מה יש לעיתונאי נגד הבנקים הגדולים - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יש לעיתונאי נגד הבנקים הגדולים

"גולדמן סאקס הוא ערפד שתוקע את שיניו בכל דבר שמריח כמו כסף", "בנק אוף אמריקה הם כמה מהחארות הגדולים ביותר בתבל" ■ כתב המגזין "רולינג סטון", מאט טאיבי, יצא למסע צלב חסר עכבות במגזר הפיננסי ובדרך נהפך לגיבור העל החדש של העיתונות האמריקאית הנשכנית

2תגובות

>> "10 במארס, 2005. ראשו של העיתונאי מאט טאיבי נערף על ידי משאית זבל".

יש לא מעט אנשים בארה"ב שהיו שמחים לקבל הודעה כזאת לטלפון הנייד שלהם. לצערם, זה בסך הכול משפט מתוך "52 הדברים המשעשעים ביותר על מותו הקרב של האפיפיור" - רשימה פרועה ומשולחת רסן מבית מדרשו של טאיבי, שפורסמה במגזין האלטרנטיבי "ניו יורק פרס" שבועות ספורים לפני מותו בשיבה טובה של יוחנן פאולוס השני.

הטור, שכלל שלל אימרות מתגרות במקרה הטוב ("בנתיחה שלאחר המוות מתברר שהאפיפיור היה לא רק אשה, אלא גם היטלר") וסרות טעם במקרה הרע ("הביטלס אוכלים את שאריות המוח של האפיפיור"), זיכה את טאיבי בגינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית - מהילארי קלינטון, אז הסנאטורית של מדינת ניו יורק, דרך אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה ויהודי מאמין, ועד המיליארדר הרפובליקאי וראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג. המחאה היתה כה חריפה, שראש אחד אכן נערף - העורך שאישר את הטור נשלח הביתה. טאיבי, לעומת זאת, קיבל אור ירוק להמשיך בכתיבתו סוחפת הרייטינג. הוא עזב כעבור חודשיים, לאחר שהבין כי "לא היתה הזדמנות להמשיך בכל מקרה", כדבריו.

אך הוותיקן מעניין את טאיבי כקליפת השום. הטור שלו על האפיפיור משמש אמנם דוגמה מובהקת לאישיותו חסרת העכבות, אך היא חוטאת לנושאים הקבועים שבהם עוסק טאיבי בכתיבתו - כלכלה, פוליטיקה ותרבות אמריקאית בכלל, והשילוש הקדוש (או הרקוב, אם שואלים אותו) בין וול סטריט, התאגידים והממשל האמריקאי בפרט. למעשה, נדמה שאין דבר שטאיבי נהנה לעשות יותר מאשר לחשוף את ערוותם של האנשים העומדים בראש הגופים החזקים והמשפיעים ביותר בעולם (ורק אלוהים יודע אם הוא לא תיכנן לעשות זאת הלכה למעשה).

תצלום טלוויזיה

התחביב הזה, בשילוב סגנון כתיבה "מהנבזיים, הבוטים והמשעשעים ביותר", כפי שהוגדר באחרונה עלי ידי בלוגר ברשת, הפך את טאיבי לא רק לאחד העיתונאים הנקראים והמשפיעים בארה"ב בעשור האחרון, אלא גם לאחד המזוהים ביותר עם המאבק בשיטה הכלכלית, שמאז קריסתה במפולת הפיננסית של 2008 נתונה תחת מתקפה משולבת.

המאמר הנוקב של טאיבי נגד גולדמן סאקס, אחד מבנקי ההשקעות הדומיננטיים והקשוחים בהיסטוריה של וול סטריט, נהפך לנקודת ציון במאבק הגועש בין המגזר הפיננסי והחוגים השמרניים לבין מי שרואים את עצמם כמייצגי טובתו של הציבור האמריקאי, שנאלץ לשלם מחיר כבד על הרפיון שגילה הממשל מול חבריו בוול סטריט.

