מעמד הביניים האמריקאי דוהר קדימה - צעד אחד לפני התהום - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מעמד הביניים האמריקאי דוהר קדימה - צעד אחד לפני התהום

הפערים החברתיים בארה"ב מתרחבים והולכים, ויוצרים גם הפרדה גיאוגרפית בין העשירים למעמד הביניים ■ חולשת מערכת החינוך ושחיקת הניידות החברתית מקבעים את המצב ומעניקים לעשירי ארה"ב כוח גובר בפוליטיקה ■ כתבה שנייה בסדרה

6תגובות

ההמפטונס, רצועה של עיירות קטנות בחוף הדרומי של לונג איילנד שבניו יורק, נחשבת זה זמן רב לחצר המשחקים של עשירי ארה"ב. ואולם על עשירי ההמפטונס מופעל עתה לחץ חדש, מכיוון האולטרה-עשירים.

שכר דירה של בית יוקרה בהמפטונס יכול להגיע ל-400 אלף דולר. הרעש של המסוקים והמטוסים הפרטיים נשמע בכל מקום. "קואליציית השמים השקטים", שהוקמה על ידי קבוצת דיירים כעוסים, מוחה נגד הרעש - במיוחד זה של מסוק הצ'ינוק הצבאי הענק שמשרת את אחד המיליארדרים. "אי אפשר אפילו לשחק פה טניס", מתלונן אחד מוותיקי המקום, שגר ליד שדה התעופה במזרח המפטונס. "זה כמו מלחמת עולם שלישית עם מטוסי מנהלים".

אילה טל

גם מחוז לודון שבצפון וירג'יניה, שהיה אזור נידח עד לפני 30 שנה, נהפך כיום לסמל לעושר: חוות פינו את מקומן לחברות טכנולוגיה ולשכונות יוקרה עם בתים גדולים. ההכנסה הממוצעת למשק בית במקום, יותר מ-130 אלף דולר, היא יותר מכפולה מהממוצע בארה"ב. המחוז גם מסמן את הקצה המערבי של מקבץ העושר הגדול במדינה. בין מחוז לודון ולצפון מערב וושינגטון הבירה, חיים יותר מ-800 אלף תושבים באזורי המיקוד שבהם גרים 5% העשירים והמשכילים ביותר באוכלוסיית ארה"ב. אזורים אלה זכו לכינוי "סופר-מיקוד" על ידי הסוציולוג הליברטריאני צ'רלס מאריי.

ההמפטונס והפרברים היוקרתיים של וושינגטון מספקים הצצה למאפיינים הבולטים של האי-שיוויון בארה"ב: הזינוק בעושר בפסגה. אזורי הסופר-מיקוד של וושינגטון מלאים בעשירים - מ-5% העליונים של חלוקת העושר (בעלי הכנסה שנתית של לפחות 150 אלף דולר) ומה-1% העליון (המשתכרים יותר מ-340 אלף דולר בשנה). נוסעי המסוקים של ההמפטונס מייצגים את האולטרה-עשירים של ארה"ב - 0.1% מהאוכלוסייה שההכנסה השנתית שלהם היא לפחות 1.5 מיליון דולר, וה-0.01% העליונים של האוכלוסייה, עם הכנסה שנתית של 8 מיליון דולר או יותר.

במהלך 30 השנים האחרונות, ההכנסה של העשירים והאולטרה-עשירים נסקה. ככל שהם ממוקמים גבוה יותר בסולם ההכנסה, העלייה בהכנסתם היתה גבוהה יותר. התוצאה היא פער ענק ומתרחב - מבחינה פיננסית, חברתית וגיאוגרפית - בין האליטה לשאר האוכלוסייה.

היווצרות הפער היא סיפור בשלוש מערכות. במהלך שנות ה-80, האמריקאים הכי פחות משכילים נותרו מאחורי אלה שבאמצע. ככל שהתקדמה מהפכת המחשבים, הביקוש לפועלים מיומנים ולתעשיות ייצור ישנות נסדק, ואלה שהיו בעלי תעודת בגרות בלבד או פחות סבלו מנסיגה בשכר היחסי שלהם. במהלך העשור האחרון, הלחץ עבר למרכז התפלגות ההכנסות, לאלה שהגיעו לקולג', אבל לא קיבלו תואר. בינתיים, ההכנסה בקצוות העליונים עלתה בקצב מהיר במהלך כל התקופה.

