המשבר האירופי? אמריקה הלטינית כבר עבדה את זה, הגיע הזמן ללמוד מהלקחים - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המשבר האירופי? אמריקה הלטינית כבר עבדה את זה, הגיע הזמן ללמוד מהלקחים

30 שנה אחרי שמקסיקו נקלעה לחדלות פירעון, וגררה את "העולם השלישי" למשבר חובות, נקלע העולם המערבי למשבר דומה - ומגיב באותו אופן ■ אך תגובה כזו תוביל לשידור חוזר של משברים שניתן היה למנוע, אם רק היינו מקשיבים להוגים הגדולים של הכלכלה

תגובות

אתמול היה יום שנה חשוב בהיסטוריה הכלכלית, שכן בתאריך זה ב-1982 הכריזה מקסיקו על השעיית החובות הבינלאומיים שלה. חדלות הפירעון של מקסיקו סימנה את התחלתו של מה שלימים כונה "משבר החובות של העולם השלישי".

שלושה עשורים מאוחר יותר, המשבר הוא של העולם הראשון. במקום של מקסיקו ניצבת יוון. את הבנקים האמריקאיים, הבריטיים והיפאניים שמיחזרו את רווחי העתק של יצרניות הנפט בשנות ה-70 לממשלות אמריקה הלטינית הלא יציבות, אפשר להחליף בבנקים של ארה"ב ואירופה שדחפו אשראי זול למחזיקי משכנתאות סאבפריים (משכנתאות ללווים בעייתיים). את הלוואות הסינדיקציה שאיפשרו לבנקים להעניק הלוואות מסוכנות ללא כל בקרה, אפשר להחליף באיגוח ההלוואות שאיפשרו לבנקים לקבץ את המשכנתאות האיכותיות עם הגרועות ולמכור אותן.

סוכנויות

התגובה למשבר גם היא זהה בינתיים. ב-1982 קיבלו ממשלות אמריקה הלטינית הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית, כדי שיוכלו להחזיר כסף לבנקים, שהיו על סף קריסה בשל טמטומם. כמו ביוון כיום, הכסף ניתן ביד אחת ונלקח עם השנייה.

על הלוואות אלה הוטלו תנאים דרקוניים, שהניבו עשור אבוד של אבטלה גבוהה, גידול בעוני ותפוקה ירודה. ב-1990 התמ"ג של אמריקה הלטינית היה קטן ב-8% לעומת 1980. ממשלות שילמו מחיר גבוה על חילוצן, משום שקרן המטבע חששה שגישה רכה מדי תוביל לבעיה של "סיכון מוסרי".

נטל החוב על המדינות המושפעות לא ירד כתוצאה מהטיפול בהלם - הוא עלה. יחס החוב/תוצר של מקסיקו הוכפל בחמש השנים הבאות, משום שכלכלתה קרסה. בסופו של דבר, קרן המטבע וממשלות המערב הבינו שהמדינות לא יעמדו בחובות, ומחקו אותם. הקריאות לשמיטת חובות פרחו בשנות ה-90, כשהמוקד עבר מאמריקה הלטינית לאפריקה שמדרום לסהרה. למרות החששות כי פטור מתשלום חובות מתגמל התנהגות רעה, ממשלות למדו את הלקח.

הבנקים לא למדו את הלקח. במקום להדק את הרגולציה והפיקוח עליהם, ממשלות במערב המשיכו בתהליך הדרגתי של ביטול ההגבלות. ההגבלות על ההון בוטלו הן ברמות לאומיות והן ברמות בינלאומיות. הגבלות שנוצרו בתקופת השפל הכלכלי של שנות ה-30 על גודל הבנקים ופעילותם - בוטלו. הם גדלו, התעצמו והרחיבו את כוחם בעולם. היה זה שיא הליברליזציה הפיננסית, ואדריכליה טענו כי תוביל לשימוש יעיל יותר בהון, לצמיחה מהירה יותר ולשגשוג רב יותר עבור כולם.

מה שהליברליזציה הפיננסית גרמה למעשה, היה ריכוז כוח שהופעל ללא מגבלה, התעשרות של אליטה קטנה, סיכון מוסרי בקנה מידה אדיר, וסדרת משברים שרק החריפו והלכו.