ביולי 2009, בעקבות הגילויים על תרומתו של הבנק למפולת הפיננסית, כתב טאיבי בין השאר כי "גולדמן סאקס הוא דיונון ערפדי שכורך את זרועותיו סביב האנושות ותוקע את שיניו בכל דבר שמריח כמו כסף" - שורה שנצרבה בתודעה של קוראיו.

השורה הזאת היטיבה לתאר את גולדמן סאקס יותר מאינספור מלים שנשפכו על החברה, והיא גם נהפכה מאז לאחת המזוהות ביותר עם העיתונאי צמא הדם. ייתכן שבחירת המלים של טאיבי היתה מוצלחת כל כך, משום שהוא ראה שם גם משהו מעצמו. טאיבי נמצא בסביבה כבר 15 שנה, ונדמה שגם הוא, כדיונון, שולח את זרועותיו נוטפות הדיו לכל עבר: על אף גילו הצעיר יחסית (42), הוא כבר הספיק להקים (ולנטוש) שני מגזינים, להוציא חמישה ספרים, להיות אחד הכותבים המובילים של "רולינג סטון", לסקר עבור המגזין שתי מערכות בחירות ולהיהפך למרואיין מבוקש בכל רשת טלוויזיה שמוכנה להסתכן בתביעת דיבה.

בנוסף, יש לו גם טור קבוע ב"בוסטון פניקס" המוקדש כולו לסיקור סקנדלים של ספורטאים שהסתבכו. הוא מתגורר כיום בניו יורק ומשתכר מאות אלפי דולרים בשנה, רובם פרי עבודתו ב"רולינג סטון". מעמדו המיוחד של טאיבי בתקשורת האמריקאית קיבל הכרה ב-2005, כש"וושינגטון פוסט" הכתיר אותו כיורשו של אבי הניו-ג'ורנליזם, האנטר ס. תומפסון.

טאיבי גדל במשפחה אמידה בפרברי בוסטון. את התשוקה לעיתונות הוא ינק מאביו, מייק טאיבי, כתב מוערך ברשת NBC. לאחר שסיים את לימודיו בקולג' היוקרתי בורד שבניו יורק, הוא עזב את ארה"ב ובילה כמה שנים באירופה ובאסיה. יצר ההרפתקנות המפותח של טאיבי והשאיפה שלו לקריירה ספורטיבית הובילו אותו לפרק הביזארי ביותר בחייו: הוא שיחק בליגת הכדורסל המקצוענית של מונגוליה ("דניס רודמן המונגולי", כהגדרתו), וכשנמאס לו פתח בקריירת בייסבול בליגה הרוסית, שגם היא לא נמשכה זמן רב.

איך להרוויח מפקיעת בועות

ב-1997 החלה הקריירה העיתונאית האמיתית שלו. הוא הקים וערך יחד עם מארק איימס את "האקסייל" (The eXile) - ירחון מוסקוואי פרוע בשפה האנגלית שכוון לאוכלוסייה הרוסית הגולה בארה"ב, ונהנה מחופש כתיבה מוחלט במדינה שבה השלטון מטיל את חיתתו על עיתונאים. הפרובוקציה הגדולה הראשונה בקריירה העיתונאית של טאיבי התרחשה ב-2001, אז נכנס למשרדי "ניו יורק טיימס" במוסקווה, פרץ לחדרו של העיתונאי מייקל ויינס וריפד את פרצופו בעוגת קצפת. כל זאת כפרס על הכתרתו של ויינס בתואר "העיתונאי הגרוע ברוסיה" על ידי עיתונו של טאיבי. במקרה אחר, מול עיני הלקוחות במסעדה בניו יורק, שפך טאיבי קפה על עיתונאי של "ואניטי פייר", לאחר שזה העז להשמיע בפניו ביקורת על אחד מספריו.

