99% מצפים לשינוי אמיתי בדאבוס - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

99% מצפים לשינוי אמיתי בדאבוס

המחאה הגלובלית גורמת לצמרת העולמית לראות את המציאות האמיתית

7תגובות

ה-1% התכנסו היום (ד') למפגש השנתי בדאבוס. למעשה זה לא ה-1% אלא משהו יותר בכיוון של ה-0.01% - המיליארדרים, האוליגרכים והמנכ"לים החזקים בעולם מלווים בלהקה הרגילה של ראשי ממשלות, שרים, נגידים וכמובן הרבה אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים שצריכים לתת לכל העסק אופי "שיוויוני", פתוח וחברתי יותר.

הם מגיעים לכאן כבר שנים ארוכות, אבל זאת הפעם הראשונה שהם מקוטלגים, מתויגים ומסומנים כ-1%. עד לפני שנה הם היו "המנהיגים הכלכליים" של העולם, ראשי החברות הגדולות. השנה כשהם מסתכלים מסביבם הם מבינים שהציבור תופס אותם אחרת לחלוטין. העיתונות הכלכלית העולמית, שחלקים גדולים ממנה היו עסוקים בלהעניק להם שירותי יח"צנות, מתחילה להרגיש לא בנוח. שלשום בבוקר הזכירו שני מאמרים מרכזיים ב"פייננשל טיימס" הבריטי וב"ניו יורק טיימס" האמריקאי את תופעת ה"פלוטוקרטיה" - דמוקרטיות לכאורה שלמעשה נשלטות על ידי העשירים, או במקרה של הכלכלות המערביות - על ידי החברות הגדולות והמוסדות הפיננסיים. 

בכותרת הראשית של גיליון ה"הרלד טריביון" שחולק אתמול בבוקר בכל המלונות של משתתפי הוועידה התנוססה הכותרת: "פערי העושר גדלים וכך גם אי הנוחות". הכתבה טענה שהרעיון שאי השיוויון שפעם נתפש כ"מחיר הכרחי" של צמיחה - נמצא תחת מתקפה. חלפו כבר שלוש שנים וחצי מאז תחילת המשבר הפיננסי בארה"ב, המיתון, האבטלה, הפיטורים והזינוק באבטלה - אבל המהפך בתודעה ובשיח התחיל רק בחודשים האחרונים. הקרדיט הולך בין השאר לתנועת המחאה בוול סטריט OWS (לכבוש את וול סטריט). היא קטנה, שולית, סהרורית, מרגיזה ולא ברורה, אבל כנראה שרק לשוליים אין מה להפסיד והם מוכנים לקרוא תיגר על הנרטיב, הסיפור, התזות והמוסכמות ששררו כאן בדאבוס ובמקומות רבים אחרים בעולם בעשור האחרון.

לא צריך להתבלבל: הכינוס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס השנה הוא המצליח ביותר אי פעם במונחים של מספר משתתפים, ראשי מדינות וחסויות. הלאונג' הקטן שבו אני כותב את שורות אלה מפוצץ אנשים כמו שלא ראיתי מעולם. כוח המשיכה של מפגש ההון-שלטון-אקדמיה-עיתונות החשוב ביותר בעולם הוא עדיין עצום.

בלומברג

לא מדברים על אי-שוויון

מי שיעיין ביסודיות בתוכנית העשירה והמפורטת של הכנס השנה לא יראה את הביטוי ה-99% נגד ה-1%, וגם לא ימצא הרבה פאנלים בנושא אי-שיוויון והשתלטות החברות והפיננסים על הפוליטיקה. בסוף היום צריך להביא לכאן חסויות ומנכ"לים - זה הפורום הכלכלי העולמי והכסף, הכסף של אנשים אחרים, מכתיב את הכללים.

אבל, פרופ' קלאוס שוואב, הבוס הגדול של דאבוס, מוצא דרכים אחרות לשמור על איזון ולצאת בסדר עם משפט ההיסטוריה. במאמרים פרי עטו שפירסם בימים האחרונים בחלק מהעיתונים הכלכליים הוא מדבר על אי השיוויון כסכנה הגדולה ביותר לכלכלה העולמית. השאלה היא כמובן כיצד קרה שבמשך העשור האחרון נדחקו הנושאים של אי-שוויון, השתלטות הכסף הגדול על הפוליטיקה והניפוח הפיננסי - לשוליים. הסיבה כמובן ידועה: לאנשים עם הכסף והכוח לא היה עניין לדון בהם, וחלק גדול מכלי התקשורת מעלו בתפקידם. המשבר הפיננסי, האבטלה ומהפכת האינטרנט מתחילים לזעזע את הסדר הישן.

