ניתוח: האם ארה"ב תוכל לשרוד את משבר החובות שלה? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אימפריית החוב

ניתוח: האם ארה"ב תוכל לשרוד את משבר החובות שלה?

ארה"ב הצליחה ליהפך למעצמה הכלכלית הגדולה בתבל אף שמאז הקמתה היא בעלת חובות. עוצמתה הכלכלית מאוימת כיום בשל הגידול המואץ של החוב ■ כדי להגן על מעמדה, היא תידרש לערוך רפורמות עמוקות במוסדות הרווחה ובחוקי המס - עם או בלי מצוק פיסקלי

7תגובות

>> "האיום הגדול ביותר על ביטחונה הלאומי של ארה"ב הוא החוב הלאומי". מלים אלה לא נאמרו על ידי כלכלן, בנקאי, איש קונגרס רפובליקאי ואפילו לא יו"ר הבנק הפדרלי, בן ברננקי, שגם הוא הזהיר כי ארה"ב חייבת לייצב את התקציב הפדרלי. הדברים נאמרו על ידי איש צבא שמבין דבר או שניים באיומים ביטחוניים - האדמירל בדימוס מייקל מאלן, יו"ר המטות המשולבים של ארה"ב.

בימים אלה מתבצעת ספירה לאחור במסדרונות השלטון והכלכלה של ארה"ב. בסוף השנה אמורים להיכנס לתוקפם קיצוצי תקציב אוטומטיים והעלאות מסים אוטומטיות, שיגרעו נתח גדול מהכלכלה האמריקאית ועלולים לדרדר אותה למיתון. כדי למנוע את התרחיש הטראומטי שנקרא "המצוק הפיסקלי", יצטרכו הרפובליקאים והדמוקרטים בקונגרס להגיע להסכם על המיסוי והתקציב, לאחר שנכשלו במגעים בשנתיים האחרונות. על אף הדרמטיות שבמצוק הפיסקלי, לארה"ב יש בעיה חמורה בהרבה בטווח הארוך - הגירעון העקשני שלה גורם לגידול מהיר בחובות, שתופחים לממדים המאפילים על גודלה של הכלכלה. הסיכון שחוב עצום ובלתי ניתן לניהול מעמיד בפני ביטחונה של ארה"ב הוא זה שהאדמירל מאלן דיבר עליו.

מוזיאון המטרופוליטן לאמנות

הקשר בין כלכלה, חובות וביטחון לאומי הוא הדוק ביותר: מלחמות הן הסיבה ההיסטורית העיקרית שארה"ב כאומה התנהלה מרגע לידתה ועד ימינו ללא הרף כבעלת חוב. היו רק שנתיים מאז מלחמת העצמאות ב-1776 ועד היום שבהן ממשלת ארה"ב לא היתה בעלת חוב - 1835-1836. גידול מסיבי בחוב הלאומי (החוב שמוחזק בידי הציבור, לא כולל את החוב שמחזיקות סוכנויות ממשלתיות) נרשם במלחמת העצמאות, מלחמת האזרחים ובמלחמות העולם - ארה"ב מעולם לא יצאה למלחמה שהיתה מסוגלת לממן מהכנסותיה. הגידול ברמת החוב בין מלחמות העולם ולאחריהן מיוחס גם לבנייתו של מודל מדינת הרווחה בתקופת כהונתם של פ.ד. רוזוולט והארי טרומן.

הביטוח הלאומי בארה"ב הוקם ב-1935, ואף שארה"ב אינה מדינת רווחה במובנה הקלאסי, הרי שסעיפי רווחה ומיסוי נמצאים כיום ביסודו של משבר החוב של המעצמה הכלכלית הגדולה בתבל.

מדינה, כמו כל גוף אחר, נאלצת לצבור חובות כשהכנסותיה קטנות מהוצאותיה. ההפרש בין ההכנסות להוצאות נקרא מאזן. אם הוא שלילי, למדינה יש גירעון. ככל שהגירעונות מצטברים לאורך זמן, הממשלה צריכה לגייס כסף כדי לממן אותם, והיא בדרך כלל עושה זאת על ידי מכירת איגרות חוב. ארה"ב, כפי שמראה התרשים המצורף, התחילה את דרכה עם חובות, המשיכה בדרך זו, והתקשתה להתנער מהם במשך 231 מ-233 שנותיה.

