט לכל אדם, אשה ועז בארה"ב לרכוש אקדח בסניף הוולמארט הקרוב כאילו היה שקית צ'יפס. כשברק אובמה נבחר לנשיאות ב-2008 הזהיר ה-NRA את חברי הארגון שאובמה יהיה "הנשיא הכי מתנגד לנשק בתולדות ארה"ב". מיד עם ניצחונו מיהרו חובבי נשק היסטריים לחנויות וקנו את כל הכדורים והרובים שיכלו למצוא. ואולם כשהדי הטבח בסנדי הוק שככו, התברר שאובמה דווקא היה טוב לתעשיית הנשק. למעשה, כפי שאמר השבוע ג'ים בארט, אנליסט המתמחה בתעשייה, "אובמה הוא הדבר הכי טוב שקרה לתעשיית הנשק בארה"ב".

אי–פי

והרי הנתונים: האימפקט הכלכלי של תעשיית הנשק - כולל מכירות, מסים ומשרות חדשות - הגיע ל-31 מיליארד דולר ב-2011, לעומת 19 מיליארד דולר ב-2008. מספר המשרות בתעשייה גדל ב-30% בין 2008 ל-2011. לראשונה מאז 1993, מספר סוחרי הנשק שקיבלו רישיון פדרלי עלה ב-2010 ו-2011, בהן הוסיפה ארה"ב 1,167 סוחרי נשק מורשים לשוק הקמעוני. נכון לאוקטובר 2012, יש 50,812 סוחרי נשק קמעוניים מורשים בארה"ב.

כיצד זה קרה שדווקא הנשיא הדמוקרטי שעורר אימה בקרב רפובליקנים חובבי נשק, זה שביקר במהלך הקמפיין את הכפריים העניים ש"נצמדים לנשק או לדת", שנבחר עם מנדט חסר תקדים לחולל רפורמה בכל תחומי החיים בארה"ב, לא הצליח לרסן את תעשיית הנשק? ראשית, הוא לא ניסה. אובמה הוביל בכהונתו הראשונה רפורמה מקיפה במערכת ביטוח הבריאות האמריקאית ורפורמה מקיפה ברגולציה על המגזר הפיננסי, אבל עזב את תעשיית הנשק לנפשה בזמן שהלך לצוד מטרות גדולות יותר.

אבל גם לו היה מנסה, היה מגלה אובמה שהלוביסטים של תעשיית הפיננסים הם חובבנים לעומת הלוביסטים המשופשפים של תעשיית הנשק, שהצליחו לחולל בעשרות השנים האחרונות סימביוזה מוחלטת בין זהותו של כל אמריקאי כאמריקאי לבין כלי הנשק שלו. כשהם מסתייעים בתקשורת שמבוססת על פחד - פחד מפשע, פחד משודים, פחד ממהומות, פחד משחורים - הצליחו הלוביסטים של ה-NRA וחברות הנשק שתורמות לארגון מיליונים, בנוסף לחלק מהכנסותיהן, לשכנע את האמריקאים שהם זקוקים לאקדח להגנתם האישית.

באופן פרדוקסלי, דווקא כל טבח בבית ספר, במשרד דואר או בקניון הגדילו את הביקוש לכלי נשק. שהרי אם כולם היו חמושים, אף אחד לא היה יורה, לא? כך לפחות טענו תומכי התעשייה. השבוע זכתה הטענה המפוקפקת הזאת לחיים מחודשים, כשלארי פראט - יו"ר ארגון בעלי הרובים של אמריקה (Gun Owners of America), המתחרה הקיצוני יותר של ה-NRA - טען שרצח הילדים בסנדי הוק היה נמנע לו רק המורים שלהם היו חמושים.

במידה רבה, מה שהפך את הלוביסטים של תעשיית הנשק למוצלחים כל כך היה שבניגוד לפיננסים, או לתעשיית הרכב, הרובים באמת הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות של עשרות מיליוני אמריקאים, בין היתר הודות לתיקון השני לחוקה, שמבטיח את הזכות לשאת נשק. ב-30 השנים האחרונות במיוחד, טיפחה ארה"ב טיפוס משונה למדי של אמריקאי, הלא הוא ה-Gun Nut, "חולה הנשק", אותו סטריאוטיפ דרומי שנוסע ברכב שטח זולל דלק, אוכל סטייקים בקילוגרמים, מתפלל בכנסייה כל יום ראשון ומחזיק בביתו ארסנל נשק שלא היה מבייש גם את צבאו של מועמר קדאפי.