רויטרס

את הדיון הפותח הקבוע של הפורום בנושא "תחזית לכלכלה העולמית" החליף שוואב בדיון עם הכותרת: "עתיד הקפיטליזם". ארבעה מתוך חמישה דוברים היו קפיטליסטים אדוקים שמרוצים מהסדר הנוכחי ורק אחד, יותר נכון אחת, נתנה להם שם פייט: שארן בורו, מנהיגת איגודים מקצועיים אוסטרלית.

בפתח הדיון שאל המנחה את הקהל מי סבור שהקפיטליזם של המאה ה-21 איכזב את החברה של המאה ה-40% .21 מהקהל הצביעו בעד, 20% הצביעו נגד, השאר התביישו להצביע. אבל אל תחשבו שזה סקר שאומר משהו: רוב נציגי האלפיון פשוט לא הגיעו השנה לדיון הזה, הם לא אהבו את הכותרת שלו. בקהל היה רוב ברור לאנשי אקדמיה, ממשל, עיתונות ואנשי עסקים עם קולות שונים.

בורו, אשת האיגוד המקצועי היתה במיעוט אבל הצליחה להשתלט על הדיון: האווירה הציבורית איפשרה לה את זה. היא פתחה במתקפה ישירה על המקום הרגיש ביותר: זה לא רק חלוקה לא צודקת של העושר, זה בעיקר ריכוז הכוח בידי מעטים. כל הכוח עבר מהממשלה אל החברות הגדולות וראשי הסקטור העסקי איבדו את המצפן המוסרי שלהם. בורו הזהירה את ראשי החברות: "זה יתנקם בכם, בסוף גם אתם תשלמו על אי השיוויון, הכעס והכוח האדיר שצברתם. הספורט הלאומי שלכם הוא לא לשלם מסים ויש לכם יותר מדי כוח". היא קינחה בקביעה שהתעשייה הפיננסית הורגת את הכלכלה הריאלית.

מנכ"ל אלקטל לוסנט, הולנדי חביב בשם בן ורוואיין, תקף בחזרה: "יש לנו פחות מדי כוח, יש הרבה מקומות בעולם שהשאיפה של הציבור היא לעבור לקפיטליזם והבעיה שלך, גבירתי, היא שאת עדיין משתמשת בביטוי 'לשמור על מקומות עבודה' במקום להגיד 'ליצור מקומות עבודה'. כלומר, לדאוג לאלה שכבר נמצאים בתוך הוועדים ולא לדאוג לצעירים שמחפשים מקומות עבודה. אנחנו צריכים לדבר על חדשנות, על כלכלה ירוקה ועל רפורמות - ולאו דווקא על רפורמות במגזר העסקי, אלא רפורמות בממשלות. מדוע לקח לממשלות אירופה שנתיים להגיע להחלטות שהיה צריך לקבל מזמן?".

רגורם רג'ן, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת שיקאגו, הגן על המגזר העסקי: "יש סיבות עמוקות יותר לאי השיוויון מאשר כישלון המשטר התאגידי: הטכנולוגיה, הגלובליזציה, התחרות על כישרון והתשואה הגבוהה לטאלנטים". המנחה של הפאנל לא שאל אותו אם הוא בעצם סבור שלזינוק המטורף בשכר הבכירים במערב היה קשר לביצועים ולכישרון שלהם - ואם כן, מדוע זה לא בא לידי ביטוי במחירי המניות של החברות שהם מנהלים, שעומדים במקרים רבים בדיוק במקום שבו היו לפני עשור.

מנכ"ל בנק אוף אמריקה, בראיין מוניהאן, שלא חשש להתייצב מול הקהל למרות האווירה העוינת נגד בנקים, אימץ טקטיקה מעניינת: הבנקים הם בבואה של הכלכלה, אמר, ומה שקרה בבנקים משקף את ההגזמות והניפוחים שקרו בכלכלה הריאלית. הכלכלה המודרנית, לדבריו, עדיין נתונה למחזורים של בועות ושפל - ולכן גם הבנקים סובלים מהפלוסים והמינוסים של הכלכלה. "אתם הבריונים הגדולים ביותר של הכלכלה", ענתה לו בורו, "אנחנו האיגודים תמכנו בטעות בכל חבילות הסיוע והחילוץ כי חשבנו שזה יגיע לכלכלה הריאלית, ובסוף ברוב המדינות השתמשו בזה כדי לחלץ בנקים".