במלחמת העולם השנייה תפח החוב של ארה"ב לגודלה של הכלכלה, ולאחר מכן הצטמצם, בעקבות אינפלציה שהפחיתה את ערכו הריאלי. ב-40 השנים האחרונות הוא היה כ-60% מהתמ"ג בממוצע. בסיום ממשל קלינטון ב-2000 נותר עודף תקציבי ניכר למחליפו, ג'ורג' וו. בוש, ואולם בתוך שנה נעלם העודף ומאז ארה"ב צוברת גירעונות ומגדילה חובות. בסוף 2011 החוב הגיע ל-70% מהתמ"ג - 11.1 טריליון דולר.

התקציב הממשלתי האמריקאי, כפי שניתח אותו בצורה נהירה למדי הבלוג הפיננסי זירוהדג' (zerohedge), בנוי בצורה הבאה: סעיפי חובה (mandatory) – הם סעיפי הוצאות שקבועים על פי חוק ואינם נתונים לשיקול דעת. סעיפים אלה כוללים בעיקר תשלומי רווחה, כמו מדיקר ומדיקייד (ביטוח בריאות לגמלאים ונזקקים, לפי הסדר). סעיפי התקציב המשתנים (discretionary) נקבעים מדי שנה בתקציב המוגש לאישור הקונגרס: בטחון, חינוך, וכל סעיף אחר שאינו חובה. ההוצאה הממשלתית השלישית היא תשלומי הריבית על החוב.

מאיפה אפשר בכלל לקצץ?

ההוצאה על סעיפים קבועים תפחה בשל שינויים דמוגרפיים: ארה"ב מזדקנת, דור הבייבי-בום העצום החל לפרוש לגמלאות וההוצאות על קצבאות ובריאות התעצמו. ההוצאות על ריבית גדלות עם הגידול בחוב. משמעות הדבר היא שכדי לקצץ בהוצאותיה, ארה"ב צריכה לקצץ בתקציבי משרדיה - כמו הגנה, חינוך, סביבה, מדע וחקלאות. כדי לקצץ בסעיפי החובה, נדרש יותר מאשר תקציב שנתי, נדרשת חקיקה מעמיקה, ובמלים אחרות: רפורמה.

ביטוח לאומי, מדיקר ומדיקייד עלו למשלמי המסים בארה"ב סכום השקול ל-10.4% מהתמ"ג השנה. כל שאר הוצאות הממשל היו 11.6% מהתמ"ג. עד 2022 תתפח עלות הרווחה ל-12.9% מהתמ"ג. לפי נתוני OECD הבוחנים הוצאות רווחה כוללות, ארה"ב מדורגת 25 מתוך 34 מדינות OECD בהוצאות הרווחה, עם 16% מהתמ"ג. לשם השוואה, גרמניה ומדינות סקנדינוויה מוציאות כ-25% מהתמ"ג, והשיאנית העולמית היא צרפת עם 28% (נתוני 2011).

ב-2011 שקל אובמה להעלות את גיל הזכאות למדיקר מ-65 ל-67 - מהלך שיחסוך 150 מיליארד דולר בעשור. לפי משרד התקציב של הקונגרס (CBO), גם גיל הזכאות לקבלת ביטוח לאומי צפוי לעלות ל-67 - חיסכון ניכר.

חיסכון גדול נוסף יושג מתיקון טכני: ההצמדה למדד תיעשה בצורה מדויקת יותר, מהלך שיחסוך לבדו 187 מיליארד דולר מתקציבי הרווחה. קצת מבהיל לחשוב שאי דיוקים כאלה יכולים לעלות כל כך הרבה לכלכלה הנאבקת במשבר.

למסות או לא למסות, זו בכלל לא שאלה

בצד הכנסות הממשל, יש מחלוקת סבוכה אם הן יעלו על ההוצאות וארה"ב תעבור לעודף תקציבי שיקטין את חובה. יש הטוענים כי העלאת מסים על עשירים וחברות היא לא רק הוגנת מבחינת חלוקת העושר, אלא תפתור את בעיית הגירעון והחוב. המתנגדים להעלאות מסים טוענים טענה כפולה: מסים גבוהים יותר לא יסתמו את החור בתקציב, שמתרחב בגלל ההתחייבויות העתידיות; ומסים גבוהים עלולים לפגוע בתמריצים לעבוד, להשקיע ולייצר, ובכך לגרום להאטה כלכלית. האטה כלכלית משמעה פחות הכנסות לממשל ממסים. כך נוצר, לכאורה, מעגל שלילי.

