כשהמריטוקרטיה נהפכת לאוליגרכיה: חוסר האחריות של האליטות

הפרשן כריסטופר הייז טוען שאליטות בעלי הכישרון של ימינו מושחתות מעצם הגדרתן ■ מנגד, דיוויד ברוקס מאמין שיש להן שאיפות וכישרון אך הן נעדרות אמונה בחשיבות החברתית של תפקידן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

במהלכן של המאות ה-19 וה-20, הממסד הפרוטסטנטי שלט בארה"ב. רשת קטנה יחסית של גברים פרוטסטנטים לבנים שלטו באוניברסיטאות, בעולם הפיננסים, בקאנטרי קלאבים המקומיים ואפילו בשירות הממשלתי.

במהלך חצי המאה האחרונה, החליפה אליטה מגוונת יותר ובעלת יותר כישורים את הממסד הפרוטסטנטי. אנשים יכולים להתקדם כיום בזכות ציונים, מאמץ וביצועים יותר מבעבר.

שנות ה-30 בארה"ב: אליטה פרוטסטנטית לבנה וגענית, אך גם אחראיתצילום: ספריית הקונגרס

ואולם עם השתלטות האליטה המריטוקרטית (השולטת בזכות כישוריה) הזו על מוסדות, האמון בהם צנח. לא ברור אם האליטה החכמה עושה עבודה טובה יותר בניהול מאשר הרשת הוותיקה של גברים לבנים. האם וול סטריט פועלת כיום טוב יותר מלפני 60 שנה? והממשל? המערכת צודקת יותר, אבל התוצאות של פעולתה מעורבות. המריטוקרטיה לא מילאה את ההבטחה.

מה הסיבה לכך? כריסטופר הייז מ-MSNBC והמגזין "דה ניישן" מאמין שהבעיה נובעת מטבען של מריטוקרטיות. בספרו, "דמדומי האליטות", הוא טוען כי האליטות המריקטוקרטיות אמנם עולות לגדולה על בסיס ציונים, מאמץ וכישורים, אך כדי לשמר את מעמדן הן נהפכות למושחתות. הן יוצרות חברות לא שוויוניות להפליא, ומעמידות מכשולים כדי שאלה שבאים אחריהן לא יוכלו לטפס בסולם כמוהן. המריטוקרטיה מובילה לאוליגרכיה.

הייז מצביע על הרקע האליטיסטי שלו, תיכון האנטר קולג' בעיר ניו יורק. חייבים ציונים מעולים כדי לעבור את בחינת הכניסה, אך ההורים האמידים שולחים את הילדים למרכזי הכנה לבחינות, ומעטים השחורים העניים או הלטינים שנכנסים.

שחקני בייסבול מגיעים לליגה הגבוהה באמצעות כישרונם, אך חלקם משתמשים לאחר מכן בסמים כדי לשמר את מעמדם. פיננסיירים עובדים קשה כדי להשיג עבודה בבנקים הגדולים, ואחר כך מתמרנים את כללי המשחק כדי להגביר את התועלת האישית של עצמם.

במקום שהמערכת תהיה הצודקת ביותר שאפשר, הוא מסיק, המריטוקרטיה מקדמת אי שוויון ענקי וביסודה היא בלתי תפקודית. אין פלא שכשל מוסדי הוא מוטיב חוזר של תקופתנו.

נתח ההכנסה של המאיון העליון בארה"ב (לחץ להגדלה)

זה טיעון מעורר מחלוקת ולדעתי שגוי. לדעתי האליטות המריטוקרטיות של ימינו משיגות ומשמרות את מעמדן לא בגלל שחיתות, אלא בזכות שאיפות ומשמעות. הן מגדלות את ילדיהן במשפחות מסודרות. הן מוציאות סכומי כסף גדולים וזמן רב על העשרת הידע שלהם. הן עובדות שעות ארוכות יותר מאנשים בעלי שכר נמוך יותר, מסיעות את ילדיהן לשיעורי פסנתר וממשיכים לעבוד בחדר ההמתנה.

תופעות כמו תעשיית ההכנה לבחינות הן רק הדובדבן, שמעניק למעמד הבינוני-גבוה יתרון קל לעומת בני מעמד בינוני-גבוה אחר שמנסים להתקבל לבתי ספר יוקרתיים. היתרונות האמיתיים הם עמוקים והגונים יותר.

השחיתות שהתפשטה בעולם הפיננסים ומקצועות אחרים אינה אופיינית דווקא למריטוקרטיה באופן כללי, אלא לתרבות מסוימת במריטוקרטיה שלנו. הבעיה היא שהאליטות המריטוקרטיות של ימינו לא יכולות להודות בפני עצמן שהן אליטות.

כולם חושבים שהם מורדים נגד הממסד והתרבות. הגישה הזו נפוצה באוניברסיטאות העילית, בחדרי דירקטוריונים ואפילו באולפני טלוויזיה שבהם המארחים, יוצאי הרווארד, סטנפורד ובראון, מתלהמים נגד הממסד.

כתוצאה מכך, האליטה של ימינו לא מספקת את אתוס ההנהגה המודע לעצמו, שהיה דווקא לרשת הגברים הגזענית, הסקסיסטית והאנטישמית של פעם. פעם אנשים באליטה ידעו שהם בעלי זכויות יתר. הם למדו על האחריות שבאה עם המעמד והוכנו למנהיגות.

האנשים האלה עברו הכשרה ספרטנית, סילקו אנשים שלא עמדו בקוד הג'נטלמני שלהם, והאמינו באיפוק, ריסון ושירות. האליטה של היום היא מוכשרת ופתוחה, אבל אין לה קוד התנהגות מנהיגותי. בשפת בני המריטוקרטיה החליף הביטוי "איך להצליח" את הביטוי "איך להיות צודק". בוול סטריט, למשל, מגייסים על בסיס נעורים ויכולת שכלית, ולא על בסיס ניסיון ואופי. וזה שורש הבעיה.

כשקוראים את המיילים מפרשיית הליבור מקבלים את התחושה שהאנשים האלה הם פרחחים. אין להם שום הבנה שהם שומרים על מוסד שהעולם תלוי בו. אין להם שום תודעה לגבי תפקידם החברתי.

ההבדל בין התפישה של הייז לשלי הוא כמו ההבדל בין המהפכה הצרפתית והאמריקאית. הוא רוצה לפרק את הסדר החברתי. אני רוצה לשמר אותו, אבל להעניק לו אתוס חדש ומוסדות שיפעלו ליישם את האידיאלים שלו.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker