"יותר אמריקאים נהרגו מירי בחצי שנה מאשר מטרור ב-25 שנה"

פרשן "ניו יורק טיימס" ניקולס קריסטוף בטור מיוחד בעקבות טבח הילדים בקונטיקט: "בארה"ב יש רגולציה אפילו על נשק צעצוע, אבל למחוקקים שלנו אין את האומץ לעמוד מול הקיצונים של לובי הנשק ולקדם רגולציה נגד נשק אמיתי"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

לאחר הטבח הנורא בבית הספר בקונטיקט, מחשבה אחת מהדהדת בראשי: מדוע אנחנו לא יכולים לפקח על נשק באותה רצינות שבה אנחנו מפקחים על מכוניות?

הסיבה העיקרית שבגללה ילדים נהרגים במקרי טבח כמו זה אינה משום שיש בקרבנו מטורפים או פושעים - יש כאלה בכל המדינות - אלא משום שאנחנו סובלים מכשל פוליטי ברגולציה על כלי נשק.

נער בן 11 בוחן רובה סער בתצוגת נשק בסנט לואיס, ארה"בצילום: גטי אימג`ס

הסיכוי שילדים בגילאי 5-14 בארה"ב יירצחו כתוצאה מירי גבוה פי 13 מילדים במדינות מפותחות אחרות, לפי דיוויד המנוויי, מומחה לבריאות הציבור באוניברסיטת הרווארד, שכתב ספר מצוין על אלימות כלי הנשק.

אם לבחון את הדברים בצורה ריאלית, ארה"ב לא תאסור על אחזקת נשק, אבל אנחנו יכולים לנקוט בצעדים כדי לצמצם את הקטל.

הילדים בבתי הספר בארה"ב מוגנים כיום באמצעות נהלים מחמירים הנוגעים למבני בית הספר, המדרגות והחלונות. אוטובוסים המסיעים תלמידים חייבים לעמוד בסטנדרטים של בטיחות, ונהגי האוטובוס מחויבים לעבור מבחנים. גם המזון בקפיטריות מפוקח. הדברים היחידים שנראה שלא מקפידים עליהם הם דווקא בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להרוג.

למנהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית יש קובץ בן חמישה עמודים של רגולציה על סולמות, בעוד שהרשויות הפדרליות מושכות בכתפיהן לנוכח נקיטת צעדי ריסון על כלי נשק. סולמות הורגים כ-300 אמריקאים בשנה. רובים הורגים 30 אלף.

בארה"ב יש רגולציה אפילו על נשק צעצוע, אבל למחוקקים שלנו אין את האומץ לעמוד מול הקיצונים של לובי הנשק ולקדם רגולציה נגד נשק אמיתי. מה עלינו להבין מהניגוד בין מורים גיבורים שהעזו לעמוד מול יורה ובין פוליטיקאים פחדנים וחלשים שלא מעזים להתמודד עם איגוד הנשק הלאומי?

כפי שאחד העוקבים שלי בפייסבוק כתב אחרי שפירסמתי פוסט בעקבות הטבח: "יותר קשה לאמץ כלב מאשר לקנות רובה".

תראו, אני גדלתי בחווה באורגון שבה כלי נשק היו חלק מהחיים. אבי העניק לי אקדח ליום הולדתי ה-12. אני מבין - ירי בכלי נשק זה כיף! אבל גם נהיגה, ואנחנו מקבלים עלינו את חגורות הבטיחות, הדלקת אורות בלילה, ומילוי טפסים לרכישת מכונית. למה אנחנו לא יכולים לנהוג באופן דומה עם כלי נשק?

ואל תגידו שזה לא יגרום לשינוי כי מטורפים תמיד יצליחו להשיג כלי נשק. אנחנו לעולם לא נצליח להעלים לחלוטין מקרי מוות כתוצאה מירי, כפי שאי אפשר להוריד לאפס את מספר ההרוגים בתאונות דרכים. אבל אם נצליח להוריד את מקרי המוות כתוצאה מירי בשליש - זה 10 אלף איש שחייהם יינצלו מדי שנה.

הטרגדיה אינה מקרה טבח אחד בבית ספר. זה המחיר הבלתי פוסק שנגבה ברחבי המדינה. יותר אמריקאים נהרגים באירועי ירי והתאבדויות בשישה חודשים בממוצע מאשר מספר ההרוגים האמריקאים במתקפות טרור ב-25 השנים האחרונות ובמלחמות באפגניסטן ובעירק.

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

בתור התחלה - להגביל את רכישת הנשק לאחד בחודש, כדי לרסן את מבריחי הנשק. בנוסף, אנחנו חייבים להגביל את מכירת המחסניות בעלות קיבולת גדולה, כך שיורה לא יוכל להרוג הרבה אנשים מבלי לטעון את הנשק.

אנחנו חייבים לחייב כל רוכש נשק בבדיקה מקיפה, אפילו במקרה של מכירה פרטית. בואו נהפוך את המספרים הסידוריים קשים יותר למחיקה, ונגבה את קליפורניה במאמציה לחייב סימון של כל תרמיל של קליע, כך שניתן יהיה לאתר את הרובה הספציפי.

כדאי גם שנתבונן צפונה, לקנדה, בה יש תקופת המתנה של 28 יום כדי לרכוש אקדח. בנוסף, היא מטילה אמצעי בטיחות מתוחכם: רוכשי כלי נשק חייבים לקבל חתימה של שני אנשים הערבים להם.

לצורך העניין, עלינו גם ללמוד מההיסטוריה שלנו על בטיחות בתעשיית הרכב. כמו במקרים של נשק, חלק ממקרי ההרג בתאונות דרכים נגרמות כתוצאה מאנשים שהפרו את החוקים או התנהגו באופן בלתי אחראי. אבל אנחנו לא מושכים בכתפינו ואומרים "מכוניות לא הורגות אנשים, שיכורים כן".

במקום זה, חייבנו חגורות בטיחות, כריות אוויר, ותקנות בטיחות של ריסוק מכוניות. חייבנו רשיונות מגבילים לנהגים צעירים וניסינו לרסן את השימוש בטלפונים סלולריים לנהיגה. כל אלה הורידו את שיעור ההרוגים לפי מייל נסיעה בכמעט 90% מאז שנות ה-50.

חלק מאיתנו חיים היום בגלל הרגולציה שהוטלה על בטיחות ברכב. ואם לא נתייחס לכלי נשק באותה מידת רצינות, חלק מאיתנו ומילדינו ימותו בגלל הכישלון שלנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker