העיתונאי היהודי שרוצה להציל אותנו: "ספינה טובעת שמנהיגיה גזענים" - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העיתונאי היהודי שרוצה להציל אותנו: "ספינה טובעת שמנהיגיה גזענים"

"היהודים סוחרים בשואה מאז שנות ה-70" ■ "האנטישמיות היא הונאה עצמית" ■ "ההתנתקות איפשרה להמשיך את הכיבוש" ■ הכירו את פיטר ביינרט, שבספרו החדש "קריסת הציונות" מבקש להציל את ישראל מעצמה

90תגובות

ג'ונתן רוזן

בספרו החדש "קריסת הציונות" מבקש העיתונאי היהודי אמריקאי, פיטר ביינרט, להציל את ישראל מה"מנהיגים הגזעניים" שלה ואת ארה"ב מ"קומץ הארגונים היהודיים שניטרלו את הנשיא אובמה"

דן קינן

"היהודים הם כמו עכברושים", נהגה לומר לפיטר ביינרט סבתו כאשר היה ילד. "ואנחנו נוטשים את הספינה הטובעת". הסבתא הזאת שנולדה במצרים וחיה בדרום אפריקה אך חלמה להצטרף לאחיה בישראל האמינה שהמדינה היא מפלטו האחרון של עם רדוף והיא גרמה לביינרט שנולד בארה"ב להאמין בכך גם.

אולם לביינרט, לשעבר העורך הראשי של "ניו ריפבליק", אשר כיום מפעיל בלוג בשם "ציון החופשית" (Open Zion) - יש בעיה. לדעתו ישראל היא ספינה טובעת מבחינה מוסרית. במקום פשוט לשחות עם הזרם הוא כתב את הספר "קריסת הציונות" בו הוא מבקש להציל את ישראל באמצעות תיוג רבים ממנהיגיה כגזענים, מאשים חלק מתומכיה האמריקאים כבעלי אובססיה לשואה ומקדם חרם על תושבים ומוצרים בשטחי יהודה ושומרון.

תוך שהוא לטענתו מציל את ישראל, ביינרט, בלהט אוונגליסטי, מקווה להציל גם את ארה"ב מקומץ ארגונים יהודיים שלשיטתו לא רק לקחו בעלות על הליברליזם האמריקאי, אלא גם ניטרלו את עמוד השדרה של נשיא ארה"ב, שלמרות שקיבל 78% מהקול היהודי, נעדר כוח פוליטי לקדם את האג'נדה שלו.

דניאל בר און

בדומה לרוב הישראלים ביינרט מאמין שהפיקוח על חייהם של מיליוני פלסטינים חסרי יישות מדינית הוא מעשה מביש ומסוכן שאבד עליו הכלח וכי הפיתרון טמון בהקמת מדינה פלסטינית.

אך בניגוד לישראלים, ביינרט ממזער בספרו את ההשפעה הטראומטית של האינתיפאדה השנייה, הוא מתאר את ההתנתקות מרצועת עזה לא כמעשה קורע לב של ייאוש אלא כמזימה צינית להמשיך את הכיבוש באמצעים אחרים. בנוסף הוא מזלזל באלה המצטטים השכם וערב את אמנת החמאס הקוראת להשמדת ישראל ולרצח יהודים בכל העולם ומפחית בחשיבותה של זכות השיבה, שיש הרואים בה איום קיומי על ישראל. ביינרט פשוט משחרר את ספרו מהפרקטיקות המקובלות של הפוליטיקה הנוכחית.

ביינרט מצטיין במיוחד בלעורר עובדות היסטוריות על מנת לבטל אותן. כך בנוגע להצעת ישראל לסגת מהשטחים הכבושים ב-1967 וביחס לשלושת הלאווים של מדינות ערב - "לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל" - שהפכו ל"סרבנות הערבית" אשר הקלה מבחינת ישראל את הקמת מפעל ההתנחלויות.

היהודים, מתעקש ביינרט, נכשלים במה שהוא מגדיר "מבחן העוצמה היהודית". הוא לא מתכוון שאחרי אלפי שנים ללא מדינה, יהודים מתקשים להפנים את האילוצים של שימוש בכוח אלא דווקא את ההיפך - דבר המאפשר לו להשתמש במספר טיעונים שגורים בפי אנטישמיים - החל מהתפיסה שהבית הלבן נשלט בידי הלובי היהודי, כלה בטיעון ש"בתוך תוכם, יהודים אמריקאים מתענגים על הכוח היהודי" ועד לרעיון הגרוטסקי ש"בשנות ה-70 ארגונים יהודים אמריקאים החלו לסחור בשואה".

בנוסף ההצהרה שלו כי הכיבוש "מחייב גזענות" דינה כהאשמת ישראל כמדינה גזענית (אף שבמקום אחר בספר ביינרט מזכיר את ההכרזה "המשמיצה" של האו"ם משנת 1975 לפיה "הציונות היא צורה של גזענות").

בעולמו של ביינרט, האנטישמיות נדמית כסוג מסוים של הונאה עצמית יהודית. הליגה נגד השמצה נלחמת באנטישמיות "לכאורה" נגד ישראל הוא כותב. לטענתו, לחשוש לקיומה של מדינה בגודל של ניו ג'רזי ועם אוכלוסיה של 8 מיליון תושבים בעידן של פיגועי התאבדות גרעיניים פירושו כניעה ל"התקרבנות היהודית".

למרות שביינרט מודה כי "יש צדק מסוים" לטיעון שהפלסטינים הפנו את גבם להצעות קודמות של פיתרון שתי מדינות לשני עמים הנוסחא של ביינרט היא כי "ישראל היא זאת שצריכה לאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית" ומשחררת את הפלסטינים מכל אחריות לגורלם.

רויטרס

אולם לביינרט יש מעט מאוד לומר על הפלסטינים בכל מובן. בעוד שיש פרק הקרוי "המשבר בישראל" ופרק בשם "המשבר בארה"ב", אך אין פרק מקביל על "המשבר בחברה הפלסטינית" או "המשבר באיסלאם", אף שהאיסלאם שיחק תפקיד מכריע בלאומיות הפלסטינית.

ביינרט מורשה כמובן להאמין שאין משבר בקרב הפלסטינים או באיסלאם אבל הוא פשוט דומם בכל הנוגע לנושאים האלה בדיוק כשם שהוא מקדיש תשומת לב מעטה בלבד לעולם הערבי כולו. עבור ביינרט, קל יותר לאפיין את המאבק במזרח התיכון כדרמה אמריקאית-ישראלית.

לביינרט יש דחף מיסיונרי כלפי ישראל. האמונה שלו שוכנת ב"אידיאלים הליברליים" אשר לעיתים קרובות הוא מגדיר כשם נרדף ליהדות עצמה או למה שהיא צריכה להיות. כך אנו למדים שבנימין נתניהו אינו בוטח בברק אובמה משום ש"אובמה מזכיר לנתניהו את מה שהוא אינו אוהב ביהודים", משמע - תחושה של אמת מוסרית.

אובמה המוגדר על ידי ביינרט כ"נשיא היהודים" הופך ליהודי האמיתי כאן. נתניהו מנגד, נתפס כמי שמתמכר ל"האדרת היהודים האכזריים בעת העתיקה". הזעם התנ"כי הזה גורם לאובמה להימנע מאזכור של חלוקת ירושלים: "התגובה מצד נתניהו, הרפובליקאים והארגונים היהודיים בארה"ב תהיה פשוט אכזרית וקשה מנשוא". מה בדיוק יהיה כלול באכזריות הבלתי נסבלת הזאת ביינרט אינו כותב. אך זה בהכרח חייב להיות דבר נורא אם היא יכולה להפחיד את האדם החזק ביותר בעולם.

ביינרט מצטט בהסכמה את הכרזת העצמאות של ישראל כפי שהוקראה בקול בפי דוד בן גוריון ב-1948. היא הבטיחה "שיוויון מלא בזכויות הפוליטיות והחברתיות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין". אולם בן גוריון גם החליט להעלים מהמסמך הזה כל התייחסות לגבולות ישראל משום שהערבים התכוננו לתקוף את ישראל ובן-גוריון לא נלחם כדי להגן על הגבולות אלא כדי להציל את המדינה.

המילים שנכתבו בהכרזת העצמאות כמו גם אלה שלא מופיעות יוצרות סוג של טקסט שבו ישראל עדיין נאבקת לאזן עצמה בתוך מציאות ברוטלית של סביבה לא סלחנית. לעיתים היא עושה זאת בהצלחה ולעתים נכשלת, אך המאבק עצמו הוא סימן ההיכר של ציוויליזציה הרחק מעבר לתפיסה הקוטבית והפשטנית כל כך של פיטר ביינרט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#