סיפור לידת ריבית הליבור שהזניקה את השווקים, והפכה את לונדון למרכז פיננסי עולמי - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סיפור לידת ריבית הליבור שהזניקה את השווקים, והפכה את לונדון למרכז פיננסי עולמי

ב-1969, כשבסיטי של לונדון עדיין חבשו כובעי צילינדר, אירגן בנקאי יווני את ההלוואה הראשונה לפי ריבית שאותה כינה ליבור ■ מאז השתנה מאוד תפקידה של ריבית זו, שסייעה לעלייתם המטאורית של השווקים הפיננסיים ולביסוסה של לונדון כמרכז פיננסי עולמי

תגובות

מינוס זומבנקיס, שנולד לפני 86 שנה על אי יווני, זוכר את הולדת הריבית שנמצאת כעת בלב שערורייה פיננסית גלובלית. "אני הייתי, ותסלחו לי על חוסר הצניעות, האדם שהתחיל הכל", הוא צוחק בשיחת טלפון מכפר בכרתים.

זומבנקיס ניהל בזמנו את הסניף הלונדוני החדש של בנק מניופקצ'ורר'ס האנובר, שכיום הוא חלק מג'יי.פי מורגן. הבנק אירגן את ההלוואה הראשונה בסינדיקציה שהוצמדה למה שידוע כיום בשם ליבור (Interbank Offered Rate London) ב-1969.

גטי אימג'ס

ההלוואה, בסך 80 מיליון דולר, נועדה לשאה של איראן. היא סימלה את פתיחתם מחדש של השווקים הפיננסיים הבינלאומיים, שהיו סגורים הלכה למעשה מאז 1929, והטמינה את הזרעים להפיכתה של לונדון למרכז פיננסי גלובלי. לבנקאים השאפתנים של התקופה לא היה מושג שהריבית הזו תיהפך לציר מרכזי במערכת הפיננסית העולמית, עם חוזים בשווי 550 טריליון דולר שנסחרים על פיה - ממשכנתאות ועד נגזרי אשראי.

40 שנה ויותר לאחר מכן, הריבית הוכתמה על ידי סוחרים שביקשו לזייף אותה כדי לגרוף רווחים, וחקירה גדולה מתנהלת כעת בנוגע להתנהלות הבנקים בדיווח עליה. הליבור היא ממוצע הריביות שבהן לווים הבנקים כסף זה מזה.

התגובה הציבורית למה שכונה "הפשע של המאה" היתה כל כך נזעמת, שאפילו הרגולטורים הופתעו מעוצמתה. ואולם, לדברי בנקאים שעבדו בלונדון עשורים לפני כן, לא היו שום סימנים לזיוף בימיה הראשונים.

לדברי סטניסלס יסוקוביץ', בנקאי ותיק שהגיע ללונדון בשנות ה-60 המוקדמות לעבוד בחברת ייעוץ ההשקעות ולר אנד קו, תרבות הבונוסים המודרנית ועלייתם של המגה-בנקים הרסה את הנאמנות העסקית.

לאיש לא היה תמריץ לעוות את הריבית

הליבור הומצאה כדי לעמוד בביקוש למטבעות האירופיים. גל של השקעות דולריות הגיע בעקבות מלחמת וייטנאם, הגירעון האמריקאי והחששות כי ארה"ב תקפיא נכסים סובייטיים בתחומה. היו בנקאים שזיהו את הפוטנציאל של השוק הזה.

זומבנקיס היה בין האנשים שאירגנו את הבנקים לקונסורציום, שנשא במשותף בסיכונים של הלוואות סינדיקציה שמומנו בסדרה של פיקדונות קצרי טווח צמודים לשערי ריבית משתנה. הבקשות להלוואות זרמו, והשווקים הפיננסיים המריאו.

"בימים ההם זה היה כמו מועדון", אומר יסוקוביץ', לשעבר יו"ר איגוד ני"ע הבריטי, שהקדים את רשות ני"ע כרגולטור. לעתים קרובות, הכוח היחיד שריסן את הבנקאים היה מה שנקרא "הרמת גבה של נגיד הבנק המרכזי של בריטניה": הוא היה מזמן אליו בנקאים שפעלו לא כשורה.

