בלונדון העושר יותר נוח; כך הפכה בריטניה לגן העדן עבור מיליארדרים - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בלונדון העושר יותר נוח; כך הפכה בריטניה לגן העדן עבור מיליארדרים

הקלות המס שמציעה המדינה לתושבי חוץ מרחיבות את הפערים בחברה, אבל משאירות את לונדון אטרקטיבית

13תגובות

ג'ון לנצ'סטר

אם דעותיכם הפוליטיות נוטות שמאלה, ואתם סובלים מלחץ דם גבוה, לא כדאי שתעיינו במסמך שפירסם המגזין "פורבס" שנקרא "מדד 'פורבס' לעלויות מחיה גבוהות במיוחד". מדובר בסקר שנתי של מגזין העסקים האמריקאי המדרג את עלויות המחיה דרך מוצרים פופולריים עבור אלה שחיים בקצה העליון של חלוקת ההכנסות במשק.

בסקר דברים כמה מעניינים, כמו העובדה שהמחירים של המוצרים היקרים במיוחד עלו בשיעור גבוה, ולעתים אף כפול משיעור האינפלציה. אבל הדבר המעניין ביותר במדד הוא המוצרים שנבחרו להיכנס לרשימה - 40 המוצרים המיועדים לאנשים העשירים ביותר.

במדדים כאלה, הכיף נמצא בפרטים הקטנים. לשכת הסטטיסטיקה הבריטית מפרסמת את אחד מהמדדים האהובים עלי, שבודק אינפלציה באמצעות סל מוצרים נפוצים - קטגוריה שמשתנה בתדירות גבוהה, ושאף כללה לרגע אחד הורדות לטלפונים סלולרים, יין תוסס וחולצות מכופרות מכותנה.

יש משהו נוגע בתשומת הלב המדוקדקת הניתנת למוצרים הפשוטים בחיינו. כאילו נכתב כאן רומן המתאר את חיי התושבים הבריטים ב-2012. נתחי בשר מוכנים לתנור קיבלו מקום של כבוד במדד בשנה שעברה עם הערה מסבירה: "החלפת כתף החזיר משקפת תנועה לעבר אוכל מוכן. מדובר בהחלפת מוצר בעל זמינות נמוכה, שכן כתף החזיר זמינה בחנויות בדרך כלל רק לקראת סוף השבוע".

ניכר שמישהו השקיע מחשבה בנושא. מעניין לחשוב אם יש משק בית שרכש באמת את כל המוצרים ברשימה, מרומן בכריכה קשה ועד קונדישינר לשיער; מעיתון מקומי ועד נעלי עקב או פירות יבשים (כל אלה נוספו לרשימה ב-2011).

רשימת מוצרי העשירים של "פורבס" מורכבת ממוצרים שהם, בניסוח עדין, "שונים". מעיל פרוות צובל רוסי תמורת 240 אלף דולר, ניתוח מתיחת פנים ב-18,500 דולר, סוס מירוצים גזעי בן שנה ב-319,340 דולר, מסוק סיקורסקי ב-14.8 מיליון דולר, סידור פרחים המעודכן באופן שבועי בשישה חדרים ב-98,100 דולר, או שכר לימוד שנתי בהרווארד בשווי 52,652 דולר. כן, השכלה של הרווארד נחשבת מוצר יוקרה.

אם זה לא מספיק לכם, אתם יכולים להירגע עם שבוע בספא "שער הזהב" בקליפורניה ב-6,750 דולר, או פגישה של 45 דקות אצל פסיכולוג באפר איסט סייד במנהטן תמורת 325 דולר. הרשימה הזו, גם היא כמו רומן. רומן שאני לא רוצה לקרוא.

לפני כמה שנים, כשהתחלתי לכתוב רומן תקופתי על לונדון, נקודת המוצא שלי היתה שהייתי רוצה לגור בסביבה המתוארת. רציתי שיהיו לי דמויות בנות מזל וחסרות מזל, מהגרים ומקומיים, כאלה המודעים לעצמם וכאלה שאינם, עניים ועשירים - אבל השאלה נהפכה במהרה לעד כמה עשירים? לונדון מלאה באנשי האחוזון העליון בחלוקת השכר, וכיום הם נמצאים בלב הדיון הציבורי עבור יתר ה-99%. ואולם להיות אחד מה-1% העליון משמעותו להיות עשיר בסטנדרטים של כולם, אבל לא לפי הסטנדרטים של העשירים עצמם.