התשובה האמיתית נמצאת איפשהו בין שתי הגישות, ואולי הפתרון לבעיית המיסוי נמצא גם הוא ברפורמה משמעותית יותר מאשר העלאה והורדה של אי אילו מדרגות מס.

קוד המס האמריקאי נחשב לאחד הסבוכים בעולם, והוא מלא לא רק בפרצות שמאפשרות לתאגידים ועשירים להקטין את חבותם לרמה מגוחכת כזו שמיליארדרים משלמים פחות מס ממזכירותיהם, אלא ברשימה אינסופית של הטבות וניכויים שאין בהם הרבה היגיון כלכלי. למעשה, מומחי מס בארה"ב טוענים כי הניכויים וההטבות מרובים כל כך, שאם לא היו קיימים האמריקאים היו יכולים לשלם שיעורי מס נמוכים יותר.

אחת הדוגמאות המצוטטות ביותר היא ההטבה לרוכשי בתים. לאמריקאים מותר לנכות הוצאות ריבית על משכנתא מההכנסה המדווחת. סעיף זה נועד לעודד בעלות על בתים. ואולם במקום לסייע למעמד הבינוני ומטה, החוק מעניק הטבה משמעותית הרבה יותר לבעלי בתים בעלי הכנסות גבוהות ובתים יקרים, בניגוד לייעוד המקורי.

ביטולן של הטבות רבות כאלה יאפשר לארה"ב לגייס יותר הכנסות ממס מצד אחד, ולהוריד את שיעורי המס במקומות שבהם הדבר יעודד פעילות כלכלית, עסקית וצרכנית, מצד שני

לחצוב מדרגות ולרדת בהן מהמצוק

מה יקרה אם ארה"ב לא תבצע רפורמות? בשנת הכספים שהסתיימה בספטמבר 2012 רשמה ארה"ב גירעון של 1.1 טריליון דולר. היתה זו שנה רביעית שבה היה גירעון גדול מטריליון דולר. החוב הגיע ל-73% מהתמ"ג - הרמה הגבוהה ביותר מאז 1950 וכפליים מגודלו בסוף 2007, לפני המשבר הפיננסי והמיתון.

לפי CBO, יש שני תרחישים אפשריים: בראשון, ארה"ב נופלת מהמצוק הפיסקלי, המסים יעלו ועמם יגדלו הכנסות הממשל, התקציבים יקוצצו והוצאות הממשל יקטנו. כתוצאה מכך, הגירעון התקציבי יקוצץ כמעט במחצית, ועד 2022 מתווה זה יוריד את רמת החוב לכ-58% מהתמ"ג. נשמע נהדר, לא?

ואולם העלאת מסים פוגעת בהכנסה הפנויה של משקי בית ועסקים, ובנכונותם לצרוך ולהוציא, להשקיע ולבנות. קיצוץ הוצאות הממשל מוריד מהשולחן מקור נוסף לפעילות כלכלית - כמו שכר עבודה, בניית תשתיות ועוד. אפילו תשלומי מדיקר לרופאים יופחתו. בשל כך, מצוק פיסקלי יפיל את הכלכלה ב-2013 למיתון, שקרוב לוודאי יוביל לגידול באבטלה, שרמתה גבוהה גם ככה באופן יחסי לממוצע ההיסטורי.

נחמה פורתא תשאב ארה"ב מכך שתשלומי הריבית על החוב יישארו קבועים למשך כמה שנים, לפי תחזית CBO, מתוך הנחה שאג"ח של ארה"ב ימשיכו להיות להיט בקרב המשקיעים והתשואה עליהן תישאר נמוכה להפליא. בין 2015 ל-2022 הריבית חזויה לעלות ל-3.8% ל-10 שנים (כיום היא כ-1%), והאבטלה, נחמה משמעותית, תרד ל-5.3%.

בתרחיש החלופי, יסכימו מנהיגי הקונגרס להשאיר את המצב בעינו - הארכה והורדה של מסים שנקט בוש על תקציב לא מקוצץ. במקרה זה הגירעון יגדל ב-400 מיליארד דולר, והחוב יתפח ל-90% עד 2022. התמ"ג בשנה הבאה יצמח ב-1.7%, ואולם בשנים שלאחר מכן הכלכלה תיפגע בשל החוב הלאומי הגדול, המעכב צמיחה. התוצאה תהיה כלכלה דינמית פחות וריבית גבוהה יותר מבתרחיש הראשון.

מה רוצה העם האמריקאי? מצד אחד, לנצי החובות, הטוענים שיש להקטין בכל מחיר את החוב כדי למנוע מארה"ב לקרוס, יש תומכים רבים שהרפובליקאים הצליחו לסחוף אחריהם. מצד שני, האמריקאים לא מוכנים לוותר על רשת הביטחון של הביטוח הלאומי ומדיקר; הם לא רוצים לפגוע בחינוך, במדע ובחדשנות. הם ממש לא מתלהבים מצנע, מדיניות הידוק החגורה שהביאה את כלכלת אירופה לסף מחנק.

קרוב לוודאי שמנהיגים משני צדי המתרס בקונגרס ינסו להגיע לפתרון הדרגתי יותר. במקום ליפול מהמצוק, הם ינסו לחצוב מדרגות ולהקטין את התקציב בהדרגה, תוך התאמת שיעורי המס למציאות הקשה. העשירים יצטרכו אולי לשלם מעט יותר והנטל על המעמד הבינוני יופחת. ואולם שני תרחישי הקצה והתרחיש ההדרגתי לא מתייחסים לסעיפי החובה בתקציב, שכאמור, ללא רפורמה אינם בני קיימא.

מותה הבלתי נמנע של אימפריה

כל הדיון עד כה התבסס על ההנחה שהחוב הגדל של ארה"ב אינו בר קיימא. ואולם האם הנחה זו נכונה? ארה"ב התנהלה בחובות גדולים יותר בעבר, וזה לא הפריע לה לשגשג ולפרוח.

אפשר להביא לדוגמה גם את יפאן, שמתנהלת כבר עשורים עם חובות גדולים פי כמה משל ארה"ב באופן יחסי. הדוגמה רחוקה מלהיות אידיאלית: חובותיה של יפאן נמצאים בעיקר בידיים מקומיות, ולא זרות, ואף שהריבית שהיא משלמת על חובותיה אפסית, כלכלתה משלמת מחיר כבד בצמיחה אפסית על חוסר ההחלטיות של הממשלה. עם זאת, יפאן מראה שגם עם חובות הענק שלה אפשר לשמור על אמון המשקיעים.

כך גילתה גם ארה"ב בשנה שעברה. הורדת דירוג האשראי שלה, לראשונה בהיסטוריה, לא עוררה את הזעזוע הצפוי. במקום לטלטל את הדולר ולהפיל את האג"ח של ארה"ב, היא עשתה ההפך. אי הוודאות והחששות הריצו את המשקיעים למקלט הבטוח העיקרי שהם מכירים, הדולר והאג"ח האמריקאיים. התשואה על האג"ח ירדה משמעותית מאז הורדת הריבית. האם היא תוכל להמשיך ולרדת? מומחי אג"ח, בהם ביל גרוס, מנהל קרן האג"ח הענקית פימקו, סבורים שלא. בחינה מזורזת לא מראה באופק חלופות סבירות למעמדה המוביל של ארה"ב, לא באירופה הקורסת ולא בכלכלות המתעוררות, שסובלות מחוסר שקיפות ויציבות.

אבל לא לעולם חוסן. אימפריות עולות ואימפריות יורדות, ושאלת העיתוי היא הדבר היחידי שצריך לעניין את המשקיעים. אם זה יקרה בימי חיינו, או לא. להמר על כך שארה"ב תדעך ב-100 השנים הקרובות לא נשמע כהימור מסוכן כל כך. להמר על כך שהיא תצליח בעשור הקרוב להפחית משמעותית את חובותיה, שהם חלק מהאתוס הלאומי שלה - זה כבר עניין הרפתקני הרבה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#