"אקונומיסט": האי-שוויון הכלכלי תפח לממדים הרסניים - הגיע הזמן למהפכה - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אקונומיסט": האי-שוויון הכלכלי תפח לממדים הרסניים - הגיע הזמן למהפכה

מנהיגי העולם חייבים להמציא דרכים להפחית את האי-שוויון ללא פגיעה בצמיחה ■ "אקונומיסט", בפרויקט מיוחד, מציע גישה פרוגרסיבית לצמצום הפערים החברתיים, ששואבת רעיונות משמאל ומימין ותחול הן על הכלכלות העשירות והן על המתעוררות

58תגובות

העידן הראשון של הגלובליזציה, ושלל המצאות חדשות, חוללו עד סוף המאה ה-19 שינויים שעיצבו מחדש את הכלכלה העולמית. ואולם, תור הזהב הזה לקה באי- שוויון, עם הברונים השודדים של אמריקה ומעמד האצולה של אירופה שצברו עושר עצום.

הרעיון של "צריכת יתר" נולד כבר ב-1899. הפער הגדל והולך בין עשירים לעניים (והחשש ממהפכה סוציאליסטית) הוליד גל של רפורמות, החל בשבירת חברות הטראסט (קונצרנים עסקיים-פיננסיים) שביצע תיאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארה"ב, ועד לתקציב העממי של לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בשנים 1916-1922. ממשלות קידמו את התחרות, הציגו מיסוי פרוגרסיבי וארגו את החוטים הראשונים ברשת ביטחון חברתית. המטרה של "עידן פרוגרסיבי" זה, כפי שהוא נודע באמריקה, היתה להפוך את החברה להוגנת יותר מבלי להפחית את האנרגיה היזמית שלה.

הפוליטיקה המודרנית צריכה לעבור מהפכה דומה - להמציא דרכים להפחית את האי-שוויון ללא פגיעה בצמיחה הכלכלית. הדילמה הזו נמצאת במרכזה של מחלוקת פוליטית, אבל היא מניבה בעיקר רעש ולא פעולה. במערכת הבחירות שמתנהלת כיום בארה"ב, השמאל תוקף את המועמד הרפובליקאי לנשיאות, מיט רומני, כברון שודד, והימין מטיח בנשיא ברק אובמה שהוא מלבה מלחמת מעמדות. בכמה מדינות אירופיות הפוליטיקאים נכנעו לאספסוף: לראיה, מדרגת מס של 75% שהציע פרנסואה הולנד, נשיא צרפת.

אי–פי

ברבות מבין מהכלכלות המתעוררות, המנהיגים מעדיפים לטאטא את נושא האי-שוויון אל מתחת לשטיח. לראיה: השערוריות בסין, שבהן מעורבים "נסיכים" נוהגי פרארי; או סירובה של הודו להתמודד עם השחיתות במדינה.

בלבה של הבעיה נמצא כישלון רעיוני. הימין עדיין לא משוכנע שהאי-שוויון הוא בעל חשיבות. העמדה האוטומטית של השמאל היא להעלות מס הכנסה לעשירים ולהגדיל את ההוצאות הממשלתיות - שניהם מהלכים לא נבונים כשהכלכלות שרויות בדשדוש וזקוקות ליזמים מבחוץ, וכשממשלות שחלקן בכלכלה כבר גדול ממה שרוזוולט או לויד ג'ורג' היו יכולים להעלות בדעתם, כורעות תחת מחויבויות עתידיות. בשעה זו יש צורך במהפכה דרמטית בהרבה. נקרא לה "פרוגרסיביות אמיתית".

צ'ופרים לעשירים על חשבון העניים

האם האי-שוויון באמת זקוק לטיפול? כוחות הגלובליזציה והחדשנות הטכנולוגית למעשה צימצמו את האי-שוויון הגלובלי, מכיוון שמדינות עניות מדביקות את הפער מול העשירות יותר. אלא שבתוך המדינות עצמן פערי ההכנסה גדלו. יותר משני שלישים מאוכלוסיית העולם חיים במדינות שבהן פערי ההכנסה גדלו מאז 1980, במקרים רבים למידה מעוררת בהלה. בארה"ב, נתח ההכנסה הלאומית המגיע ל-0.01% העשירים ביותר (16 אלף משפחות) גדל מקצת יותר מ-1% ב-1980 ל-5% כעת - נתח הגדול יותר ממה שזכו לו 0.01% העשירים בתור הזהב.

נכון לומר כי מידה מסוימת של אי-שוויון טובה לכלכלה. היא מחדדת את התמריצים לעבודה קשה ולנטילת סיכונים; היא מתגמלת את החדשנים המוכשרים שמניעים את הקידמה הכלכלית. המצדדים בסחר חופשי טענו תמיד כי ככל שהשוק גלובלי יותר, התגמול יהיה גדול יותר למנצחים. ואולם, דו"ח מיוחד זה של "אקונומיסט" מראה כי האי- שוויון הגיע לשלב שבו הוא לא יעיל ופוגע בצמיחה.

הדבר ניכר במיוחד בעולם המתעורר. בסין מוזרם האשראי לחברות בבעלות ממשלתית ובעלי עניין מקושרים; האליטה מרוויחה גם משרשרת מונופולים. ברוסיה עושרם של האוליגרכים מבוסס עוד פחות על יזמותם. בהודו, לעתים קרובות מדי, המצב דומה.

בעולם העשיר העדפת המקורבים מוסתרת טוב יותר. סיבה אחת לכך שאנשי וול סטריט מהווים חלק בלתי פרופורציונלי מהעשירים ביותר היא הסובסידיה החבויה שניתנת לבנקים הגדולים מכדי ליפול. מרופאים ועד עורכי דין, מקצועות מתגמלים רבים מלאים במגבלות מקצועיות בלתי נחוצות.

העברת העושר הבלתי הוגנת ביותר היא מדיניות הרווחה השגויה. ההוצאות על רווחה מבוססות לעתים רחוקות מדי על סיוע לעניים, ויותר מדי על מתן צ'ופרים לעשירים יחסית. באמריקה, הטבות הדיור לשני העשירונים העליונים (באמצעות הפחתת ריבית המשכנתאות) גדולות פי ארבעה מהסכום המוצא על דיור ציבורי לשני העשירונים התחתונים.

אפילו האי-שוויון מהסוג שנוצר על ידי תגמול המוכשרים (מריטוקרטיה) יכול לפגוע בצמיחה. אם פערי ההכנסה מתרחבים דיים, הם מובילים לפחות שוויון הזדמנויות, במיוחד בחינוך. הניידות החברתית בארה"ב, בניגוד למיתוס, נמוכה יותר מברוב המדינות האירופיות. הפער בציוני מבחנים בין ילדים אמריקאים עשירים לעניים גדול ב-30%-40% יותר משהיה לפני 25 שנה. במדדים מסוימים, הניידות החברתית קפואה יותר על שמריה בסין מאשר באמריקה.

כמה מאלה שנמצאים בקצה פירמידת העושר מטילים ספק בבעייתיות של האי-שוויון. ואולם, אפילו להם יש אינטרס להפחיתו, מכיוון שאם תימשך המגמה, המומנטום לשינוי יצבור עוצמה ויוביל לתוצאה פוליטית שלא תשרת את האינטרסים של איש. אולי לא ניתן להפיח נשמה מחדש בקומוניזם, אבל יש מספיק רעיונות גרועים אחרים בנמצא.

לפיכך, יש צורך בסדר יום פרוגרסיבי אמיתי. להלן הצעתנו, שגונבת רעיונות משמאל ומימין כדי להתמודד עם האי-שוויון בשלוש דרכים שלא יפגעו בצמיחה.

תחרות, יעדים ורפורמה

עדיפות צריכה להינתן למתקפה נוסח רוזוולט על המונופולים ועל האינטרסים של המקושרים, בין אם הם חברות ממשלתיות בסין או בנקים גדולים בוול סטריט. העולם המתעורר, בפרט, צריך להציג יותר שקיפות בחוזים ממשלתיים וחוקי הגבלים עסקיים.

אין זו מקריות שהאיש העשיר ביותר בעולם, קרלוס סלים, עשה את הונו בחברות טלקום מקסיקאיות, תעשייה שבה אין לחצים תחרותיים והמחירים מרקיעי שחקים. בעולם העשיר יש גם הזדמנויות רבות לפעול בצורה דומה. רק שבריר מכלכלת האיחוד האירופי הוא שוק יחיד אמיתי.