מבחינת התפלגות השכר, כדי להיות במאיון העליון, אתם חייבים להרוויח 150 אלף ליש"ט בשנה. זה הרבה בעיני רוב האנשים, אבל לא בעיני העשירים. שאלתי כמה אנשים מ"עולם הכסף" - אנשים שמכירים את העשירים באמת - מה נחשב עשיר ברצינות? הקונצנזוס הוא שצריכים להיות לכם 100 מיליון דולר.

ברמה הזו, אפילו העשירים באמת יסכימו שאתם עשירים. כל אחד עם סכום כזה של כסף נמצא הרחק מעבר לנקודה שבה ייאלץ לדאוג לצרכיו החומריים אי פעם. יש יותר אנשים כאלה בבריטניה לעומת העבר, ויש להם יותר כסף.

ב-1990, כדי להיכנס לרשימת העשירים של "סאנדיי טיימס", הייתם צריכים 50 מיליון ליש"ט. כיום יש צורך ב-430 מיליון ליש"ט. רמות ההכנסה של רוב השכבות באוכלוסייה דישדשו במקום בעשורים האחרונים, אבל רמות ההכנסה של הסופר-עשירים עלו בשיעור חד, וכיום הם מחזיקים בנתח גדול יותר גם בעוגה הכלכלית.

העובדה שהמגמה ממשיכה בכיוון זה גם כשהכלכלה מתכווצת ומשקי הבית מרוויחים פחות, פוגעת ברציונל של Laissez Faire (גישה התומכת בשוק חופשי), בה תומכים בדרך כלל בעלי ההכנסות הגבוהות.

מקלט מס אידיאלי

הטיעון שלפיו יש לתת לעשירים להתעשר, מנסה לשכנע כי יחד עמם גם יתר האוכלוסייה תתעשר - דבר שלא קורה. למעשה, העשירים מתעשרים בזמן שיתר האוכלוסייה נהפכת ענייה יותר. "חוסר יציבות כלכלית ואי שוויון חברתי" היו בין הסיכונים החמורים ביותר עבור הכלכלה הגלובלית שצויינו בכנס הפורום הכלכלי בדאבוס השנה. נכחו שם 70 מיליארדרים, אז כנראה הם יודעים על מה הם מדברים.

לונדון קשורה לנושא באופן הדוק. בירת בריטניה מחזיקה באחד הריכוזים הגבוהים ביותר של סופר-עשירים, והסיבה היא שבלונדון בחרו להשאיר אותם כחלק ממדיניות ממשלתית מכוונת. המדיניות המדוברת היא זו המתייחסת למקום מושבו של פרט בהקשר לתשלומי המס שלו. כל מדינה מתוקנת בעולם ממסה את תושביה על הכנסתם ועל ההון שלהם. החוק הבסיסי הוא שאם אתם מתגוררים במקום כלשהו, אתם משלמים לפי החוקים הנהוגים באותו המקום.

בבריטניה הדבר שונה. אם אתם מגיעים מחו"ל לבריטניה, ואתם יכולים להוכיח קשר חזק למדינה אחרת ויכולים להוכיח שתחזרו לאותה המדינה - תוכלו לקבל את התואר Non Domicile (מעין תושב חוץ), שמשמעותו היא שמקום מגוריכם הקבוע אינו בריטניה.

ההגדרה מעניקה טיפול נפרד בכל הנוגע למסים. אתם משלמים מס על הכנסתכם בבריטניה, כמו כל יתר התושבים, ואתם יכולים להחזיר כסף לבריטניה, אבל על ההכנסה בחו"ל. כל עוד אתם משאירים את ההכנסה בחו"ל - לא תשלמו מסים.

המדיניות הזו מקבילה למעשה להצבת שלט חוצות ענק האומר: "אנשים עשירים! בואו לחיות כאן! אתם לא צריכים לשלם מסים!" זוהי מדיניות יוצאת דופן עבור מדינה מפותחת, ומדיניות שאף מדינה אחרת אינה מתפתה לאמץ.

במדינות אחרות משתמשים בשיעורי מס נמוכים כדי למשוך עסקים - באיחוד האירופי בולטות בכך אירלנד והולנד - אבל למדינות אחרות שבהן יש מדיניות דומה אפילו במעט לזו של בריטניה ניתן בפה מלא הכינוי "מקלט מס", כמו מונקו ושווייץ (ואפילו בשווייץ מדיניות המס נקבעת באופן שונה בכל מחוז ומועמדת להצבעה).

