איך קרה ששכר המלכה נראה לבריטים מוצדק יותר משכר הבנקאים? - אירופה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך קרה ששכר המלכה נראה לבריטים מוצדק יותר משכר הבנקאים?

בעוד הזעם הציבורי נגד הבנקים באנגליה בשיאו, הפופולריות של בית המלוכה גדולה מאי פעם

פעמיים בשנות ה-70 פוליטיקאים מהשמאל בבריטניה ניסו להפוך את המלוכה הבריטית לענף מולאם נוסף. היו תכניות להעניק למלכה אליזבת השנייה וכמה מקרוביה משכורות ציבוריות, ולפטר את יתר המשפחה. כעבור כמה שנים, התכנית הייתה להקים משרד לענייני מלוכה, ולהכניס את הכתר הבריטי תחת פיקוח הפרלמנט. שתי התכניות נתקלו בהתנגדות. מאז, עובדי משפחת המלוכה פעלו להבטחת עצמאותה. כעת, בתוככי ארמון באקינגהם ודאי נושמים לרווחה.

המלכה כמעט מעולם לא היתה פופולרית כפי שהיא היום - בשנת ה-60 למלכותה. הניגוד עם זרועות ממשל אחרות מדהים, וגם מלמד אותנו רבות. עבור מרבית מנהיגי המגזר הציבורי, מדובר בזמנים מסוכנים.

אי–פי

במשך חודשים היו ביקורות זועמות על סכומי הכסף שקיבלו בכירי גופים ציבוריים, מהבי.בי.סי, דרך חברת הרכבות הלאומית ועד לרויאל בנק אוף סקוטלנד שחולץ ב-2008 על ידי הממשל. הבי.בי.סי טוען כי המנהל הבא שלו יספוג קיצוץ משמעותי בשכר. דירקטורים בנטוורק רייל התחייבו בשבוע שעבר להעניק את הבונוסים שלהם לקרן בטיחות הרכבות, בעקבות לחץ ציבורי וממשלתי רב.

סטיבן הסטר, מנכ"ל RBS שגוייס על ידי ממשלת הלייבור האחרונה על מנת להציל את הבנק, מצא עצמו מרוח על שערי הצהובונים. הלייבור, כעת באופוזיציה, איימה להצביע נגד הענקת הבונוס השנתי שלו בפרלמנט. כשראה כי אינו זוכה לתמיכת שרי הממשלה, ויתר הסטר על הבונוס שלו, אך לא לפני שהגן עליו בתעוזה. בראיון ל-BBC, אמר כי RBS היה "פצצת זמן" טעונה בהפסדים בסך 45 מיליארד ליש"ט (71 מיליארד דולר). הוא עצמו גייס את האנשים המוכשרים בעולם על מנת לפרוק את הפצצה, ואם הם מצליחים בכך, עליהם לקבל הכרה בכך. הוא קרא לבריטניה לא לנסות לעשות צדק באמצעות פגיעה בהצלחות.

ויקיפדיה

אד מיליבנד, מנהיג הלייבור, מציג את זעם המצביעים של היום ככמיהה "להגינות בזמנים קשים". שר האוצר השמרני, ג'ורג' אוסבורן, נשבע להילחם באויבים בלתי נראים המנסים ליצור "תרבות אנטי-עסקית בבריטניה".

ברחובות, אפשר למצוא הסברים אחרים. אם תראיינו בוחרים בכל מקום בבריטניה, הם ימקמו את הזעם שלהם במונחים של צדק טבעי. הבנקאים גרמו לתסבוכת, אך מסתדרים היטב, בעוד יתר האוכלוסיה סובלת – זוהי הטענה הרווחת. אם תשאלו אותם על בונוסים באופן ספיציפי, הם יתהו מדוע מנהלים המקבלים שכר גבוה גם כך, צריכים תוספת על כך שביצעו את עבודתם כהלכה.

ההסברים האלה אינם שגויים לחלוטין. אך אף אחד מהם לא באמת מסביר את עומקו של הזעם הלאומי. למשל, כאשר מיליבנד קורא ל"הגינות", הוא למעשה מדבר על חלוקה מחדש של הון. מיסוי גבוה יותר על עשירים הוא צעד הזוכה לתמיכה בסקרים – אך כך גם קריאה לממשלה להגביל את תשלומי הרווחה. הבריטים אינם באמת במצב רוח רובין הודי: הם רוצים לקחת מהעשירים, אבל גם לדחוף את העניים לשוק העבודה.

גם אזהרותיו של אוסבורן על כוחות אנטי-עסקיים אינן משכנעות. אף שהבריטים זועמים על השכר המופרז, אך מעטים שואפים להפלת הקפיטליזם. הם לא אוהבים חתולים תאגידיים שמנים – אבל כיוון שהם שמנים, לא כיוון שהם חתולים. ובאשר לרצון המוצהר של בוחרים לראות את הבנקאים סובלים בשל הנזק שגרמו במשבר הפיננסי, אין הוא מסביר מדוע אינם אוהבים שכר גבוה ב-BBC או ברכבת – גופים שלא גרמו למחנק האשראי.

הסברים אחרים נחוצים לאווירה הציבורית. במפתיע, יתכן כי רמז לכך מונח בפער הפופולריות בין המלכה לבנקאים כמו הסטר. חגיגות שנת היהלום של המלכה הובילו לשלל ביוגרפיות מלכותיות חדשות, הטוענות באופן שגרתי כיצד המונרכיה התאימה עצמה לזמנים המודרניים. ביוגרפיה חדשה מאת אנדרו מר, מעלה טענה קצת פחות שכיחה. היא מצטטת יועצים באמרון המאמינים כי למלכה תחושת מחוייבות עמוקה הנטועה בהכרה כי לא עשתה דבר על מנת להגיע למעמדה יוצא הדופן.

הסטר לעומת זאת, מייצג עיקרון מנוגד: הרעיון כי לאנשים מוכשרים במיוחד מגיעים תגמולים יוצאי דופן. כן, אנשים מקבלים סכומים לא שווים, אך אסור לשכוח כיצד עושר נוצר, ולתגמל את המצליחים. למעשה, הוא קורא למריטוקרטיה. קידום על סמך כישרון הוא עיקרון נהדר. אך הדיון על השכר בבריטניה חושף אמת כאובה: בריטים רבים אינם משוכנעים כי הם חיים במריטוקריה מתפקדת. הרצון הציבורי לקצץ בשכר הבכירים מוביל למסקנה יחידה: הציבור אינו מאמין כי המנהלים כיום יוצאי דופן כפי שמרמזת רמת השכר שלהם. חלק מהמצביעים מוכנים להמר גם כי הבכירים אינם ניידים באופן גלובלי כפי שהם טוענים, ויישארו בבריטניה גם אם שכרם יקוצץ.

זו אווירה מסוכנת, החוצה את גבולות הימין והשמאל. לעתים, נראה שהמפלגות בבריטניה הולכות כולן בעקבות דעת הקהל, במקום להוביל אותה. גם הפופולריות של המלכה היא אות אזהרה: היא נערצת גם כיוון שאינה טוענת לזכות טבעית על מעמדה. בריטניה הדוגלת בשוק חופשי, אוהבת לחשוב כי היא מאורגנת סביב עקרונות של תחרות פתוחה ותגמולים על כשרון ועבודה טובה. אם מצמצמים את הרעש הלבן לגבי הבנקאים והבונוסים שלהם, מגלים כי מצביעים רבים חושבים שיש פתרון.

אי–פי
בלומברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#