התוצאה היתה התפלגות דרמטית של מעמדות כלכליים. בין 1979 ל-2007 (ממש לפני המשבר הכלכלי), ההכנסה הפנויה הריאלית לאחר מסים והעברות של ה-1% העליון של האמריקאים יותר מריבעה את עצמה - עלייה מצטברת של יותר מ-300%. במהלך אותה תקופה, ההכנסה של החמישון התחתון עלתה ב-40% בלבד. מעמד הביניים התכווץ - בחלקו באוכלוסייה ומבחינה גיאוגרפית. רק ב-40% מהשכונות בארה"ב ההכנסה הממוצעת היא בטווח של 20% מהממוצע הלאומי, לעומת 60% מהשכונות בשנות ה-70.

זה מתחיל בחינוך ומסתיים בכלא

בלומברג

מה גורם לפערים הגדולים האלה? סיבה עיקרית לפערים, בעיקר בשכבות החלשות, היא חינוך, או יותר נכון היעדרו. בדיוק כשהמהפכה של טכנולוגיית המידע דורשת יותר עובדים מיומנים, השיפור המתמשך בחינוך של האמריקאים נעצר. שיעור מסיימי הלימודים בבתי הספר התיכונים הפסיק לעלות בשנות ה-70 בפעם הראשונה מאז 1890. העלייה בשיעור מסיימי הקולג' הואטה גם היא. אמריקאים רבים לא הצליחו להתאים את עצמם לטכנולוגיות החדשות עם כישורים טובים יותר. לפי קלודיה גולדין ולורנס כץ מאוניברסיטת הרווארד, הדבר מספק הסבר לעלייה באי-שוויון בשכר בקרב 60% מהאמריקאים בין 1973 ל-2005.

גם הזינוק בעלות שכר הלימוד במכללות והפגמים במערכת בתי הספר של ארה"ב שיחקו תפקיד ביצירת הפערים. בשנות ה-70, שנת לימוד באוניברסיטה ציבורית בארה"ב עלתה 4% מההכנסות השנתיות של משק בית ממוצע, בעוד באוניברסיטה פרטית שנת לימוד עלתה כ-20% מההכנסה השנתית. עד 2009 קפץ שכר הלימוד לכ-10% מההכנסה השנתית הממוצעת באוניברסיטה ציבורית, ולכ-45% מההכנסה הממוצעת באוניברסיטה פרטית. גם עם העלייה בסבסוד ההלוואות לסטודנטים, סטודנטים רבים ומועמדים פוטנציאליים ללימודים נשרו מבלי שסיימו תואר.

בבתי ספר יסודיים ותיכוניים הבעיות הן פיננסיות בחלקן, אבל יותר מכך ארגוניות. ארה"ב משקיעה הרבה בבתי הספר שלה, אבל התקציב שלהן מגיע בעיקר מהמדינות ומהממשלות המקומיות. שכונות עשירות יותר יכולות להרשות לעצמן בתי ספר טובים יותר, וזה מגביר את הפער הגיאוגרפי בין קבוצות שונות בחברה. לפי OECD, ארה"ב היא אחת משלוש הכלכלות המפותחות היחידות שמשקיעות פחות בחינוך בשכבות העניות לעומת השכבות העשירות יותר. ושלא כמו מרבית מדינות OECD, ארה"ב לא מעסיקה מורים טובים יותר בבתי הספר החלשים, ששם איגודי המורים מכשילים מאמצים לערוך רפורמות.

עם זאת, אי אפשר לתלות את הכל במערכת החינוך. השכלת הנשים בארה"ב השתפרה, ושכרן עלה ב-30 השנים האחרונות, אבל הגברים המיומנים פחות נותרו מאחור. באופן בלעדי כמעט בין המדינות העשירות, גברים אמריקאים בני 25-34 הם בעלי סיכויים נמוכים יותר להשיג תואר אקדמי לעומת אבותיהם. הנזק של מצב זה גורם לשינויים מוסדיים, כמו ההיחלשות של האיגודים ובעיקר השחיקה בשכר המינימום. ואולם האשם העיקרי הוא החינוך המידרדר.

בלומברג

לביצועים הגרועים של מערכת החינוך יש גוון גזעי: שיעורי נשירה גבוהים נרשמים באופן לא פרופורציונלי בקרב שחורים או היספנים. מספרם הגדול של גברים שחורים צעירים בבתי סוהר בארה"ב - גם הוא לא עוזר להם למצוא תעסוקה. אבל להיחלשות המערכת יש השפעה גדלה והולכת על כל מעמד הפועלים הלבן. אפילו לפני המיתון, רק כשני שלישים מהגברים הלבנים שאין להם יותר מתעודת בגרות - עבדו.

