קרוגמן: "ריכוזיות העושר גרמה למשבר הכלכלי הנוכחי" - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קרוגמן: "ריכוזיות העושר גרמה למשבר הכלכלי הנוכחי"

במאמר ב"ניו יורק טיימס" כותב קרוגמן כי "אי השיוויון הוא סיבה עיקרית לכך שהכלכלה עדיין נמצאת במצב קשה ושהאבטלה עדיין גבוהה"

36תגובות

לפני המשבר הכלכלי האחרון, נהגתי להעניק לעתים הרצאות פתוחות לקהל, בהן הייתי מדבר על הגידול באי השיוויון הכלכלי, וטוען כי ריכוז ההון בידי העשירים הגיעה לרמות שלא נראו מאז השפל הגדול ב-1929. לעיתים קרובות, מישהו בקהל היה שואל אם זה אומר שאנחנו עומדים בפני שפל גדול נוסף.

נו, אתם יודעים מה קרה מאז.

האם עלייתו של המאיון העליון (או נכון יותר, של האלפיון העליון) בלמה את עוצמת המשבר הכלכלי? האמת שהיא כנראה תרמה לו. אולם הנקודה החשובה יותר היא שאי השיוויון הוא סיבה עיקרית לכך שהכלכלה עדיין נמצאת במצב קשה ושהאבטלה עדיין גבוהה. זה קורה משום שאנו מגיבים למשבר בשילוב של שיתוק ובלבול - ולשניהם חלק גדול בעיוותים שנגרמים מההשפעה של העושר הגדול בחברה האמריקאית. 

בלומברג

אומר זאת כך: אם אירוע כמו הקריסה הפיננסית של 2008 היה מתרחש, נניח, ב-1971 - השנה בה ריצ'רד ניקסון הצהיר ש"אני קיינסיאני בכל הנוגע למדיניות כלכלית" - וושינגטון היתה מגיבה כנראה באופן יעיל למדי. היה קונצנזוס בין מפלגתי לטובת תגובה חזקה, וכמו כן היתה הסכמה רחבה בנוגע לסוג התגובה הנדרשת.

אולם זה היה אז. כיום, וושינגטון היא שילוב של מפלגתיות מרירה ובלבול אינטלקטואלי - ושניהם, לטעמי, הם במידה רבה תוצאה של אי השיוויון הקיצוני בחברה.

לגבי המפלגתיות: שני מומחים של הקונגרס, נורמן בורנשטיין ותומאס מאן, היכו גלים עם ספר חדש שהוציאו, החושף אמת שלא דוברה עד כה ב"חוגים מנומסים". הם טוענים כי חוסר התפקוד הפוליטי נובע ברובו מהפיכתה של המפלגה הרפובליקאית לכח קיצוני "שמזלזל בלגיטימציה של יריבו הפוליטי". אי אפשר להשיג שיתוף פעולה כדי למלא אחר האינטרס הציבורי כאשר צד אחד במפה הפוליטית אינו עושה כל הבחנה בין אותו אינטרס ציבורי לבין הניצחון של המפלגה שלו.

אז איך זה קרה? במהלך המאה שעברה, רמת הקיטוב הפוליטי עמדה בהתאמה לאי השוויון בהכנסות, ויש כל סיבה להאמין שיש כאן קשר סיבתי. באופן ספציפי, כסף קונה כוח, והזינוק בעושר של מיעוט קטן באוכלוסייה קנה ביעילות את הנאמנות של אחת משתי המפלגות הגדולות שלנו, בתהליך שהרס כל סיכוי לשיתוף פעולה ביניהן.

ההשתלטות על חצי מהמערכת הפוליטית שלנו על ידי 0.01% מהאוכלוסייה אחראית לדעתי גם להתפרקותו של השיח הכלכלי, שהפך כל דיון הגיוני של מה שעלינו לעשות למשימה בלתי אפשרית.

מחלוקות בכלכלה היו תחומות בעבר בהבנה בסיסית משותפת, שייצרה הסכמה רחבה בנוגע למדיניות כלכלית. אם לקחת את הדוגמא הבולטת ביותר, מילטון פרידמן אולי התנגד למדיניות של אקטיביזם פיסקלי, אך הוא תמך באקטיביזם מוניטרי כדי להילחם במשברים כלכליים עמוקים, ברמה שהיתה מציבה אותו בצד השמאלי של המפה ברבים מהדיונים הכלכלים של ימינו.

כיום, לעומת זאת, המפלגה הרפובליקאית נשלטת בידי דוקטרינה משולי הפוליטיקה. פרידמן קרא בזמנו לגמישות מוניטרית; כיום, רוב הרפובליקאים מבטאים מחויבות פנאטית לסטנדרט הזהב.

גרגורי מנקיב מאוניברסיטת הארוורד, המשמש יועץ כלכלי למיט רומני, כינה פעם את הטוענים שקיצוצים במס אינם מורידים בהיקף ההכנסות ממס כ"שרלטנים ורמאים". היום, הגישה הזאת קרובה מאוד להיות הדוקטרינה הרשמית של המפלגה הרפובליקאית.

כשהן מיושמות, הדוקטרינות האלה נוחלות כישלון מהדהד. למשל, שמרנים שידועים כתומכים גדולים בזהב ניבאו במשך שלוש שנים אינפלציה גבוהה ושיעורי ריבית מזנקים, וטעו לאורך כל הדרך. אולם הכישלון הזה לא פגם כהוא זה בביטחון שיש להם במפלגה, שלדברי בורנשטיין ומאן, "אינה מאפשר לעובדות המקובלות, לעדויות ולנתונים מדעיים לשכנע אותה".

ומדוע המפלגה הרפובליקאית כל כך מחויבת לדוקטרינות האלה, ללא קשר לעובדות ולעדויות? יש לכך חלק גדול בעובדה שמיליארדרים תמיד אהבו את הדוקטרינות השנויות במחלוקת, שמעניקות תמיכה רציונלית למדיניות שמשרתת את האינטרסים שלהם. אכן, תמיכה ממיליארדרים היתה תמיד הסיבה העיקרית שהשרלטנים והרמאים האלה נשארים בסביבה. וכיום אותם אנשים הם הבעלים היעילים של מפלגה שלמה.

מה שמביא אותנו לשאלה - מה צריך לעשות כדי לסיים את המשבר בו אנחנו נמצאים? פרשנים רבים סבורים שלכלכלה האמריקאית יש בעיות מבניות רבות שימנעו כל התאוששות מהירה. כל העדויות מצביעות על היעדר ביקושים, שיכול וצריך להיות מתוקן במהירות רבה באמצעות שילוב של תמריצים פיסקליים ומוניטריים, אך הבעיה המבנית האמיתית נעוצה במערכת הפוליטית שלנו, שעוותה ושותקה בזכות העוצמה של מיעוט קטן ועשיר. והמפתח להתאוששות הכלכלית טמון במציאת דרך עוקפת להשפעה המזיקה של המיעוט הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#