לא משנים מדיניות - כי העשירים מכניסים יותר

טיילר כהן, כלכלן אמריקאי מכובד ובעל בלוג פופולרי בשם מרג'ינל רבולושן, מתאר את בריטניה כ"מקלט מס לתושבים". הפרטים האישיים של כל הסכם מס אמנם נשמרים בסודיות, ואולם מעניין לראות כי מתוך 12 המשפחות והאנשים שמדורגים בראש רשימת העשירים הבריטים של "סאנדיי טיימס", רק שניים מחזיקים במעמד של תושבי קבע בבריטניה. האחרים בוודאי הגיעו לממלכה בגלל מזג האוויר הנוח.

שני דברים בולטים במדיניות הזו. ראשית, שממשלה אחר ממשלה ממשיכה לאשר אותה במשך עשורים. שנית, איש לא הסביר אותה או הגן עליה בפומבי. כל כמה שנים יש משב פופוליסטי של תלונות בנוגע לחוקים המדוברים והממשלה ממלמלת משהו, ולעתים אף עושה דבר מה, כמו להציג תשלום של 30 אלף ליש"ט עבור התואר Domicile, סכום שעלה השנה ל-50 אלף ליש"ט. אבל עבור אנשים עשירים מאוד, סכומים אלה, כפי שניתן ללמוד מרשימת המוצרים של "פורבס", נמוכים יותר מהתשלום על סידור הפרחים.

מפלגות שנמצאות באופוזיציה בבריטניה נוטות להוקיע את המדיניות, ואולם לא נוגעות בה כשיש להן הזדמנות. מדוע? מכיוון שהן חושבות שהעשירים מכניסים יותר מאשר הם גורעים. מסמכי האוצר בסוגייה המדוברת אינם חושפים נתונים רבים, והם מסכמים את ההטבות של המדיניות במשפט יחיד.

"הממשלה מכירה שיחידים בעלי התואר Non Domicile יכולים לתרום בצורה משמעותית לכלכלת בריטניה - דרך הכספים שהם מוציאים כאן, ההשקעות שלהם כאן, כישוריהם כעובדים, והמסים שהם משלמים".

נותרת בעינה השאלה היחידה: איך ייתכן שבריטניה היא היחידה שרואה את הדברים באופן שכזה? ובפרט יש לשים לב לסעיף הראשון - "הכסף שהם מוציאים במדינה".

"באופן משעשע, אף שכולם זוכרים את הערבים, זה התחיל למעשה באילי הספנות היוונים", אומר רו"ח מייקל וילסון. "ואז הערבים התחילו להגיע לבריטניה לאחר משבר מחירי הנפט ב-1974. מאוחר יותר היו אלה האסייתים ואחריהם הרוסים".

מדוע המדיניות לא הביאה את האמריקאים לבריטניה?

"אזרחים אמריקאים משלמים מס על ההכנסות שלהם בכל העולם, לא משנה היכן הם נמצאים", אמר וילסון, משך בכתפיו והוסיף, "אם כל ממשלה בעולם תנהג כמו ארה"ב, הדברים ייראו אחרת".

באופן מוזר, משרד האוצר אינו מפרסם כל מידע על הסכומים שמוציאים בבריטניה אנשים שאינם תושבים. ואולם השפעותיהם ניכרות בכל מקום בלונדון ומצטרפות אליהן ההשפעות של נוכחותה של קבוצה אחרת - אנשים עשירים מאוד שאינם מתגוררים רק בבריטניה, אך מחזיקים נדל"ן בממלכה.

קבוצה זו היא חלק מהסיבה שבגינה לונדון, או לפחות החלקים המרכזיים בה, אינה שותפה לצרות הכלכליות הפוקדות את יתר האזורים בבריטניה. הזרים קונים נכסים בלונדון מכמה סיבות הקשורות זו לזו, בהן האיתנות של המערכת החוקתית וכן היציבות של המערכת הפוליטית במדינה. בנוסף, הסיבה העיקרית לזינוק בנדל"ן במרכז לונדון היא ירידת הערך של הליש"ט.

הנדל"ן במרכז לונדון אולי נראה יקר בצורה לא פרופורציונלית לאדם הממוצע, ואולם יש לזכור שהתשלום עליו נעשה בליש"ט, המטבע שבתקופת השפל שלו איבד 30% מול הדולר והיורו - נתון מדהים. בהתחשב בכך שבסוף שנות ה-60 פיחות של 14% בשער הליש"ט הרס לחלוטין את המוניטין של ממשלת הלייבור כשומרת על חוסן כלכלי.