ביטוח הבריאות לקשישים אוכל את הקצבאות

לירידה בתעסוקה בקרב הגברים הלבנים עם הכישורים הנמוכים יש השלכות עמוקות, שהובילו להחמרה באי-שוויון בהכנסות. שיעורי הנישואים ירדו, שיעורי הגירושים עלו, והנתח של מספר הילדים שנולדו לאמהות חד-הוריות נסק. לפי חישובים שערך מאריי, פחות מ-30% מהילדים בשלישון העני ביותר של האמריקאים הלבנים חיים עם שני הוריהם עד שהאם מגיעה לגיל 40. בקרב החמישון האמיד ביותר, כ-90% מהילדים חיים בבית עם שני הורים. הנישואים נהפכו לקו שבר שמפריד בין המעמדות בארה"ב.

גם לשינויים במסים ובקצבאות היתה השפעה, אבל מתונה. רוב האמריקאים שמשתכרים פחות מהממוצע לא משלמים מס הכנסה פדרלי. אמריקאים עניים יותר נפגעו באופן לא פרופורציונלי ממסים על שכר, שהם רגרסיביים ובעלי חשיבות גדלה. אבל הפגיעה הגדולה ביותר היא בצד של הקצבאות. אף שההוצאות הסוציאליות צמחו, הן לא מחולקות מחדש באופן שווה, מכיוון שמדיקייר, ביטוח הבריאות הממלכתי לקשישים, בולע נתח גדול יותר מכך. לפי ועדת התקצוב של הקונגרס האמריקאי, ב-1979, יותר ממחצית מכל ההוצאות הסוציאליות הגיעו לחמישון העני ביותר של משקי הבית, לעומת 36% בלבד כיום.

ב-1960, שיעור הזוגות בוגרי קולג' היה רק 3%. כיום השיעור הוא 25%, ובקרב 5% ממקבלי ההכנסות הגבוהות - 75%. מלבד עובדי משק הבית, קשה למצוא באזורי הסופר-מיקוד אנשים בוגרים ללא תואר אקדמי.

בלומברג

כלכלה של כוכבי-על

אבל כל זה לא מסביר את התופעה בהמפטונס. 0.1% העליונים של ארה"ב הם לא בעלי השכלה טובה יותר מאשר ה-1% העליון. פערי השכר ברמה הזו אינם מבוססים על כישורים הנדרשים בכלכלה המודרנית, כי אם על הגלובליזציה שלה.

במאמר מ-1981 טען שרווין רוזן כי הטוב ביותר בכל תחום הרוויח באופן משמעותי יותר מהטוב ביותר שהגיע אחריו. לטענתו, התקשורת המודרנית תהפוך את השווקים למותאמים לכוכבי-על, כל אחד בתחומו. וכך אכן קרה, כותבת העיתונאית סינתיה פרילנד בספרה החדש, "הפלוטקרטים". זה עשוי לספק הסבר חלקי לזינוק בשכר המנכ"לים, שזוכים לנתח גדל מקבוצת העשירים ביותר. במהלך שנות ה-80 עלה שכר המנכ"לים בארה"ב יותר מבכל מקום אחר. עד שנות ה-80 המוקדמות, הרוויחו בממוצע המנכ"לים האמריקאים 40% יותר משני סגניהם. עד שנת 2000, הם הרוויחו פי שניים וחצי מהם. העלייה הזו בשכר נובעת מכישלון בממשל התאגידי ומקריסת נורמות חברתיות, שהציבו פעם גבול לא-רשמי לפערי שכר בין בוסים לעובדים שלהם.

ההסברים האלה נכונים, אבל אסור להפריז בערכם. במאמר שפורסם באחרונה, טען סטיבן קפלן מאוניברסיטת שיקגו כי שכר המנכ"לים ירד בשנים האחרונות, וכי בניגוד למיתוס, מנכ"לים שרושמים ביצועים גרועים, מקבלים תשלום נמוך יותר ומפוטרים לעתים קרובות יותר ממנכ"לים מצליחים. הסבר נוסף שניתן לספק לעלייה בשכר המנכ"לים הוא שארה"ב היא הבסיס של הרבה חברות גדולות, וההתפתחות העולמית הפכה אותן לגדולות יותר.

אבל אף שדגש רב ניתן לשכר המנכ"לים, חלקם בין האמריקאים העשירים ביותר הוא לא גדול במיוחד ולא רושם גידול. האמריקאים האולטרה-עשירים, שמככבים ברשימת העשירים של המגזין "פורבס", הם בדרך כלל אייקוני יזמות מעידן הטכנולוגיה (כמו ביל גייטס או מארק צוקרברג), או כאלה שעשו את הונם בדרכים פרוזאיות יותר (כמו שרה בלייקלי, שעשתה את הונה מהלבשה תחתונה לנשים).

