סין - לא מדינה לזקנים - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סין - לא מדינה לזקנים

אוכלוסייתה העצומה של סין מזדקנת וב-2050 צפויים שליש מהאזרחים להיות בני יותר מ-60 ■ הממשלה אינה משקיעה משאבים רבים בטיפול בקשישים, ורק בעלי האמצעים יכולים לממן שירותי סיעוד וטיפול רפואי

תגובות

>> ואנג פוצ'ואן שכב במיטה כשהוא לבוש מעיל צמר שחור, מכוסה עד לסנטר בשתי שמיכות כדי למנוע מהאוויר הצונן של נובמבר לחדור פנימה. החימום בהוספיס סונגטנג שבבייג'ין מקולקל, וואנג, בן 90, נאלץ לתחוב נייר טואלט לאפו כדי למנוע ממנו לנזול.

תיקנים מטיילים על רצפת החדר, שבו אין מקלחת או שירותים. חפציו, הכוללים רק כמה פריטי לבוש, נמצאים בשקית פלסטיק מתחת למיטתו, ליד קערת שטיפה ורודה שבה מעט סבון, והבידור היחיד שלו הוא טרנזיסטור. ואנג מחשיב את עצמו בר מזל. אין לו בני משפחה או חסכונות, אך הוא לחם נגד היפאנים והקומינטנג בשנות ה-40, ולכן הממשלה מממנת את התשלום החודשי להוספיס בסך 2,000 יואן (318 דולר). בכספי הפנסיה שלו, 200 יואן בחודש, הוא קונה מזון. "הרבה אנשים בגילי לא יכולים להרשות לעצמם להיות כאן", אומר ואנג. "האוכל לא ממש טוב, אבל אין לי תלונות".

ואנג הוא דוגמה חיה לשינוי הדמוגרפי שעוברת סין. מפקד האוכלוסין האחרון של הממשלה הראה כי נכון ל-2009, היו בסין 178 מיליון תושבים מעל גיל 60. המספר הזה צפוי להגיע ל-437 מיליון - שליש מהאוכלוסייה - עד 2050, כך לפי תחזיות האו"ם.

בלומברג

המבוגרים בסין זכו בעבר לטיפול מצד ילדיהם, אך תהליכי העיור ומדיניות הילד האחד של הממשלה שחקו את מסורת הטיפול המשפחתי. "זה צונאמי דמוגרפי", אומר ג'וזף כריסטיאן, עמית מחקר במרכז אסיה שבבית הספר קנדי בהרווארד, המתמחה בסוגיות של דיור למבוגרים בסין. "כל מודל הדיור הרב-דורי של סין נעלם", הוא אומר.

האתגר שעומד בפני סין דומה לזה שעמו התמודדה יפאן בשנות ה-90, בהבדל חשוב אחד: סין תזדקן לפני שתתעשר. לנוכח עשרות מיליוני קשישים שצריכים לכלכל את עצמם, הממשלה הקימה מועצה לאומית לזקנה, כדי לנסות להגות אסטרטגיה מקיפה שתבטיח את בריאותם ונוחיותם.

תוכנית החומש האחרונה של סין עדיין מפקידה בידי המשפחות את האחריות העיקרית לטיפול בקשישים. עם זאת, הממשלה מנסה למצוא פתרונות בני קיימא באמצעות המגזר הפרטי, ארגונים לא ממשלתיים וקהילות מקומיות. עד כה, רק קומץ של חברות מספקות שירותים ברמה של מדינות המערב, ואפילו טיפול כמו זה שמוצע במוסד שבו חי ואנג פוצ'ואן הוא נדיר למדי. "הטיפול בקשישים עדיין עושה את צעדיו הראשונים בסין", אומרת ניני ואנג, מייסדת חברת פיינטרי לשירותי טיפול בקשישים, המעסיקה 500 אחיות שמעניקות שירותים עד הבית ל-20 אלף קשישים בבייג'ין.

בסין קיימים 38 אלף מוסדות לטיפול בקשישים, שבהם 2.7 מיליון מיטות - מספיק כדי לאכלס רק 1.6% מבני ה-60 ויותר, ולעומת שיעור של 8% במדינות מפותחות, לפי הבנק העולמי. חלק ממקומות אלה הם מוסדות ממשלתיים לבכירי ממשלה לשעבר, או בתי חולים שמטפלים באליטה העירונית החדשה. רובם בתי אבות עם מעט שירותים רפואיים, שנמצאים בעיקר בערים הגדולות. בעיירות ובכפרים, המצב אף חמור יותר. "אם אנחנו לא יכולים לסייע לאנשים בבייג'ין, אין סיכוי שנוכל לעזור לקשישים בכפרים", אומר ג'ינג ג'ון, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת צינגואה.

סקר שנערך ב-2009 בקרב 140 בתי אבות בעיר ננג'ינג שבמזרח סין מצא כי פחות משליש מהמוסדות מעסיקים רופא או אחות. רוב הצוות מורכב ממהגרים כפריים בלתי מיומנים. אין סטנדרטים קבועים ולא פיקוח ממשלתי. העיתון "צ'יינה דיילי" פירסם באוגוסט כתבה על תושב מחוז אנחוי, שגילה כי צוות בית האבות המקומי נהג לקשור את ידיו של אביו למיטה בכל לילה.

"הילדים לא צריכים לדאוג לשום דבר"

בצד השני של הספקטרום, אפשר למצוא בסין שירותים וטיפול שמשתווים לאלה המערביים. במתחם צ'ריש-ירן שבפרברי שנחאי, הכולל דירות ל-1,600 קשישים, ניתן לראות מדי יום שישי זוגות כסופי שיער מפזזים באולם הריקודים, בשעה שחבריהם עוסקים בקליגרפיה או במשחקי מחשב.

שיעורי הריקוד, הגולף או הייעוץ הפיננסי הצמוד לא היו מה שגרם ללו ז'ונג באו, בן 78, ואשתו למכור את דירתם ולעבור למוסד לפני שלוש שנים. היו אלה השירותים הרפואיים הניתנים במקום, שמאפשרים לילדיהם להיות רגועים. "הם עובדים ואין להם זמן", מעיד לו על ילדיו. "בית החולים פה טוב, והם לא צריכים לדאוג לשום דבר".

חברות זרות ניצלו את ההזדמנות, ונכנסו לעסקי הטיפול בקשישים בסין. צ'יינה סניור קייר, מיזם אמריקאי, מציע בהנגז'ו דיור לקשישים שיכולים לשלם יותר מ-30 אלף יואן בחודש. רייט אט הום, חברה מאומהה שמתמחה בטיפול בבית, החלה לפעול בסין ביוני, והיא מתכננת לפתוח כמה עשרות סניפים עד 2017. החברה גובה 100 יואן לשעה תמורת שירותים הניתנים על ידי עובדים בעלי הכשרה בכל התחומים - משאיבת אבק ועד החייאה.

"אני לא רוצה להיות נטל", אומרת דו לי, בת 85, לשעבר רואת חשבון בשירות הממשלה, שלה בת ובן שחיים בבייג'ין. אף שהיא מסוגלת לטפס ארבע קומות פעמיים ביום לדירתה שברובע סנליטון, היא אסירת תודה על העזרה שמעניקה לה רייט אט הום בביצוע מטלות היום-יום. עם המטפלת שלה, "החיים צבעוניים יותר, יש לי חברה", היא אומרת.

ואולם, רוב האוכלוסייה המבוגרת של סין לא יכולה להרשות לעצמה שירותים מסוג זה. "השחקנים הבינלאומיים מחפשים לקוחות עשירים", אומר מארק ספיטלניק, מייסד צ'יינה סניור קייר. "הבעיה האמיתית של הממשלה היא אנשים שאין להם כסף". "האוכלוסייה המזדקנת תהיה סוגיה חשובה בסין במאה ה-21", אמר לי ז'יהונג, מנהל מחקר במועצה הלאומית לזקנה בסין. "לממשלת סין יש יכולת מלאה להגן על צורכיהם הבסיסיים של הקשישים".

לא כולם משוכנעים שמאמצי הממשלה ישאו פרי. מביתו שבדירת 20 מ"ר שאין בה חימום או בית שימוש, שנמצאת באחת השכונות העתיקות של שנחאי, מספר לו ג'ינשיאנג, בן 81, כי הפנסיה שלו בקושי מכסה את הוצאות המזון, התרופות נגד סוכרת שלהן הוא נזקק וביקוריו במרפאה המקומית. "אתם לא באמת מאמינים שלממשלה אכפת מאיתנו, נכון?" הוא שואל בחיוך רפה. "אל תחשבו על זה יותר מדי. זו הדרך שבה המדינה הזאת פועלת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#