יש שני לקחים ברורים מאסון החובות של אמריקה הלטינית, שניתן ליישם כיום. הראשון הוא שצפויה מחיקה נוספת של חובות יוון - באמצעות פטור מחובות או באמצעות חדלות פירעון בתוך או מחוץ לגוש היורו. כלכלת יוון קטנה ב-20% לעומת גודלה לפני שלוש שנים, ופירוש הדבר שנטל החוב שלה רק גדל.

הלקח השני הוא שאם נותיר את המערכת הפיננסית ללא שינוי ולא נענישה, אנו כמעט מבטיחים משבר חמור נוסף. אולי כרגע זה לא נראה סביר, משום שהבנקים לא נותנים הלוואות, אבל במוקדם או במאוחר זכרונות ההתפרעות הספקולטיבית ידעכו - כפי שקרה לאחר בועת הצבעונים ההולנדית (1637), בועת חברת הים הדרומי (1720) והמפולת של וול סטריט (1929).

האם ניתן למנוע זאת? דרך אחת היא לחשוב מחדש על אופן לימוד הכלכלה, משום שהאמונה המשיחית במודלים אבסטרקטיים כושלים, בשילוב עם היעדר פרספקטיבה היסטורית, מגבירים את הסכנה שטעויות יחזרו על עצמן.

באסופת מאמרים חדשה על לימודי כלכלה לאחר הקריסה, טוען אנדרו הלדיין מהבנק המרכזי של בריטניה שהמשבר היה כישלון אנליטי, או וירוס אינטלקטואלי. "הווירוס הזה הדביק כמעט את כולם עד 2007, וגרם להם לראות את עולם טרום-המשבר דרך עדשות ורודות הרבה יותר ממה שהיה מוצדק, כפי שלמדנו מהאירועים שהגיעו לאחר מכן".

לא היה לאף אחד מושג מה הסיכונים שנלקחו. ההנחה היתה שהכלכלה העולמית הגיעה לשלמות, שבמסגרתה המודלים "הוכיחו" כי כל בעיות העבר נפתרו. היכרות בסיסית עם כתבי אדם סמית, קרל מרקס, פרידריך האייק וג'ון מיינרד קיינס, היתה עשויה למנוע את חשיבת העדר.

סמית הזהיר מהסכנות הטמונות בכוח המונופול; האייק טען כי מערכת התמחור תפעיל את קסמה רק כשהתחרותיות נמצאת בפעולה; מרקס טען שההיסטוריה נעה בכיוון מערכת של קפיטליזם מונופולי; וקיינס אמר שהסכנה לכך גדולה במיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בצורה של ספקולציה פיננסית.

כל ההוגים האלה היו בוודאי מנתחים את המשבר בדרכם. סמית היה רוצה לראות את פירוק הבנקים הגדולים. האייק היה טוען שמוטב לתת לבנקים לקרוס, מאשר להותירם במצב דמוי-זומבים. קיינס היה רוצה לראות את המגזר הפיננסי מוכפף למגזר התעשייה, ולא מכפיף אותה.

הפרספקטיבה המרקסיסטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרם החדש של ג'ון בלאמי פוסטר ורוברט מקצ'סני, שימושית אף היא. לטענתם, שיעורי הצמיחה היפים של העולם המערבי באמצע המאה ה-20 היו חזיון תעתועים מסוים - תוצר של הוצאות צבאיות מוגדלות, שיקום לאחר המלחמות הגדולות, הגדלת הוצאות הרווחה והשקעה בתשתיות רכב, שאיפשרו את הגעת עידן המכוניות הפרטיות.

מאז קרו כמה דברים. התרחש ריכוז של ההון, אך היה מחסור בהזדמנויות השקעה רווחיות. בינתיים, לא היה גל המצאות משמעותיות כמו המכונית, הקולנוע והטלוויזיה, כדי לתת לכלכלה זריקת עידוד - אף שייתכן כי הטכנולוגיות הדיגיטלית, הרובוטית והירוקה עשויות להיות זרזים לכך בעתיד. התוצאה היא ירידה בצמיחה, תוך הגדלת חלקם של המגזרים הפיננסיים בכלכלות המערב, בעוד שהעודפים ממוחזרים בבנקים, המחפשים תשואות. זה היה המקור למשבר החובות באמריקה הלטינית, זה היה המקור למשבר משכנתאות הסאבפריים, וזה המקור לחוסר היכולת של הכלכלה העולמית להתאושש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#