ראשי המחאה מחדשים כוחות: "באביב אנחנו נחזור" - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ניו יורק

ראשי המחאה מחדשים כוחות: "באביב אנחנו נחזור"

"הם ירדו מהפסים, איבדו כיוון והתפצלו ליותר מדי סיעות", אומרים בוול סטריט על תנועה המחאה הניו יורקית ■ ואולם למרות שהחורף הרחיק את המוחים מהכיכרות, פעיליה ממשיכים להיפגש

תגובות

>> תמי שפירו נכנסת לבית הקפה הקטן בדרום מנהטן, משילה מעליה מעיל, כפפות, צעיף וכובע עבה, מניחה אותם בעדינות על הכיסא שלידה ומחייכת.

דקת הליכה משם נמצא פארק זוקוטי, המקום שבו נולדה המחאה האמריקאית ב-17 בספטמבר 2011. זה בעצם לא פארק, כי אם רחבה מרוצפת אבן בשטח של שלושה דונמים. מדרום נמצא אתר הבנייה של פרויקט הנדל"ן שמוקם היכן שמגדלי התאומים עמדו עשור לפני כן, ומצפון נמצאת הבורסה השוקקת של וול סטריט. מיקום כל כך סמלי - בין המצפון של אמריקה לבין הלב הקפיטליסטי שלה.

אבל עכשיו הפארק שומם. לחלוטין. שטחו מוקף בשרשרת גדרות מתכת המחוברות אלה לאלה, ובפינה הוקם מגדל תצפית משטרתי. לא קורה שם כלום - אבל המשטרה בכל זאת צופה מקרוב. מדי פעם יש אסיפות במקומות שונים בעיר. רובן קטנות ושקטות ולא מושכות תשומת לב מיוחדת של הציבור או התקשורת; חלקן עדיין מתקיימות במקומות פתוחים במטרה למשוך קהל, אבל אף אחת מהן לא מתקרבת לאלה שהיו בספטמבר.

צפו בוידיאו: גיא רולניק במסע על מעוזי המחאה בוול סטריט:

המבט של תנועת המחאה מופנה עתה בעיקר פנימה. המבנה הארגוני שלה לא הוכתב על ידי איש, אבל הוא דומה מאוד לזה שאומץ על ידי תנועות מחאה במקומות אחרים בעולם, כולל בישראל: ההנהגה המקומית בערים שבהם התנועה פעלה היא אוטונומית - אין הנהגה מרכזית ושום דבר לא "מוכתב מלמעלה". עם זאת, ההנהגות מקיימות ביניהן קשר די רצוף. במרכז הדיונים: חידוש תנופת המאבק.

שפירו, בשנות ה-20 לחייה, היא אחת מתוך עשרות הפעילים שתכננו, הובילו והוציאו לפועל את המחאה בניו יורק. היא צעירה, משכילה וחדורת ערכים, ממש כמו רוב חבריה. החורף אמנם הרחיק את המוחים מהכיכרות, אבל לא העלים אותם. אין להם "משרדים", אבל בהחלט לא חסרים להם מקומות להיפגש בהם: בתי קפה, משרדים של ארגונים התומכים בהם כמו איגודי עובדים ולפעמים בבתי פרטיים של אנשים המתגוררים באזור. מה אתם עושים בימים אלה, אני שואל את שפירו. "אנחנו מתכוונים לחזור לרחובות באביב, ומתכננים איך נעשה את זה".

תסכול אוניברסלי

חמישה ק"מ צפונה משם, גבוה מעל מפלס הרחוב של טיימס סקוור, נמצא משרדו של עו"ד קני ביאלקין. מהחלונות הגדולים שבחדרו הפינתי ניתן לראות את ניו ג'רזי, מעבר לנהר ההאדסון. מי שנכנס למשרדו בפעם הראשונה, לא יכול להימנע מלקחת כמה שניות כדי לסקור את הנוף עוצר הנשימה. ביאלקין רגיל לזה.

בלומברג

ביאלקין הוא אחד השותפים הבכירים באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים ביותר בניו יורק העוסקים בדיני תאגידים, סקאדן-ארפס, שמעסיק כ-2,000 עורכי דין. ב-2003 כונה המשרד על ידי מגזין "פורבס" "משרד עורכי הדין החזק בוול סטריט".

ביאלקין, שלבוש בקפידה, מדבר בנחת, בדיוק כמו חבריו ולקוחותיו. הוא נמנע מלבקר ישירות את המוחים או את האג'נדה שלהם. האם יש לך סימפטיה למוחים, אני שואל אותו. "יש לי סימפטיה לאנשים שמפגינים ומבקשים תשומת לב ציבורית לתלונות שלהם", הוא אומר. גם כשהוא מתאר את גבולות הלגיטימיות, ביאלקין לא עושה זאת דרך האג'נדה: "אני מתנגד לזה שיפריעו לתנועת כלי הרכב ולעסקים המקומיים".

שפירו בוררת את מלותיה קצת יותר בקפידה, ומנסחת את תשובותיה בראשה לפני שהיא מדברת. "אני חושבת שבהתחלה היתה התלהבות רבה", היא אומרת בתשובה לשאלה אם היא מרגישה שהתמיכה באנשי המחאה מתחזקת או שאולי היא נחלשת. "אנשים שאלו את עצמם מה אנחנו מנסים להגיד ומה אנחנו עומדים לעשות. עכשיו מצפים מאתנו לנסח אסטרטגיה ארוכת טווח, וברגע שנעשה את זה - התמיכה בנו שוב תגבר". והאסטרטגיה? אין לה מושג, היא אומרת. זה בדיוק הדבר שהם צריכים להחליט עליו. יחד.