היורו נחלש אף הוא מעט, ואולם הנדל"ן בלונדון הוא עדיין מציאה לכל מי שמשלם עליו במטבע זר. בשנה שעברה רק הקונים היוונים והאיטלקים רכשו נדל"ן בשווי חצי מיליארד ליש"ט בלונדון. חלק גדול מהמניע שלהם היה ודאי האפשרות להוציא את כספם מחוץ לגוש היורו ולגדר את עצמם מפני הצרות בבית.

קונים מסוג זה, המכוונים בדרך כלל לרכישות באזורים כמו מייפייר ונייטס-ברידג', גרמו בשנה שעברה למחירי הנדל"ן בלונדון לזנק בשיעור חד יותר מהמחירים בניו יורק, בפאריס או בהונג קונג.

המושג "קהילה" כבר אינו מציאותי

הסופר-עשירים בלונדון הם בעיקר ה-Non Domicile המתגוררים בבריטניה, ואנשי חוג הסילון הבינלאומי. לא מדובר ב-1% העליון, ולמעשה אף לא ב-0.1% העליון, אלא ב-0.01%. בבריטניה עושים הרבה כדי לפתות אותם להגיע לממלכה, אך למעשה לא נעשו כמעט מחקרים המעידים על השפעתם האמיתית על בריטניה, על השפעתם במסגרת הוויכוח על אי השוויון, על השפעתם על ההון ועל העובדה שיש קבוצה של אנשים שלא אכפת לה כמה עולים דברים.

אחת התכונות הבולטות של החיים בלונדון - עבור ותיקים, חדשים ותיירים, כלומר כולם - היא יוקר המחיה בה. אחת הסיבות לכך היא השכר במגזר הפיננסים, ואולם העשירים הבינלאומיים תורמים לכך. לדעתי, זהו מחיר גבוה מדי. אי השוויון מחלחל מלמעלה למטה, ויוצר תופעות שליליות המשפיעות לרעה על החברה. משיעור גבוה של חולי נפש ורמת פשיעה ועד פירוק משפחות כתוצאה מאלכוהוליזם, משימוש בסמים או מהתאבדויות.

העובדה שבריטניה בוחרת בשיטת המיסוי שלה, משמעותה שהיא בוחרת להחריף את הבעיות הקיימות ולרכז את קודקוד אי השיוויון בעיר הבירה. התוצאה של ההחלטה הזו דורשת מחקר מקיף. ובכל זאת, עדיין טוב יותר לחיות במדינה שבה אנשים רוצים לחיות, לעומת מדינה שממנה אנשים רוצים להתרחק ונוכחות האנשים האלה בבריטניה משקפת זאת.

"קהילה", המלה האהובה כל כך על הפוליטיקאים, אינה מציאותית עבור רוב תושבי בריטניה. עבורם הדבר הנורמלי הוא להיות מנותקים זה מזה. העשירים, מצד אחר, כל כך מנותקים, שהם למעשה לא חיים בבריטניה בכלל. כל דבר שניתן לצרף לו את התואר "פרטי" שייך להם: בתי ספר פרטיים, בתי חולים פרטיים, מטוסים פרטיים, איים פרטיים ואפילו את הקניות הם מעדיפים לקבל באופן פרטי.

פרנסיס סקוט פיצ'גרלד אמר פעם לארנסט המינגווי שהעשירים שונים, והמינגווי השיב: "כן, יש להם יותר כסף". רוב האנשים דואגים בענייני כסף. אם אתם לא מודאגים מנושא זה לעולם, כנראה שאתם מנותקים מרוב האנושות.

אולי הקושי הגדול ביותר הנגרם על ידי נוכחות אנשים עשירים מאוד קשור לעובדה שהם מוכיחים, בצורה מדויקת ושלמה, שלא כולם שוחים באותה ביצה. לא היינו מודעים לכך כשהמצב של כולם השתפר מעט בכל שנה, אבל כעת המצב הולך בכיוון ההפוך, אבל הסופר-עשירים עדיין מתעשרים. אני לא חושב שהנושא ייעלם.

-

ג'ון לנצ'סטר הוא עיתונאי וסופר בריטי. ספרו "Capital" שיצא לאור בשבוע שעבר, הוא רומן שמתרחש בתקופת המשבר הפיננסי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#