לאחר חמש שנים פרועות במוסקווה החליט טאיבי להעביר את המסיבה לארה"ב. הוא שב למולדתו ב-2002 כדי להקים את "דה ביסט" (The Beast), עיתון סאטירי ונשכני שהודפס מדי שבוע, עד שעבר ב-2009 למהדורה מקוונת. למרות הצלחת העיתון, טאיבי לא עמד בעומס ניהול עיתון ועריכתו, ופרש מהעסק כעבור שנתיים. לאחר מכן הוא כתב לסירוגין ב"ניו יורק פרס", "פלייבוי" ו"דה ניישן", עד שקיבל זירה קבועה ב"רולינג סטון", שבה כיוון מאז המשבר הכלכלי חלק ניכר מהתקפותיו לעבר וול סטריט.

במאמר המכונן שלו על גולדמן סאקס מ-2009, הציג טאיבי את הבנק כמי שבמשך 140 שנות קיומו מילא תפקיד מרכזי בניפוח חמש בועות נכסים, בהן כמובן הקריסה הפיננסית של 2008. המאמר הזה נצרב בתודעה בעיקר בגלל ציטוט הפתיחה שלו שהוזכר כאן ובזכות תיבולו בניסוחים חריפים ועסיסיים, אך הסיבה לכך שהוא נהפך למאמר מכונן במערכה נגד השחיתות המוסרית של המגזר הפיננסי, היא שטאיבי, בכישרון רב ובעבודה קשה, הצליח לחשוף את השיטה של גולדמן סאקס - ולשרטט אותה באופן פשוט ובהיר.

השיטה עובדת כך: גולדמן סאקס נוהג להיכנס באיחור לבועות שנוצרו בשווקים, לאחר שחברות פיננסים אחרות כבר החלו בקביעת המגמה. מרגע שגולדמן סאקס נכנס לשוק, הוא מנפח את הבועה במהירות, צופה את התפוצצותה, ואז נכנס לעמדות שמהן הוא יוכל להרוויח במקרה של פקיעת הבועה. כמה פשוט, ככה אכזרי - והרסני.

מאז כתב טאיבי עוד כמה מאמרים נוטפי ארס על גולדמן סאקס בפרט ועל וול סטריט בכלל. האחרון שבהם פורסם לפני ימים אחדים, בעקבות הסערה שעורר גרג סמית, בכיר לשעבר בגולדמן סאקס שפירסם מעל דפי "ניו יורק טיימס" כתב האשמה חריף נגד התרבות הארגונית של הבנק והתנהלותו. "מחליא אותי באיזו קלות העובדים בבנק מדברים על לקרוע את הלקוחות שלהם", ירה סמית, כאילו הזמין את טאיבי לתחרות השמצות נגד תאוות הבצע של וול סטריט.

טאיבי מיהר ללבות את האש נגד המערכת הבנקאית האמריקאית וניסה לגרום לה להתפשט. הוא בחר להעלות על המוקד גם את בנק אוף אמריקה, במאמר שנע על גבול ההסתה: "הם כמה מהחארות הגדולים ביותר בתבל... הם משלמים לעצמם משכורות ענק עם כסף שגנבו מזקנים וממשלמי המסים... הם אינם בנקאים או קפיטליסטים, אלא בני אדם מסוג שמעולם לא היה אמור להתקיים באמריקה: בני מלוכה", השתלח טאיבי.

המועמדים לראשות המפלגה הרפובליקאית, בעלת הברית הגדולה של וול סטריט, חשו גם הם את נחת זרועו. "היא אחת הסיבות לכך שכשאמריקאים מטיילים בחו"ל הם אומרים שהם קנדים", אמר טאיבי על מישל בקמן; "פוליגמי, נעשה אגרסיבי כאשר מאוים, מבודד על ידי שכבת שומן, הוא פיל הים של הפוליטיקה האמריקאית", לעג לניוט גינגריץ'. גם המועמד המוביל, מיט רומני, קיבל מטאיבי את תשומת הלב הראויה: "הוא נמצא במקביל בשני צדי המתרס בכל נושא, ולאף אחד אין מושג מה עמדתו בנוגע לשום דבר".