מה מאחד אתכם, אני שואל אותה. "יש הרבה תסכול, שגבר בגלל המיתון הכלכלי. התסכול נובע מכך שהבנקים והתאגידים שעשו טעויות והימרו עם הכסף שלנו - לא נדרשו לשאת באחריות לכישלונם. אני גם חושבת שהתסכול הזה הוא אוניברסלי. הוא לא ייחודי לארה"ב".

ענבל בורונצויג

כשהיא נשאלת על הצד שני, גם שפירו זהירה כמו ביאלקין: "אני חושבת שהרגשות כלפינו בוול סטריט מגוונים. אני מכירה אישית אנשים מוול סטריט שלחלוטין לא מתנגדים למה שאנחנו עושים, ומצד שני יש בוודאי כאלה שמתנגדים לנו. אבל מה שברור הוא שהאנשים שיש להם את כוח לא מוכנים לוותר עליו. כשיש לך יותר משיש לאנשים אחרים, לא קל לוותר על זה".

"אני יודעת שבישראל אחת הבעיות המרכזיות היא דיור", אומרת שפירו, אבל מדגישה את המאפיינים הדומים והמשותפים של תנועות המחאה בעולם. ההיכרות של ביאלקין עם הנעשה בישראל עמוקה יותר, לא רק מכיוון שהוא מבוגר משפירו בשנים רבות, אלא גם כי ייצג הרבה חברות ישראליות גדולות בארה"ב. לביאלקין יש גם היסטוריה של עשרות שנות פעילות ציבורית למען ישראל, שבה הוא ממשיך גם כיום.

לפי עדותו, גם מחאות אזרחיות לא זרות לו. בשנות ה-60, מספר ביאלקין, כשהיה עורך דין צעיר, הוא שמע על הפגנה שהתארגנה באלבמה במחאה על מותו של צעיר שחור. "עליתי על מטוס והלכתי להפגנה. היא היתה שקטה. היינו 200-250 איש. היה לי חשוב לעשות את זה".

כשהוא נשאל מה מוחי וול סטריט 2011 מנסים לומר, ביאלקין נמנע משימוש בביטויים מבטלים, אבל גם לא מעניק לאג'נדה שלהם משקל מיוחד ובוודאי שלא היסטורי: "לפעמים קשה לדעת בדיוק נגד מה הם מוחים. חלקם מודאגים מההזדמנויות שלהם בשוק התעסוקה וחלקם מדברים על חלוקה לא צודקת של המשאבים. הייתי אומר שחלק מהטענות חדות ומדויקות, ואחרות קשורות למצב הכלכלי הגרוע".

בתשובה לשאלה אם הוא חושב שיש חלוקה הוגנת של העושר ושל ההזדמנויות, ביאלקין עונה מיד: "ברור שלא. זה יהיה תמים לטעון טענה כזו". ואולם כשהוא נשאל אם כעת זו הזדמנות היסטורית להתמודד עם הבעיה הזו, הוא עונה שתמיד אפשר לעשות זאת.

מכל מקום, לנכדים ולילדים שלו, כך טוען ביאלקין, הוא לא אומר אם צריך לתמוך במוחים או להתנגד להם. "אני אומר להם שעליהם לבדוק את הטענות ואת הנתונים ולהחליט בעצמם".

"השיטה שבורה"

קני פולקרי הוא סוחר ניירות ערך בבורסת ניו יורק. הניתוח שלו מייצג הרבה יותר את פעילי וול סטריט מאשר זה של ביאלקין: "אני חושב שהם ירדו מהפסים. הם איבדו את הכיוון. הם התפצלו ליותר מדי סיעות וסיעות-משנה, וכך קרה שאחרי כמה זמן אנשים כבר הפסיקו לשים לב אליהם. וכפי שניתן לראות - הם לא כאן יותר".

ענבל בורונצויג

כמו בישראל ובמדינות אחרות בעולם שחוו מחאות חברתיות, גם בניו יורק הייצוג הנשי בהנהגות גדול הרבה יותר מכפי שהוא בפוליטיקה הממוסדת ובוודאי שבעולם העסקים. "השיטה שבורה", אומרת אנג'לה קורטז, פעילה מרכזית במחאה. "אנחנו לא אלה ששברו אותה, אבל אנו אלה שסובלים משברונה. אחד מתפקידי התנועה הזו הוא לחשוף כמה מהשקרים והעיוותים הקיימים במערכת שלנו. יותר מדי זמן התייחסו לנושאים האלה בביטול בטענה שהם מקודמים על ידי 'שמאלנים משוגעים' או "ליברלים משוגעים', בזמן שבעצם אנחנו מדברים על הישרדות.

"יש את המיתוס הזה של החלום האמריקאי. אמרו לאנשים פעם אחר פעם שאם יעשו דברים מסוימים, הם יזכו בחלום האמריקאי. אולי זה לא בטוח ב-100%, אבל אם תשחקו לפי הכללים, תגיעו למקום שאליו תרצו להגיע. אבל התברר שההבטחות האלה לא היו נכונות לאנשים רבים במדינה שלנו, במיוחד במעמד הביניים. האנשים האלה אומרים לעצמם: 'עשיתי כל מה שאמרו לי לעשות, אבל עכשיו לקחו לי את הבית ולקחו לי את העבודה'".

קורטז ערה מאוד לא רק להשפעותיה של התקשורת על המחאה, כי אם לקושי שיש לעתים למדיה עם המחאה ועם חלקה בהפצת תכניה. "התקשורת נמצאת בנקודה בעייתית מכיוון שהיה לה תפקיד משמעותי במניעת חינוך מהאזרחים, באי אמירת האמת", אומרת קורטז. "השורה התחתונה היא שהמדיה אינה אלא המפרסמים שלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#