כך עקפה ישראל את מדינות ערב - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך עקפה ישראל את מדינות ערב

רמה גבוהה של ריכוזיות משאירה כוח והזדמנויות גדולים מדי בידי מעטים

50תגובות

אני קורא עכשיו את הספר המרתק "Why Nations Fail" ("מדוע אומות נכשלות") ומגלה עוד יותר עד כמה ארה"ב עושה טעות באפגניסטן ועד כמה היא צריכה לשנות את מדיניות הסיוע הזר שלה. אך החלק המרתק ביותר הוא הדגל האדום שמנופפים הסופרים בנוגע לארה"ב ולסין.

אלון רון

הספר טוען כי מדינות מצליחות או נכשלות בהתאם לטיב המוסדות הפוליטיים והמדיניים שלהן. מדינות נכשלות כשיש במוסדות שלהן רמה גבוהה של ריכוזיות המשאירה כוח והזדמנויות גדולים מדי בידי מעטים. בהתאמה, מדינות משגשגות כשהמוסדות שלהן פתוחים ומאפשרים לציבור מרחב פעולה, מעודדים השקעה בטכנולוגיות חדשות ובפיתוח כישורים התורמים לצמיחה כלכלית. דוגמאות להצלחה הן ישראל ומדינות מזרח אירופה.

הספר, שנכתב על ידי הכלכלן דרון אסמוגלו מ-MIT יחד עם המומחה למדע המדינה ג'יימס א' רובינסון מאוניברסיטת הרווארד, טוען כי ההבדל העיקרי בין מדינות הוא "המוסדות". מדינות משגשגות כשהן מפתחות מוסדות פוליטיים וכלכליים המאפשרים את השתתפות הרבים (inclusive), שאוכפים זכויות קניין, יוצרים משחק הוגן ומעודדים השקעות בטכנולוגיות חדשות ובכישורים. בכך הם מאפשרים בצורה טובה יותר צמיחה כלכלית, לעומת מוסדות כלכליים ריכוזיים שבנויים לתעל משאבים מידי הרבים לידי המעטים", כותבים השניים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

"מוסדות כלכליים משתפים נתמכים ותומכים הדדית במוסדות פוליטיים משתפים", אשר "מפיצים כח פוליטי באופן רחב ופלורליסטי ומסוגלים להשיג מידה מסוימת של כוח פוליטי מרכזי שמבסס את משטר החוק והסדר, ויסודות של זכויות קניין בטוחות וכלכלת שוק משתפת. בניגוד לכך, מוסדות פוליטיים ריכוזיים שמרכזים כוח בידי המעטים, מחזקים מוסדות כלכליים ריכוזיים".

אסמוגלו הסביר בראיון כי הנקודה המרכזית היא שמדינות משגשגות כשהן בונות מוסדות כלכליים ופוליטיים שמאפשרים מימוש פוטנציאל, מעצימים את האזרחים ומגנים על הפוטנציאל המלא שלהם לחדש, להשקיע ולפתח. השוו את ההצלחה של מדינות מזרח אירופה מאז נפילת הקומוניזם לעומת מדינות כמו גיאורגיה או אוזבקיסטאן, או את ישראל למדינות ערב, או כורדיסטן לעומת עיראק. הכל תלוי במוסדות.

הלקח ההיסטורי, טוענים המחברים, הוא שכלכלה לא יכולה להצליח ללא הצלחה של הפוליטיקה. בשל כך הם אינם קונים את הטענה כי סין מצאה נוסחת קסמים לשילוב כוח פוליטי וצמיחה כלכלית. אסמוגלו טוען כי הצמיחה בסין, תחת מוסדות ריכוזיים בעלי מונופול על משאבים וכוח, איננה בת קיימא כי איננה מעודדת את "ההרסנות היצירתית" שהיא חיונית לחדשנות והכנסה גבוהה יותר. "צמיחה כלכלית בת קיימא דורשת חדשנות", השניים כותבים, "ואי אפשר לנתק חדשנות מהרסנות יצירתית, שמחליפה את הישן בחדש וגם מערערת יחסי כוח בפוליטיקה".

"אם סין לא תיהפך לכלכלה המבוססת על הרסנות יצירתית, צמיחתה לא תשרוד", טוען אסמוגלו. לדבריו, נושר בן 20 מקולג' לא יורשה להקים חברה שתקרא תיגר על חברות ממשלתיות שממומנות על ידי בנקים ממשלתיים.

אי–פי

ההערכה שהעולם הערבי ואפגניסטן נחשלים בגלל היעדר דמוקרטיה אינה שגויה, אמר אסמוגלו. מה שהיה שגוי זה הרעיון שאפשר לייצא דמוקרטיה בקלות. שינוי דמוקרטי כדי שיהיה בר קיימא, חייב לקום מתנועות עממיות. "זה עדיין לא אומר שאי אפשר לעשות משהו בעניין", הוא מוסיף.

לדוגמה, על ארה"ב לעבור ממתן סיוע צבאי למשטרים כמו מצרים, ולהתמקד יותר בלאפשר ליותר מגזרים של החברה להשתתף ולהשפיע בפוליטיקה. לדעתי, הסיוע למצרים, פקיסטן, ואפגניסטאן הוא כופר שאנחנו משלמים לאליטה שם כדי שתתנהג יפה. צריך להפוך את הסיוע לפתיון.

אסמוגלו מציע שבמקום לתת לממשלת מצרים עוד 1.3 מיליארד דולר בסיוע צבאי שרק מחזק את האליטה, עלינו להתעקש שמצרים תקים ועדה שמייצגת את כל המגזרים בחברה ושהיא תאמר לנו אילו מוסדות - בתי ספר, בתי חולים - צריכים לקבל את הסיוע, ולפתח הצעות ראויות.

אם אנחנו נותנים כסף, "בואו נשתמש בו להכריח אותם לפתוח את השולחן ולחזק את העם", אומר אסמוגלו.

אפשר לעודד תנועות עממיות לבנות מוסדות משתפים. אולם איננו יכולים להקים אותם עבורם, או להוות תחליף להם. גרוע מכך, באפגניסטן ובמדינות ערביות רבות, המדיניות שלנו לעתים קרובות מנעה התעוררות עממית, מכיוון שצידדנו בבריונים מטעמי נוחות.

ולגבי אמריקה? אסמוגלו חושש כי הצמיחה האדירה באי שוויון כלכלי חותרת תחת עיקרון השיתוף וההכללה במוסדות האמריקאים. "הבעיה האמיתית היא שאי שוויון כלכלי, כשהוא נהיה כל כך גדול, מיתרגם גם לאי שוויון פוליטי". כשאדם אחד יכול לכתוב המחאה כדי לממן את הקמפיין של פוליטיקאי, עד כמה ייטה אותו פוליטיקאי לשתף ולהכליל ולהאזין לקולות מתחרים כשהוא ייבחר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#