הטבח בסנדי הוק, לכאורה לפחות, גרם לאמריקאים לשקול מחדש את חיבתם ההיסטורית לכלי נשק. אובמה אותת על כוונתו להוביל רפורמה בתחום, והתמיכה במגבלות זינקה בעקבות הרצח. אבל עוד מוקדם להיות אופטימי: גם ב-1999, לאחר שדילן קליבולד ואריק האריס נכנסו לתיכון קולומביין ורצחו 12 תלמידים ומורה, היתה ארה"ב מזועזעת. הזעזוע תועד היטב בסרטו זוכה האוסקר של מייקל מור, "באולינג לקולומביין". אבל מאז הטבח בקולומביין ראתה אמריקה שורה ארוכה של מקרי טבח נוספים, בהם הטבח באוניברסיטת וירג'יניה טק ב-2007 והטבח שביצע ג'יימס הולמס ביולי השנה בבית קולנוע בקולורדו.

דווקא לאחר טראומת קולומביין שיגשגה תעשיית הנשק יותר מאי פעם. מספר חנויות הנשק בארה"ב גדול היום ב-15 אלף ממספר המכולות. יש יותר חנויות נשק בארה"ב מאשר סניפים של מקדונלד'ס, רשת המזון הגדולה ביותר - פי שניים, ליתר דיוק. בנובמבר לבדו רכשו האמריקאים 2 מיליון אקדחים ורובים. ב-2010 הביקוש לנשק היה כל כך גבוה, ש-5 מיליון כלי הנשק שיוצרו בארה"ב באותה שנה לא הספיקו לקהל האמריקאי - והיה צורך לייבא 3.3 מיליון אקדחים נוספים. אפילו הנשים, שעד כה לא היו שותפות לתחביב המאצ'ואיסטי, נדבקו בחיידק בשנים האחרונות: כ-23% מהנשים בארה"ב מחזיקות כיום בכלי נשק, הודות לפרסומות שכוונו במיוחד לקהל הנשי והציעו לו דימויים אייטיזיים של שיער מנופח, מוסיקה גרועה והגנה מתוקפים.

במשך השנים הפכו הרובים גם לחלק בלתי נפרד מחג המולד של רבים, שרצו שסנטה ישים איזה תת-מקלע נחמד מתחת לעץ האשוח שלהם. בתחילת החודש נערכה, זו השנה השלישית, "סנטה ומכונות ירייה", תערוכה מקומית באריזונה שמאורגנת על ידי אגודת בעלי הרובים המקומית, ובמסגרתה זוכות משפחות מקומיות - נשים, ילדים וטף - להצטלם לרגל הכריסמס עם סנטה קלאוס וכלי הרצח החביבים עליו.

כל אחד מוזמן להביא גם את הנשק האישי שלו לצילום. וכאילו שלא קל מספיק להשיג כלי נשק בארה"ב, בחודש שעבר הכריז הארגון הטקסני "דיפנס דיסטריביוטד" כי יקדם את האפשרות להדפיס כלי נשק במדפסות תלת-ממד מקצועיות, ובעתיד גם במדפסות תלת-ממד ביתיות. כדי שאם מישהו אכן ינסה לקחת להם את הרובים, הם פשוט יוכלו להדפיס חדשים במהירות. הם קוראים לזה ויקי-נשק.

בימים האחרונים גברה שוב ההיסטריה בקרב בעלי הנשק בארה"ב. ביום רביעי הכריז אובמה כי יהפוך את הגבלת הנשק לסוגייה מרכזית בכהונתו השנייה. "הפעם המלים צריכות להוביל למעשים", הוא הוסיף בנחישות. ברבים מסניפי וולמארט אזלו הרובים החצי-אוטומטיים, ובאי-ביי זינקו מחיריהם של אקדחי יד למאות דולרים. חברת ההשקעות הפרטית סרברוס קפיטל, במהלך יוצא דופן, העמידה למכירה את פרידום גרופ, יצרנית הנשק שייצרה בין היתר את הרובה ששימש את לנזה במהלך הטבח בסנדי הוק. הפעם, בטוחים חובבי הנשק, אובמה באמת ייקח להם את הרובים מהידיים. ניסיון העבר מלמד שזה לא יהיה פשוט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם