"קבצנים לא מקנאים במיליארדרים - הם מקנאים בקבצנים עם יותר פרוטות משלהם" - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"קבצנים לא מקנאים במיליארדרים - הם מקנאים בקבצנים עם יותר פרוטות משלהם"

ג'ונסון ודרון אסמונלו, כלכלנים מ-MIT, על מסעות ההפחדה של שדולת הבנקים ■ העיתונאי והסופר הבריטי ג'יימס מיק על הסחורה האמיתית שנמכרת בהפרטות ■ הפרשן רוברט קוטנר על המוסר הכפול, שמקל על תאגידים לפשוט רגל ולמחוק חובות - אך מקשה על אזרחים לעשות כן ■ וכריסטיה פרילנד מרויטרס על נזקי הפערים הכלכליים

תגובות

המשבר באירופה, האביב הערבי, החרם על איראן, הזינוק במחירי הנפט, מחאת ה-99%. כמה מהנושאים הבוערים עדיין על סדר היום הכלכלי והפוליטי בעולם קשורים הדוקות אלו לאלו באופן שלעיתים נסתר מעין. בארבעה מאמרים כלכליים שליקטנו בסוף השבוע יש דיון מעורר מחשבה בסוגיות הכוללות התרחבות הפערים הכלכליים, התרכזות העושר בפסגה וההטיה לטובת הבנקים והאוליגרכים.

הסחורה שנמכרת בהפרטות היא הציבור - אנחנו דיירים בשכירות על אדמתנו שלנו

הפוליטיקאים היסוו את אי השיוויון באמצעות הוזלת האשראי ועידוד הצריכה

■  ההשפעה הפוליטית של התאגידים מקלה עליהם לצאת מפשיטות רגל - האזרחים הפשוטים מאבדים הכל

מסע הפחדה של שדולת הבנקים גרם לסבסודם באירופה באופן שתומך בסגנון החיים של המאיון העליון

"תאגידים יוצאים בקלות מפשיטת רגל - ואנשים מאבדים הכל"

במאמרו "עידן המוסר הכפול" יוצא רוברט קוטנר, פרשן לשעבר במגזין "ביזנסוויק", נגד הנוהג המקובל בארה"ב לאפשר לחברות לפשוט רגל ולמחוק חובות, אך להמשיך לפעול במצב של עסקים כרגיל - בעוד שאנשים רגילים שפושטים רגל נדרשים לוותר על כל הונם ואף על ביתם.

"תאגידים אמריקאים יכולים להכריז פשיטת רגל, למחוק חובות ולהמשיך ללא בושה. אנשים פרטיים מאבדים הכל - כולל ביתם. מדוע? מכיוון שלבנקים ותאגידים יש השפעה פוליטית", כתב קוטנר.

קוטנר, שפירסם את המאמר במגזין הליברלי שייסד ביחד עם הכלכלן רוברט רייך, "The American Prospect", התייחס לפשיטת הרגל של אמריקן איירליינס כדוגמה למוסר הכפול המאפיין את ארה"ב. החברה, שפשטה רגל בנובמבר 2011, צפויה לצאת מהגנה מפני נושים, לאחר שחובותיה הכספיים יימחקו וחובותיה החוזיים יופרו במסגרת ארגון מחדש. רוב חובותיה הם לעובדים, כך שאת עלויות פשיטת הרגל ישלמו העובדים ומשלמי המסים.

גישה זו חלה על חברות אך לא על אנשים רגילים, לפי קוטנר, כי "וול סטריט שכנעה את המחוקקים שסיוע להמונים, אפילו במצב חירום כלכלי, לא רק יעלה ביוקר לבנקים, אלא גם יקדם 'סיכון מוסרי' - המינוח הכלכלי לתגמול על התנהגות לא זהירה. על בעלי בתים נאסר להכריז על פשיטת רגל כדי לארגן מחדש את חובותיהם ולאפשר להם להמשיך להחזיק בבתיהם".

