"בכיתה ב' יש להם חלום, בכיתה ז' יש להם תוכנית סעד"

התוכנית למאבק בעוני בארה"ב היא תוכנית מוחמצת, שבעצם מנציחה את התופעה במקום למגר אותה

ניו יורק טיימס
ניקולס קריסטוף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניו יורק טיימס
ניקולס קריסטוף

כך נראה לפעמים העוני בארה"ב: הורים כאן, בג'קסון קנטקי, מוציאים את ילדיהם מכיתות ללימוד קרוא וכתוב. אמהות ואבות חוששים שאם ילדיהם ילמדו לקרוא, הם לא יהיו זכאים לקצבה חודשית על נכות אינטלקטואלית.

רבים בשכונות הקרוואנים כאן עניים ומיואשים, וההמחאה החודשית של 698 דולר לילד שהם מקבלים בקצבאות השלמת הכנסה (SSI) משמעותית מאוד עבורם. ההמחאות האלה ממשיכות להגיע עד שהילדים מגיעים לגיל 18.

נציגת הארגון למאבק בעוני בביקורצילום: ניו יורק טיימס

קשה לליברל להודות בכך, אך יש משהו בדברי השמרנים כשהם טוענים שרשת הביטחון של ארה"ב עלולה לסבך אנשים בתלות הרסנית. תוכניות הסיוע לעניים אמנם מצילות אנשים, אך בחלק מהמקרים הן משיגות תוצאה לא רצויה. חלק מהצעירים כאן לא מתגייסים לצבא (מסלול שגרתי למדי עבור אמריקאים עניים וכפריים), מכיוון שקל יותר להסתמך על תלושי מזון וקצבאות נכות.

תוכניות סיוע לעניים גם מניאות אנשים מלהינשא: בתוכנית כמו SSI, אשה שמגדלת ילד עשויה לקבל סיוע גבוה יותר דווקא אם היא אינה נישאת לפועל החרוץ שהיא אוהבת. עם זאת, נישואים הם דרך טובה להתרחק מעוני. במשקי בית שבראשם זוג נשוי, רק אחד מכל עשרה ילדים גדל בעוני, בעוד במשקי בית של אמהות חד-הוריות כמעט מחצית מהילדים חיים בעוני.

הסיפורים הכי קורעי לב הם של הורים שחושבים שעדיף שילדיהם יישארו אנאלפביתים, משום שכך המשפחה יכולה לקבל קצבה על נכות אינטלקטואלית. "אחת הדרכים לקבל קצבה היא אם יש לילדים בעיות בבית הספר", אומר ריצ'רד וי. בורקהאוזר, כלכלן מאוניברסיטת קורנל, שהיה שותף בשנה שעברה לכתיבת ספר על תוכניות הנכות האלה. "אם אתם מצליחים בבית הספר, אתם מאיימים על ההכנסה של הוריכם. זה תמריץ נוראי".

לפני כארבעה עשורים, רוב הילדים בקצבאות SSI היו בעלי נכויות פיסיות חמורות או פיגור שכלי, שהקשו על הוריהם לשמור על מקומות עבודתם - כ-1% מכלל הילדים העניים. ואולם כיום, 55% מהנכויות שמכוסות בתוכנית הן נכויות אינטלקטואליות מעורפלות שאינן קרובות לפיגור, שבהן האבחנה פחות מדויקת. יותר מ-1.2 מיליון ילדים בארה"ב - 8% מכל הילדים למשפחות מעוטות הכנסה - רשומים כיום לתוכניות SSI כנכים, בעלות שנתית של יותר מ-9 מיליארד דולר.

זהו כמובן נטל על משלמי המסים, אך הנטל החמור יותר הוא על הילדים, שמשפחותיהם נוטלות סיכון עצום כשהן מוציאות אותם מבתי הספר. ייתכן שילדים אלה לעולם לא יתאוששו: מחקר מ-2009 מצא כי כמעט שני שלישים מהילדים האלה עוברים בגיל 18 לקבל קצבאות SSI למבוגרים בעלי נכויות. ייתכן כי הם לעולם לא יעבדו, והם נידונים לחיים של עוני ודמי אבטלה - וזוהי התוצאה של תוכנית שמטרתה להיאבק בעוני.

אין ספק שחלק מהמשפחות שלהן ילדים בעלי נכויות חמורות מקבלות חבל הצלה מ-SSI. ואולם, השורה התחתונה היא שאסור להילחם בעוני עם תוכנית שלעתים מנציחה אותו. "האתגר הגדול ביותר שלנו כמחנכים הוא כיצד שוברים את התלות הזאת בממשלה. בכיתה ב' יש להם חלום. בכיתה ז' יש להם תוכנית סעד", אומרת מלאני סטיבנס, בכירה במינהל החינוך המחוזי.