רפורמה בבתי הספר ומתן בחירה הם קריטיים: אין פיננסייר בוול סטריט שעשה נזק כל כך גדול לניידות החברתית באמריקה כמו שעשו איגודי המורים בארה"ב. חיסול העיוותים, כמו חוקי העבודה באירופה או שרידי שיטת ההוקואו הסינית, שמחייבת רישוי עובדים לפי מקום מגורים רשום, יביא לשינוי עצום.

הממשלות צריכות למקד את הוצאותיהן בעניים ובצעירים. בעולם המתעורר עוברים מזומנים רבים מדי לסובסידיות לדלק, שמעניקות העדפה חסרת פרופורציות לעשירים (באסיה), ופנסיות יקרות באמריקה הלטינית מעניקות יתרון לעניים. ואולם היעד העיקרי של הרפורמה הוא מדינות הרווחה של העולם העשיר. בהתחשב באוכלוסייתן המזדקנת, הממשלות לא יכולות לקוות לצמצם הוצאות על קשישים, אבל הן יכולות להפחית את קצב הגידול - בין היתר, למשל, על ידי העלאת גיל הפרישה באופן דרמטי יותר, והצגת מבחני הכנסה למקבלי הקצבאות. חלק מהכסף שייחסך יכול לזרום לחינוך. העידן הפרוגרסיבי הראשון הוביל ליצירתו של חינוך תיכוני במימון ציבורי. הפעם המטרה צריכה להיות חינוך טרום-יסודי, והכשרות רבות יותר למובטלים.

לסיום, רפורמה במס: לא להעניש את העשירים, אלא לגייס יותר כסף ביעילות ובצורה פרוגרסיבית. בכלכלות העניות יותר, שבהן נפוצה השתמטות מתשלום מסים, הממשלות צריכות להתמקד בהפחתת מסים ובאכיפה טובה יותר. במדינות העשירות השיפור העיקרי צריך לנבוע מביטול הטבות וניכויים שמהם נהנים בעיקר העשירים (כמו הפחתת הריבית על משכנתאות בארה"ב); מצמצום הפער בין פערי המס על שכר ועל רווחי הון; ומהסתמכות על מסים יעילים יותר, שעשירים משלמים יותר, כמו מסי רכוש.

חלקים מסדר היום הפרוגרסיבי הזה מיושמים כעת בעולם. אמריקה הלטינית השקיעה בבתי ספר והיתה חלוצה של העברות מזומן לעניים ביותר. זהו האזור היחיד בעולם שבו האי- שוויון ברוב המדינות פוחת.

הודו ואינדונזיה שוקלות לצמצם את סובסידיות הדלק. באופן כללי יותר, מדינות אסיה המתחילות בבנייתה של מדיניות רווחה, נחושות להימנע מהפזרנות המערבית. בעולם העשיר, סקנדינוויה היא האזור המפגין את כושר ההמצאה הרב ביותר. שוודיה עשתה רפורמה במדינת הרווחה העצומה שלה, ויש לה מערכת אוניברסלית של בתי ספר פרטיים הממומנים ממשלתית. בריטניה עורכת רפורמות בבתי הספר ומקטינה את מורכבות מערכת הרווחה.

בארה"ב, רומני אומר כי ברצונו להתלות את שירותי מדיקר (ביטוח בריאות ממלכתי לקשישים) במבחני הכנסה ולהקטין הטבות וניכויי מס, אם כי אינו מספק פרטים. בה בעת, אובמה מצטט את רוזוולט, ואד מיליבנד, מנהיג הלייבור בבריטניה, מנסה להתעטף בהילתו של בנג'מין דיזראלי השמרני, מראשי ממשלת בריטניה בסוף המאה ה-19.

בלומברג

הערבוב הפוליטי הזה הוא סימן לשינוי, אבל לפוליטיקאים יש עוד דרך ארוכה לעבור. האינסטינקט של הימין לעתים קרובות דוחף להקטנת הממשלה, ולא לשיפורה. הכישלון של השמאל השוויוני לכאורה הוא יסודי אף יותר. ברחבי העולם העשיר, מדינות הרווחה מתרוקנות מנכסיהן, הצמיחה מואטת והאי- שוויון גדל - ולמרות זאת, התשובה היחידה של השמאל היא להעלות מסים על יוצרי העושר.

האדונים אובמה, מיליבנד והולנד צריכים להציג משהו שמבטיח גם הגינות וגם קידמה. אחרת, כולם ישלמו את המחיר.