"היתרונות הסלקטיביים של פשיטת רגל מציגים פן נוסף של תפיסת התאגידים כאנושיים. מתברר שיש אנשים ששווים יותר מאחרים. הפער העצום באופן שבו חוקי פשיטת הרגל מתייחסים לאישיות תאגידית ולאנשים אמיתיים הוא רק דוגמה אחת למוסר הכפול, המגדיר יותר ויותר את עידננו", כתב קוטנר.

מוסר כפול זה בא לידי ביטוי, לדעת קוטנר, גם בכך ש"אנשים שמבצעים עבירות קלות וכ-200 אלף משתמשים בסמים יושבים בבתי כלא בארה"ב, בעוד שפושעים תאגידיים, שהונאותיהם עולות לכלכלה בטריליוני דולרים, יכולים להסדיר תביעות אזרחיות באמצעות קנסות קטנים". לדברי קוטנר, המוסר הכפול הבולט ביותר ניכר בחילוץ הבנקים ב-2008 על חשבון משלמי המסים, בעוד שבשאר ארה"ב סבלו ממיתון ומקיצוצים.

רויטרס

"הנהגת אירופה מסבסדת את המאיון העליון"

המשבר באירופה, האביב הערבי, הסנקציות על איראן, הזינוק במחירי הנפט, מחאת ה-99% - כמה מהנושאים הבוערים על סדר היום בעולם קשורים הדוקות אלה לאלה. התרחבות הפערים הכלכליים, התרכזות העושר בפסגה וההטיה לטובת הבנקים - כל אלה נדונים בארבעה מאמרים שהתפרסמו בסוף השבוע האחרון.

מנהיגי אירופה מסבסדים את הבנקים, בשל הכוח הפוליטי הרב שצבר המגזר הפיננסי בשנים האחרונות, ובכך תומכים במאיון העליון על חשבון שאר הציבור - כך כתבו במאמר ב-Project Syndicate סיימון ג'ונסון, הכלכלן הראשי לשעבר של קרן המטבע הבינלאומית וכיום פרופסור בבית הספר למינהל עסקים ב-MIT, ודרון אסמוגלו, פרופסור לכלכלה ב-MIT.

ג'ונסון ידוע במאמריו החריפים נגד הטיית המערכת הכלכלית והפיננסית לטובת הבנקים והעשירים. לדבריו, מנהיגי היבשת בגדו בהבטחותיהם בדבר שגשוג ואחדות גורל בגוש היורו, ולא עמדו ביעד המרכזי של הבטחת צמיחה ויציבות. ביום שישי האחרון אמר גם יורגן סטארק, בכיר לשעבר בבנק המרכזי של אירופה, כי המערכת הפיננסית העולמית "היא על סמים". לדבריו, האמון בבנק המרכזי אבד.

ג'ונסון ואסמוגלו מציעים הסדרי חובות כפתרון: "חברות רבות יכולות לדון מחדש עם נושים לגבי התנאים, ובדרך כלל מגיעים להסכם שכולל דחיית מועד פירעון החובות, המאפשר נטילת הלוואות נוספות כדי לממן פרויקטים חדשים וטובים יותר". לדבריהם, הסיבה ששיטה זו כמעט שלא אומצה באירופה היא לחצים ומסע הפחדה של המגזר הבנקאי. הטיעון המרכזי של הבנקאים נגד הסדר חובות היה כי הדבר יגרום לתוהו ובוהו בשווקים הפיננסים, משתי סיבות: "ראשית, הבנקים הם הנושים העיקריים, וההפסדים הכבדים שהם עלולים לספוג עקב הסדר חובות עלולים לגרום בסופו של דבר להתייקרות האשראי. שנית, הבנקים עלולים להיפגע בשל ביטוח נגד חדלות פירעון שאותו מכרו למשקיעים כחוזי CDS. הפעלת החוזים הללו תגרום לבנקים הפסדים נוספים".