יש להתמקד ביצירת הזדמנויות

מסוכן להגיע ליותר מדי מסקנות בסוגיה מסוימת, כמו מאבק בעוני. זה מורכב כמעט כמו בני האדם עצמם. אינני מומחה לעוני מקומי, אך אחד הלקחים החשובים שהפקתי הוא שאף שאנחנו זקוקים לרשתות ביטחון, צריך להתמקד ביצירת הזדמנויות ויצירת אווירה שמובילה אנשים לנצל הזדמנויות.

כדי להבין את משמעות הדבר, הצטרפתי ל-Save the Children, ארגון סיוע שאנחנו נוטים לחשוב עליו כפעיל בסודן או סומליה. הוא מספק הזדמנויות גם בארה"ב, במקומות כמו הקרוואן של בריטני הרלי, והוא משמש דוגמה טובה למה שכן עובד. הרלי, 19, היא צעירה חביבה ומהירת דיבור, עם מבטא מקומי מובהק שלעתים קשה להבין אותו. היא סיפרה לי כי נאנסה על ידי בן משפחה כשהיתה בת 12, וכי בן משפחה אחר נתן לה סמים. היא התמכרה, בעיקר למשככי כאבים במרשם שנפוצים פה מאוד. היא שאפה פעם להיות רופאה, אך ההתמכרויות שלה ואופיה המרדני גרמו לסילוקה מבית הספר, ובגיל 16 כבר היתה מאורסת לחברה לתיכון ובהריון.

ואולם, יש דרכים לסגור את המעגל הזה, וזה מה ש-Save the Children עושה כאן - עובד עם ילדים צעירים, וזו גישה שצריכה להיות במרכז התוכנית למאבק בעוני בארה"ב. כמעט בכל פעם שהשאלה היא עוני, התשובה היא ילדים. Save the Children מכשיר חברי קהילה לערוך ביקורי בית אצל אמהות בסיכון כמו הרלי, ולסייע בפיתוח הכישורים שלהם הן זקוקות כדי לבצע את העבודה הכי קשה בעולם: הורות. הביקורים האלה מתחילים בתקופת ההריון ונמשכים עד שהילדים בני שלוש.

ליוויתי את קורטני טרנט, 22, כשביקרה בכמה בתים. היא עודדה את האמהות (והאבות, אם היו) לקרוא לילדים, לספר סיפורים, לשוחח עמם, לחבק אותם. אם ההורים לא יודעים קרוא וכתוב, טרנט מעודדת אותם להפוך דפים בספרי תמונות ולספר מה הם רואים. טרנט ישבה עם הרלי על רצפת הסלון, הוציאה ספר מתיקה ועודדה אותה לקרוא לבנה בן 20 החודשים, לנדון. הרלי סיפרה כי מעולם לא שמעה סיפורים כילדה, ואמרה שהיא נחושה בדעתה לשנות את הדפוס הזה. "אני רק רוצה שהוא יילך לבית הספר", אמרה על לנדון. "אני רוצה שילך לאוניברסיטה וייצא מהמקום הזה". הרלי סיפרה שהיא נקייה מסמים, עובדת במשרה מלאה בוונדיס ומקווה לחזור ללמוד ולהיהפך לאחות. אני הייתי מהמר עליה, ועל לנדון.

אינני רוצה לרמוז שתוכניות המאבק בעוני בארה"ב הן כישלון מוחלט. נהפוך הוא, הן מחוללות שינוי אדיר. כמעט בכל הבתים כאן באזור יש כיום חשמל ומים זורמים, ואנשים לא גוועים ברעב.

המערכת הפוליטית שלנו יצרה רשת ביטחון חזקה לקשישים, מכיוון שהקשישים מצביעים בבחירות. רשת הביטחון הזו הורידה את שיעור העוני בקרב הקשישים מ-35% ב-1959 לפחות מ-9% כיום. היות שלילדים אין קול פוליטי, הם הוזנחו והחליפו את הקשישים כקבוצת הגיל המקופחת ביותר בארה"ב. כיום, 22% מהילדים במדינה חיים מתחת לקו העוני.

מבין המשפחות שחיות בעוני בארה"ב, ל-8 מתוך 10 יש מיזוג אוויר בבית, לרובן יש מכונת כביסה ומייבש, וכמעט לכולן יש מיקרוגל. מה שאין להן זו תקוה. רואים זאת כאן בג'קסון, בנערות המתבגרות שמסתובבות ליד הגשר שמעל נהר קנטקי וסוחרות בגופן תמורת משככי כאבים או מתאמפטמין. יותר ויותר מחקרים טוענים שהאסטרטגיה היעילה ביותר היא לעבוד בשלב מוקדם עם ילדים וחינוך, ולנסות לעודד שמירה על נישואים.

אחת הסיבות לכך שיוזמות למאבק בעוני אינן צוברות תאוצה בארה"ב היא שהסוגיה נעלמת מהעין. "אנשים לא רוצים לדבר על עוני בארה"ב", אמר מארק שיבר, שמנהל תוכניות מקומיות ב-Save the Children. "אנחנו מדברים יותר על עוני באפריקה מאשר על עוני באמריקה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker