מאושרים, או אלופי העולם בהדחקה? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מאושרים, או אלופי העולם בהדחקה?

לא רוצים לכבס את הכביסה המלוכלכת בסקרים בינלאומיים

12תגובות

כל חוקר מתחיל יודע שכשהנתונים מוזרים, כדאי לבדוק שוב את שיטת המחקר. ומול מחקרי האושר המשונים שמתפרסמים חדשות לבקרים, כדאי לעשות זאת על אחת כמה וכמה.

הכוונה המקורית טובה - במקום למדוד הצלחה של מדינה על פי נתוני מאקרו מסורתיים כמו התמ"ג, ראוי לשאול את האזרחים עצמם עד כמה הם מרוצים מחייהם. אושר, אנחנו יודעים, הוא טרנד בינלאומי כבר יותר מעשור, ובאחרונה, במסגרת ההערצה של "חוכמת ההמונים", הפנייה אל "ההמון החכם" הפכה לכלי יותר ויותר שימושי.

אנשים מחייכים

במקרה הזה - אליה וקוץ בה. כלי המחקר שנקרא "דיווח עצמי" טומן בחובו לא מעט הטיות בעייתיות לא מתחום הכלכלה, אלא דווקא מתחום הפסיכולוגיה. הנה דוגמה: רק באחרונה התפרסם ב-TheMarker סקר השאיפות הישראלי. באופן שיטתי, יותר מ-50% מהנשאלים ענו כי מה שמונע מהם להשיג את שאיפותיהם - הוא כסף.

לעומת זאת, כשנשאלו מה היו מאחלים לעצמם, הם ביקשו איזון ושלווה. רק 20% היו מספיק ישרים כדי לבקש את מה שלטענת רובם מונע מהם להגשים את החלומות. נכון - כסף. ההסבר לפער פשוט: כשאדם נשאל שאלה ישירה, מתחילים לפעול אצלו מגנונים שונים שמשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות. אם אחד הערכים שעליהם חונך הוא צניעות או עבודה קשה - יהיה לו קל "להאשים" את המחסור באמצעים, אבל הוא יתקשה לבקש אותם. אותו אדם יודע שחלומו האמיתי - כמו של רובנו - הוא שמיליוני שקלים ייפלו לו פתאום על הראש מהשמיים (או מהלוטו), אבל להודות בזה? לא באמת נעים. קל יותר להצטייר טוב בעיני עצמו, ובעיני השואל, ולבקש שלווה או השפעה בעבודה.

אותן הטיות פועלות גם בנושא האושר. לא מעט פסיכולוגים יעידו על כמות הפגישות שחולפות עד שהפציינט - שהגיע אליהם מרצונו, ומשלם כסף רב - מודה בבעיותיו האמיתיות. למה זה קורה? כי לא תמיד אנחנו מדווחים לעצמנו את האמת. כולנו לכודים בתפישות עולם מסוימות שמעוותות את המציאות. בבסיס אנחנו רוצים להצטייר יפים, חכמים, אופטימיים, נדיבים ושמחים. מאושרים, אם תרצו. אנחנו דווקא לא רוצים להיתפש כקוטרים רודפי בצע, שיש להם בעיות עם עצמם ועם אחרים.

להטיה האנושית הזו כדאי להוסיף גם את האופי הלאומי, שכולל למשל אופטימיות חסרת תקנה מול כל הקשיים. בכמה שפות קיים המשפט "עברנו את פרעה נעבור גם את זה?". אם נוסיף לקדרה את החינוך הקולקטיבי שדורש "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", שהופך כל ישראלי לשגריר מעולה מיד עם צאתו לחו"ל, ואת תחושת אין-הברירה העמוקה - נבין מדוע נצבעת ישראל בצבעים ורודים לחלוטין. לא קוראים לזה אושר, קוראים לזה הדחקה, וכך בזכות הדיווח העצמי נכנסת ישראל שוב ושוב לטבלת השיאנים.

האם אנו באמת מאושרים? האם לבנו משתולל משמחה בתחנות הדלק או מול חשבון הבנק המצטמק? האם אנחנו שמחים מול מצב גיאופוליטי בעייתי, חקיקה מופרכת וראש ממשלה ש"מנכה" ערבים וחרדים כדי שהמציאות תיראה יפה יותר? לגמרי לא. האם נודה בזה כלפי חוץ? בשום אופן. אם נודה ביאוש השקט המתגנב ללבנו, נצטרך גם לפעול, וכשאנחנו עונים על סקרים בינלאומיים - עדיף להדחיק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#