דיוויד רובינשטיין, השותף המייסד של קבוצת קרנות הפרייווט אקוויטי הענקית קרלייל, בחר זווית היסטורית: "גם לפני 100 שנה, אם היינו מנהלים דיון על עתיד הקפיטליזם היינו שומעים מן הסתם את אותם חששות, אבל מה שקרה בפועל הוא שהקפיטליזם ניצח את הקומוניזם והסוציאליזם. הקפיטליזם התברר כשיטה הכלכלית הגרועה ביותר - חוץ מכל שאר השיטות שהן גרועות יותר. אנחנו נמצאים כיום בנקודת שפל, ותמיד בשפל זה נראה רע. יש לנו שתי בעיות מרכזיות: שאין סימטריה בין הסיכונים והסיכויים, ושאי השיוויון רק גדל והקפיטליזם לא פתר את זה. אנחנו מצפים שהממשלה תוביל פתרון לבעיה הזאת - אנחנו רוצים לראות יותר מנהיגות. אנחנו לא מתנגדים ליותר רגולציה, אבל רוצים לראות רגולציה ברורה ובהירה". 

"אתה לא צריך רגולציה כדי שתשלם את המסים המלאים שלך", אמרה לו בורו, והוא מיד השיב: "אנחנו משלמים מסים לפי מה שהחוק אומר. את רוצה שנשלם יותר מסים - תשני את החוק". בורו שכחה להגיד לו שהיכולת של הפוליטיקאים לשנות את החוקים בנושא מיסוי, כמו רגולציה, היא מוגבלת מאוד משום שרובם ניזונים מתרומות וג'ובים של החברות הגדולות.

רויטרס

"אם לא נתעורר - המערב גמור"

מנכ"ל אלקטל חזר לתקוף: "זה הכל סיסמאות באורך של טקסטים מטוויטר שאת מפזרת כאן. את סובלת מנוסטלגיה ושכחת איך זה היה לפני עשרות שנים - את רוצה לחזור לאחור? האמת היא שהממשלות שלנו לא יודעות מה צריך לעשות, אנחנו לא יודעים מה לעשות, אנחנו נמצאים בעולם גלובלי מחובר, שמה שקורה בפינה אחת משפיע על כל העולם. מעולם לא היינו בעולם כזה, הכל קורה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אין לנו זמן להגיב, אין לנו מרווחי הגנה וביטחון - אז בואי נפסיק לשקוע בנוסטלגיה ונחשוב קדימה כיצד צריך לשנות את המוסדות שלנו כדי שהם יוכלו להתמודד על השינוי".

"שינוי זה בסדר גמור", ענתה בורו, "אבל על איזה ערכים ותרבות השינוי הזה שלך יושב. מה המטרה של השוק? של החברות? מתי תבינו שהעובדים צריכים להיות חלק מהשינוי והפתרון, והם צריכים לשבת ליד השולחן".

"הבעיה", אומר לה רג'ן, "עמוקה ובסיסית הרבה יותר: הממשלות הבטיחו לנו לאורך השנים הבטחות שנשענו על מניחה גבוהה, והצמיחה הזאת כבר לא קיימת - ולכן אי אפשר למלא את ההבטחות לציבור. ולכן צריך לחזור לדיון על חדשנות, פריון, יזמות - אסור להרוס את האווירה שמחזקת את הדברים האלה".

וזאת לא הבעיה היחידה, הזכיר לכל המערביים שבחדר דיוויד רובינשטיין: "אחרי שברית המועצות נפלה נדמה היה שהקפיטליזם המערבי מנצח, והוא עודד את כל השווקים המתעוררים לאמץ את כלכלת השוק. אבל מה שקרה הוא שבשווקים המתעוררים, כמו בסין, הנהיגו כלכלת שוק ממשלתית שהתגלתה, לפחות בשלב זה, כאפקטיווית יותר, ואנחנו לא הבנו מה קורה, ואחרי העשור האחרון התעוררנו וגילינו שהחבר'ה במזרח הרחוק ובדרום אמריקה פשוט אכלו לנו את ארוחת הצהריים. השיטה שלהם של קפיטליזם שנשלט על ידי הממשלה פשוט ייצרה יותר מקומות עבודה, בעוד שאנחנו במערב ייצרנו חוב, גירעון וממשלה לא יעילה. ואם אנחנו לא נתעורר בשלוש או ארבע שנים הקרובות ונמצא דרך לחדש אצלנו את הצמיחה ¬ אנחנו גמורים במערב".