כך ויתרה שוודיה על מעט שוויון תמורת הרבה יעילות

שוודיה, המדינה השוויונית ביותר בעולם, נעשית פחות ופחות שוויונית. מדד ג'יני לשוויון בהכנסות עלה ל-0.24 - הרבה יותר שוויוני מהממוצע העולמי של 0.31 - אבל 25% יותר מלפני דור. העלייה מעוררת זעם ניכר באומה שיש לה דימוי עצמי של שוויוניות עיקשת. האופוזיציה טוענת כי מפלגת המרכז-ימין שבממשלה הופכת את שוודיה לאמריקה.

אנדרס בורג, שר האוצר השוודי, דוחה בתוקף את הטענה. שוודיה נהפכה מכלכלה שדרכה במקום לכלכלה מודרנית ותוססת עם עלייה קטנה להפליא באי-שוויון. זה מראה, לדבריו, כי דינמיות ושוויון לא מנוגדים זה לזה - והעובדות תומכות בדבריו. הודות לדה-רגולציה, משמעת תקציבית ורפורמה גדולה בשיטת הרווחה, הכלכלה השוודית עברה מהפך בשני העשורים שמאז משבר הבנקים. המודל השוודי החדש שונה בתכלית מהסטריאוטיפ השמאלני שלו.

המקור העיקרי לשוויון בשוודיה (ובמדינות סקנדינוויה) הוא חלוקה מחדש של העושר על ידי המדינה. במודל החדש, האזרחים מקבלים את השירותים הסוציאליים הרבים שקיבלו בעבר, אבל העברות (קצבאות, למשל) בוטלו והמסים הופחתו. מס הירושה בוטל ב-2005, מס העושר בוטל ב-2007, והמסים על נדל"ן למגורים ב-2008.

המהגרים העניים מארצות ערב ואפריקה כבר לא יכולים להתפרנס מהטבות ממשלתיות. לטענת בורג, הרפורמות יגדילו בטווח הארוך את שיעור התעסוקה ב-5%. מבקרים חוששים כי עידוד התעסוקה למעוטי כישורים יוצר מלכודת עוני. מהגרים רבים אינם משכילים ובקושי מדברים שוודית, אך הסכנה מופחתת בזכות השירותים הציבוריים המקיפים של שוודיה. למרות הירידה בהוצאה הממשלתית, חלקה בכלכלה עדיין גבוה- 51% מהתמ"ג. יותר מ-70% מהילדים בשני העשירונים התחתונים בשוודיה מקבלים מעונות יום וחינוך של המדינה, לעומת פחות מ-30% בארה"ב.

שוודיה עשתה ניסויים נועזים בשיפור יעילות המגזר הציבורי. בתי ספר רבים מנוהלים עצמאית, ובמגזר הבריאות הניהול הפרטי תופס תאוצה. השירותים הציבוריים מיועדים להגן על העניים, ואם משקללים את הפרוגרסיביות שלהם, לפי OECD, מדד ג'יני צונח ל-0.18 - רמת שוויון גבוהה ביותר. בכך נהפכת שוודיה למדינה השוויונית, הצומחת והיציבה תקציבית ביותר בעולם.

המודל קשה לחיקוי. השוודים חשים מחויבות ללכידות חברתית ומוכנים לשלם יותר עבור שירותים חברתיים. המודל רלוונטי יותר באירופה, הנאבקת עתה בצנע ומחפשת דרך לצאת מהמשבר. עם זאת, הלקחים מהמודל השוודי חשובים לכל העולם: ניתן לקצץ במדינת הרווחה מבלי להקפיץ את האי-שוויון. עם שדרוג מדיניות הרווחה לעידוד תעסוקה, אפשר לדרבן את הצמיחה ולשמר את פערי ההכנסה למינימום.

המסקנה החשובה ביותר, אולי, היא שהאי-שוויון הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית לא פחות מכוחות כלכליים. אך אין זה מסתכם במיסוי ובחלוקה מחדש של העושר, או בהקרבת שוויון לטובת יעילות. שוודיה שיפרה יעילות במקביל לשמירה על שוויוניות. מערכת המס והרווחה של ארה"ב פחות פרוגרסיבית משהיתה בשנות ה-70, אבל תקציב הממשלה לא קטן יותר. זה מצביע על צורך ברפורמות שיחסלו את האי-שוויון ויגבירו את היעילות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#