לבנקאים זרים היה קשה עם המסורת של הסיטי של לונדון, שבה נהגו יושבי הראש של בתי הברוקראז' לחבוש כובעי צילינדר. אסור היה ללבוש חולצות עם צווארון רך שאינו מעומלן, מלבד בימי שני, אז לכאורה שבו הבנקאים מבתי הכפר שלהם שבהם שהו בסוף השבוע.

זומבנקיס אומר כי הוא המציא את הנוסחה, שלפיה קבוצה של בנקים גדולים ששימשו כקובעי המדד בכל סינדיקט הלוואות, ידווחו על הריבית שבה התבצעה ההלוואה זמן קצר לאחר תאריך מיחזורה של ההלוואה, מדי 3-6 חודשים. הממוצע המשוקלל, שעוגל לשמינית האחוז ועוד תוספת עבור רווח, נהפך למחיר להלוואה לתקופה הבאה. לדברי זומבנקיס, הוא המציא את השם ליבור. הנוסחה, שבה לא נכללו הריבית הגבוהה והנמוכה ביותר, נותרה בעינה עד היום.

בימים הראשונים לא היה שום תמריץ לעוות את הריבית כלפי מטה, מכיוון שזה היה פוגע ברווחי הבנק. הבנקים הילוו כסף לפי הריבית, ולא לוו בה. זומבנקיס אומר שבנק שהגיש דיווח על ריבית מנופחת באופן לא סביר היה מודח מהסינדיקט - ויחסיו יקרי הערך עם הלווה היו נהרסים.

בתוך כמה שנים, הליבור התפתח מאמצעי לתמחר הלוואות נפרדות לאמת מידה רחבה לעסקות בשווי מאות מיליארדי דולרים בשנה. עם הגידול בביקוש להלוואות, גדלה מורכבות השוק. החל מסחר במכשירים כמו עסקות החלף על ריביות, אופציות מט"ח וחוזים עתידיים. הבנקים התחילו ללוות יותר כסף משוקי האשראי, מה שגרם להם לשאוף לכך שריבית הליבור תרד. ב-1986 לקח את האחריות על ניהול הריבית איגוד הבנקאים הבריטיים, בחסות הבנק המרכזי. רויטרס עשתה את החישוב ואת הפצת המידע מאז 2005.

המפץ הגדול של לונדון

עליית חשיבותה של הליבור בשנות ה-80 באה בד בבד עם תהליך של דה-רגולציה רחבה של השווקים הפיננסיים, שכונתה המפץ הגדול. חוקיה הישנים של לונדון, פתיחת המסחר בשעות מאוחרות וארוחות הצהריים הממושכות נעלמו.

"אף אחד לא הבין איזו השפעה אדירה תהיה לליבור", אומר בנקאי אחד. "בחדרי המסחר צפו בזה וניתחו את הריביות". מרכזיות הליבור היוותה גם הזדמנות חדשה לסוחרים.

"בשנים האחרונות היה פיתוי לזייף את הריבית, מכיוון ששוק הנגזרים היה כל כך גדול, והם כולם היו קשורים לליבור", מסביר דיוויד פוטר, בנקאי הפועל עוד משנות ה-60. "אפילו שינוי של 0.001% יכול להביא רווח רציני".

כבר במשבר 2008 היה זה סוד גלוי שהבנקים נוקבים בריבית נמוכה מזו האמיתית. בין היתר, הזיוף נעשה כדי להימנע מחשיפת הסימנים למצוקה הפיננסית שהובילה למחנק האשראי, ולא לשם גריפת רווחים. המטרה היתה להרגיע את המשקיעים ואת הלקוחות המודאגים. הסוחרים פיתחו מנגנוני הסתגלות משלהם. "זה היה כמו לעשן מאחורי השירותים בבית הספר", אמר סוחר בכיר, שפשוט גידר את פוזיציות הליבור שלו - כלומר ביצע השקעות שמקזזות הפסדים, במקרה שההימור המקורי שלו משתבש. "לא היה הגיוני לרוץ לספר למורה".

זומבנקיס, כמו בנקאים ותיקים אחרים, אומר שכל המשמעות של הליבור אבדה כשהיא נהפכה לריבית שעל פיה התבצעו הלוואות אחרות. "יצרנו משהו שהיה מעשי ונוח. מעולם לא חשבנו שהריבית הזו תתפשט למשכנתאות ולדברים כאלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#