בלומברג

"אל תהיה בטוח", אמר לו פרופסור רג'ן. "עוד מעט נראה את המגבלות של הקפיטליזם הממשלתי הזה. הוא טוב בזמן שאתה מתחיל מנקודה נמוכה, אבל הוא יהיה די גרוע בחדשנות וביצירתיות. הוא יגיע בסוף לתקרת הזכוכית שלו". 

"הבעיה במערב", הסביר מנכ"ל לוסנט, "הוא שהצרכן הוא גם אזרח. אז הוא הולך לקניות בחנות וקונה גלובליזציה - מחירים נמוכים - אבל אותו צרכן הוא גם אזרח שרוצה הגנה מגלובלזיציה על מקומות העבודה שלנו. אז האמת היא שיש לנו אשליות מנופצות כי במקום אחד במערב יש אווירת נכאים, ואילו במקומות אחרים, כמו למשל בברזיל או בסין, יש גאות ורואים כיום את הדברים אחרת. כי כל אחד מאתנו שואל שאלות לאומיות, בעוד שהבעיות והתהליכים הם גלובליים. עד היום הנחנו שהפתרונות הם ברמה הלאומית - אבל זה כבר לא המצב".

"בלי איגודים מקצועיים - מצבו של הצרכן והאזרח המערבי לא ישתפר ולא יהיה לך פיתרון לאי השיוויון", אמרה בורו. "אנחנו צריכים רפורמות". בן, מנכ"ל לוסנט השיב לה: "ומה עם רפורמות בצד שלכם? של האיגודים? מה הגישה החדשה שלכם שאת מציעה?" בורו ענתה לו: אני מנהיגה גלובלית - אני לא רואה רק את האינטרס המקומי של העובדים, אלא תמונה רחבה".

אי–פי

רג'ן פנה לבורו ואמר כי "בסוף היום קפיטליזם מבוסס על כך שמשלמים לעובדים את התפוקה השולית שלהם, ואם אתה משלם להם יותר - אז אתה מפסיד. השאלה שצריך לשאול היא איך מגדילים את התפוקה השולית של העובדים. תשימו גם לב לכך שהמקומות במערב שבהם יש את האבטלה הגבוהה ביותר הם המדינות שבהם הממשלה מגנה על השחקנים הקיימים ולא מאפשרת יצירת עסקים חדשים ומקומות עבודה חדשים".

ההפך מאוטופיה

מיד לאחר הפאנל על הקפיטליזם נכנסתי לפאנל הבא על "סיכונים גלובליים 2012 - הזרעים של דיסטופיה". אתם יודעים מה זה דיסטופיה? זה ההפך מאוטופיה, ומי שחושב שזה דיון תיאורטי לא קרא את הדו"ח של הפורום הכלכלי העולמי על סיכונים ב-2012. בפתח הדו"ח שמבוסס על סקרים בקרב מאות מקבלי החלטות יש "תקציר מנהלים" שהתסריט הראשון שהוא בוחן זה מצב של דיסטופיה עולמי.

וכך הם מסבירים: "דיסטופיה, ההפך מאוטופיה, מתארת מצב שבו החיים מלאי קשיים ללא תקווה. ניתוח של הקשרים בין סיכונים גלובליים שונים חושף מערכת פיסקלית, דמוגרפית וחברתית שמאותת על עתיד דיסטופי לרוב האנושות. המשחק בין הסיכונים האלה יכול להביא לעולם שבו חלק גדול מהצעירים נאלצים לחיות עם אבטלה כרונית גבוהה, בעוד שחלק גדול מהפנסיונרים נשענים על ממשלות ששקועות בחובות. גם הצעירים וגם המבוגרים עלולים לעמוד מול פערי הכנסה ופערים בכישורים שלהם - מה שיאיים על היציבות הפוליטית והחברתית". כן, זה טקסט מדויק.

אז החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך בשלב זה, הן כדלקמן: מזה שנים שכל הכלכלנים, אנשי העסקים וראשי המדינות טועים שיטתית בתחזיות שלהם בפורום הכלכלי העולמי. בשנה שעברה הם התחילו להיות אופטימים למשל, ולפני חמש שנים מעטים צפו את המשבר הפיננסי והכלכלי. עכשיו, כאשר הם מתחילים להיכנס למרה שחורה, ייתכן שהם שוב יתבררו כמי שלא מבינים את המשחק. ויש אפשרות נוספת, שהם לראשונה רואים את תמונת המציאות האמיתית - בין השאר בגלל תנועות המחאה - והשלב הראשון בתהליך שינוי עמוק וקשה ומתמשך הוא הודאה בבעיות ושינוי השיח הציבורי. ייתכן שאנחנו שם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#