בלומברג

מי שעומד מאחורי מסעות ההפחדה היא שדולת הבנקים העולמית, קבעו ג'ונסון ואסמוגלו. "גם כאשר הסיכון למערכת הפיננסית הוא מזערי, ההשלכות עבור המגזר הבנקאי ובעלי האג"ח יכולות להיות משמעותיות. לא מפתיע, אם כן, שהבנקים המובילים הפעילו שדולה נגד הסדר חובות".

"היקף סבסוד המגזר הבנקאי מדהים, ואם יימשך במתכונתו הנוכחית, הוא יתרחב לאורך זמן, ובכך יתמוך בעיקר בסגנון החיים של המאיון העליון במדינות העשירות ביותר", סיכמו ג'ונסון ואסמוגלו.

"הסחורה האמיתית שממשלות מוכרות בהפרטות היא אנחנו"

זווית ראייה מעניינת על הפרטות הציג העיתונאי והסופר הבריטי ג'יימס מיק ב"לונדון בוק ריוויו", בהתייחס להצעת ממשלת בריטניה בשבוע שעבר להפריט את הכבישים במדינה.

"הסחורה הציבורית הבסיסית שמרגרט תאצ'ר, טוני בלייר ועתה דיוויד קמרון מוכרים אינה תחנות כוח, רכבות או בתי חולים. היא הציבור עצמו. אנחנו", כתב מיק, המצביע על כך שאזרחי מדינה הם בעצם קהל שבוי לשירותי התחומים המופרטים - תחילה גז, ואחרי כן טלקום, נפט, חשמל, דיור ציבורי, מים, רכבות ושדות תעופה.

"הסחורה שהופכת מים וכבישים ושדות תעופה לבעלי ערך למשקיעים, זרים או מקומיים, היא האנשים שאין להם ברירה אלא להשתמש בהם. אין לנו ברירה אלא לשלם את המחיר שלוקחי האגרה גובים. אנחנו זרם הכנסות אנושי - אנחנו נהפכים לדיירים בשכירות על אדמתנו", כתב מיק.

לטענתו, הרעיון שהאזרחים נמכרים למשקיעים אינו ברור מאליו, בגלל שרעיון ההפרטה מקודם בצורה היפנוטית, לפי המנגנון הבא: תחילה רמת השירות הקיימת מושמצת, כאילו מדובר באמת שאין ברירה אלא לקבלה. לאחר מכן משתמטת הממשלה מאחריות, בטענה שאין לה כסף או שפקידיה אינם בעלי כישורים מספיקים. ולבסוף, הפתרון - השקעה פרטית.

למרות ההשקעה הפרטית, אומר מיק, לעתים קרובות אין שיפור של התשתיות והשירותים. והמסים שמשלמים האזרחים עלו, על אף העברת השירותים לידי משקיעים פרטיים - במחיר שמשלמים על השירותים. חשבון המים, לדוגמה, עלה בקצב מהיר מהאינפלציה מאז ההפרטה. מחיר הנסיעה ברכבות זינק, וכך גם מחיר החשמל. "באמצעות אריזתם של אזרחי בריטניה ומכירתם הלאה - מגזר אחר מגזר - הממשלה יכולה לשמור על מסים נמוכים ואפילו להורידם. ממערכת שבה העשירים מחויבים לסייע לעניים (באמצעות מסים שמחולקים לציבור דרך שירותים), עברנו למערכת שבה העניים מממנים את השירותים לעשירים".

בסיום המאמר שואל מיק היכן המרד. הוא מזכיר את תושבי האי סקיי בצפון סקוטלנד, שסירבו להקמת גשר אגרה, שלדבריו היה מפחית את המסים לכל הבריטים על חשבון תושבי האי - "סקיי הוא אי קטן. בריטניה היא אי גדול. בוא נראה מה יקרה".