"טאיבי ואוקיופיי נועדו זה לזה"

אם חשבתם שטאיבי הוא עוד ליברל עם פה גדול ומקלדת, שנהנה לנגח את כל מה שמריח מחליפת טוויד וכרטיס חבר של המפלגה הרפובליקאית, הצדק עמכם, אבל זה לא הכל. טאיבי אינו מסתפק במסע ציד נגד הדינוזאורים של הממסד וחוגי הימין השמרני.

טאיבי אמנם גדל בחיקו של הבון-טון הליברלי והנאור, אבל זה לא מפריע לו להשתלח בכל מי שלא מוצא חן בעיניו, וזה כולל גם את יקירי האלקטורט הדמוקרטי: ממייקל מור ("אגו- מניאק טרחן ולא מצחיק"), דרך תומס פרידמן ("אחראי לכמה מהמטאפורות העלובות בהיסטוריה של השפה האנגלית") ובוב וודוורד ("העיף נשיא אחד בווטרגייט ומאז עשה קריירה בליקוק לפוליטיקאים בארוחות צהריים על חשבון העיתון") ועד, כמובן, הנשיא אובמה ("פוליטיקאי שהולך למיטה עם וול סטריט - השתיקה שלו על הדיכוי האלים של מחאת אוקיופיי היתה לא פחות ממתריסה").

מאז 2002 מפרסם טאיבי מדי שנה את רשימת "50 האמריקאים הנתעבים ביותר", שממנה אף אחד לא יוצא נקי. טאיבי חובט בכל איש ציבור ללא הבדל גיל, דת, מין ומעמד - אבל רצוי שיהיה לבן, עשיר ומשפיע. את אלן דג'נרס הוא הכתיר בתואר "הקומיקאית המשעממת ביותר, לסבית או סטרייטית, מאז ומעולם". לג'ון קרי הוא החמיא כ"מי שהצליח להפסיד לנשיא השנוא בהיסטוריה האמריקאית", ואת אריאנה האפינגטון הוא תיאר כ"מי שהתעשרה ממכירה של האתר הכביכול ליברלי שלה, שמכיל בעיקר תכנים של אנשים שלא שילמו להם פרוטה".

ועדיין, אם שואלים את טאיבי, מה שמניע אותו הוא "הקניית ידע לאנשים בסוגיות חברתיות וכלכליות שחשובות להם", כפי שהתבטא באחרונה. במשך השנים רכש לעצמו טאיבי קהילה נאמנה של חסידים, שהמתאם בינה ובין המשתתפים בהפגנות של תנועת "אוקיופיי וול סטריט" שווה פחות או יותר למתאם בין חברי תנועת מסיבת התה והלובי נגד הפלות.

"מאט טאיבי ואוקיופיי נועדו זה לזה", נכתב עליו ב"אטלנטיק", ולא בכדי. טאיבי חיבק את תנועת המחאה מתחילתה ושימש עבורה, כפי שהוא הגדיר זאת, "יועץ חיצוני". עם זאת, הוא סירב לגזור קופון על התרומה שלו להצתת המחאה, שהתפשטה במהירות ברחבי ארה"ב ונהפכה לסיוט הגדול של הקהילה הפיננסית. "האנשים האלה לא מפגינים בגלל המאמרים שלי, אלא כי כבר נצבר בהם זעם על דברים שצריך לכעוס עליהם", אמר טאיבי בצניעות לא אופיינית.

אריק בייטס, העורך הראשי של "רולינג סטון", היטיב להגדיר את תרומתו של טאיבי לשיח הציבורי הנוכחי: "כשקוראים את מאט, נוצרת תחושה שסוף סוף יש כאן מישהו שלא רק יודע להסביר בדיוק מה לא בסדר כאן, אלא גם מצליח לשים את האצבע על למה אני, כקורא, כל כך כועס". והכעס, יודו גם מבקריו החריפים ביותר, היה תמיד מגרשו הביתי של טאיבי, שבו כמעט בלתי אפשרי להביס אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#