ואולם, חלק גדל והולך באופן לא פרופורציונלי מהעשירים ביותר עשה את כספו בוול סטריט, ולא במגזר העסקי הלא-פיננסי. ניתוח שערכו קפלן וג'ושוע ראו מאוניברסיטת סטנפורד מראה שחלקם של בנקאי ההשקעות בין ה-0.1% העשירים ביותר גדול מזה של מנהלים בכירים. 25 מנהלי קרנות הגידור הגדולות בארה"ב מרוויחים יותר מכל המנכ"לים במדד 500 S&P ביחד. לטוב ולרע, החלק של מגזר הפיננסים האמריקאי מהתמ"ג זינק בין 1980 ל-2007. שוקי ההון נהפכו לעולמיים בצורה מהירה ומקיפה יותר מאשר כל חלק אחר בכלכלה - מה שאיפשר לקרנות גידור ולמנהלי נכסים אחרים לצבור כסף רב יותר.

השינוי היסודי הזה בכלכלה מסביר חלק מהעלייה בהכנסות בוול סטריט, אבל לא את כולה. לפי תומס פיליפסון מאוניברסיטת ניו יורק ואריאל רשף מאוניברסיטת וירג'יניה, בין שליש למחצית מהשכר שמשולם למשתכרים הגבוהים ביותר בוול סטריט הוא בלתי מוצדק ונובע מהכנסות קבועות מהון, מנכסים או מניירות ערך, ולא מיצרנות.

הפיננסיירים הם גם בין המרוויחים הגדולים ביותר מהשינויים בחוקי המס בארה"ב. המס על מדרגת השכר הגבוהה ביותר הורד שוב ושוב מאז 1980, מ-70% ל-35%. ואולם, העשירים ביותר בארה"ב הרוויחו יותר מההפחתה במס על רווחי הון, ששיעורו כיום 15% בלבד.

השילוב בין השינויים במס, חילוצי הבנקים והלובי החזק, הביאו רבים למסקנה כי מקורו של האי-שוויון בארה"ב הוא בפוליטיקה. לפי ההיגיון הזה, העשירים שולטים במערכת הפוליטית ומטים אותה לטובתם. בספר "דמוקרטיה לא שוויונית: הכלכלה הפוליטית של העידן המוזהב החדש" (Unequal Democracy: The Political Economy of the New Gilded Age) שכתב לארי ברטלס מאוניברסיטת ואנדרבליט, נטען כי הצבעות של סנטורים הושפעו מההעדפות של האזרחים העשירים במדינותיהם, ולא של העניים. לפי הטענה, הכסף משחק תפקיד גדל והולך בפוליטיקה, בעיקר כדי שהאולטרה-עשירים יוכלו למנוע חוקים שהם לא אוהבים.

קשה להוכיח את הטענה, אבל נראה כאילו מצטברות ראיות נסיבתיות לכך, מעיקר מאז שבוטלו מגבלות על תרומות פוליטיות של אנשים פרטיים או חברות. זה פתח את הדלת להקמת עמותות-העל הפוליטיות, שממומנות באופן פרטי ומעניקות השפעה על תוצאות הבחירות לארגונים. הן גייסו עד כה מאות מיליוני דולרים. מחקר שנערך בנושא מראה כי 80% מהכסף הזה הגיע מפחות מ-200 תורמים.

יהיו אשר יהיו הגורמים לכך, להיווצרות הרבדים בחברה האמריקאית יש השפעות מרחיקות לכת. לפי מרקוס ינטי, כלכלן פיני שחקר את המוביליות החברתית במדינות שונות, יותר מ-40% מהבנים של 20% העניים ביותר בארה"ב נשארים בחמישון זה, בהשוואה ל-25% במדינות סקנדינביה. ברור כי אין שיפור בניידות החברתית שיכול לפצות על התרחבות הפערים.

מחקר שנערך על ידי שון רירדון מאוניברסיטת סטנפורד מצביע על כך שהפער המתוקנן במבחנים בבתי ספר בין ילדים שבאים ממשפחות עם הכנסה גבוהה ונמוכה גדול כיום בכ-30%-40% מלעומת הפער לפני 25 שנה. בוב פטנאם מהרווארד מגדיר זאת באופן בוטה. אם נתעלם מהמראה האחורית ונסתכל על עתיד הניידות החברתית, הוא אומר, "אנחנו עומדים לזנק מצוק".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#