"הפוליטיקאים הסוו את אי שוויון באמצעות הוזלת האשראי"

העלייה בפערי ההכנסה אינה רק פער בין 99% לבין המאיון העליון - היא גם הפער ההולך וגדל בתוך כל עשירון ומאיון. התוצאה היא שכל אדם משווה את עצמו לאחרים, רוצה להתעלות עליהם, וכתוצאה מכך צורך יותר. לתופעה זו, שאותה חוקר הכלכלן רוברט ה. פרנק מאוניברסיטת קורנל, קוראים "חלחול הצריכה". לדברי כריסטיה פרילנד, פרשנית ברויטרס, חלחול הצריכה מסייע להסוות את הפערים, ויש לו השפעה עצומה על הכלכלה והפוליטיקה בארה"ב.

"ברטרנד ראסל אמר שקבצנים לא מקנאים במיליונרים - הם מקנאים בקבצנים אחרים שיש להם כמה מטבעות יותר מהם", אמר פרנק. לדבריו, הצריכה גואה כי אנשים מחקים את הקרובים להם ברמתם, והתוצאה היא "מפל" שיוצר צריכה שאינה בת קיימא. פרילנד מראה כיצד גדל שטחו של בית ממוצע בארה"ב מ-146 מ"ר ב-1970 ל-214 מ"ר ב-2007: אנשים רוצים יותר ממה שיש לשכנים.

למפל הצריכה יש השפעות חיוביות: כולם עובדים קשה יותר, יותר נשים נכנסות לכוח העבודה. אך ההשפעות השליליות הן קשות - למשל, יותר פשיטות רגל ויותר מקרי גירושים - וכל אלה מגדילים את האי-שוויון בהכנסות. ככל שאנשים חיים בקהילות שבהן האי-שוויון בהכנסה גדול יותר, ההשפעות השליליות גדלות.

לדברי פרילנד, תופעת חלחול הצריכה מטה "מסייעת להסביר את אחת התעלומות הגדולות בפוליטיקה ובחברה האמריקאית בעשור האחרון. למרות שהאי-שוויון גדל מאז שנות ה-70, רק במשבר האחרון הוא זכה לתשומת לב ציבורית. ייתכן שהצריכה המוגברת הסוותה את האי-שוויון הגדל. תרפיית השופינג מנעה מ-99% להבחין שה-1% מתרחקים מהם".

לפי פרילנד, באזורים שבהם האי-שוויון בהכנסות גבוה יותר, פוליטיקאים יתמכו בצעדים להוזלת האשראי לצרכנים. בדמוקרטיה, המערכת הפוליטית נוטה לרכך אי-שוויון. אולם, מכיוון שהאי-שוויון גדל בזמן שבו חלוקה מחדש (באמצעות מסים למשל) נהפכה למוקצה מחמת מיאוס, הפתרון של הפוליטיקאים היה להוזיל את האשראי.

החדשות הרעות, לדברי פרילנד, הן שמעגל הצריכה מתחיל מחדש. האנשים האמידים - שמשתכרים יותר מ-100 אלף דולר בשנה למשק בית - חוזרים לקניונים. כיצד ישלמו אלה שאינם אמידים בימים אלה שבהם האשראי ניתן במשורה?

לפי סקרים, דווקא אנשים אמידים מוכנים לשלם יותר מסים, והם אף מזדהים עם מחאת "לכבוש את וול סטריט". "יש הכרה שהיו זמנים טובים לעשירים, ומשהו צריך להיעשות", אמר סטיב קראוס מחברת המחקר Ipsos MediaCT. מנגד, משקי הבית שבקצה העליון של הפירמידה, המשתכרים 250 אלף דולר ומעלה בשנה, אינם תומכים במסים גבוהים ועוינים ל"לכבוש את וול סטריט".

"כשזה מגיע לאנשים שבקצה העליון, יש שמרנות חריפה", אמר קראוס. "הם מעדיפים קיצוצים בהוצאות מאשר העלאת מסים". הצריכה אולי מחלחלת מטה, אולם הרעיונות אינם עולים למעלה - לפחות לא עד לקצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#