העיתונים בבריטניה: כלבי המחמד של בעליהם האוליגרכים - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העיתונים בבריטניה: כלבי המחמד של בעליהם האוליגרכים

במקום לחשוף ולגלות, ברוני העיתונות בבריטניה עוסקים בערפול והסתרה של יחסי הכוחות האמיתיים כדי להגן על המאיון העליון שאליו הם משתייכים; צריך לחשוף אותם ולשנות את השיטה

תגובות

הציבור הבריטי מעולם לא קיבל שירות גרוע יותר מהעיתונים. הוא מתמודד עם משברים רבים - משבר כלכלי, סביבתי ודמוקרטי - אך רוב העיתונים אינם מציגים אותם בצורה ברורה או הוגנת. התעשייה שאמורה לחשוף ולגלות מנסה במקום זאת להסתיר ולבלבל, למנוע שאלות ולהשתיק את חוסר שביעות הרצון.

האנשים שמחזיקים בעיתונים הגדולים בבריטניה נלחמים מלחמת מעמדות ומנסים, אפילו עכשיו, להגן על המאיון העליון שאליו הם משתייכים מול אלה שקוראים עליו תיגר. ואולם משום שהם שולטים במרבית השיח, רק לעתים רחוקות אנחנו תופשים את העיתונות במונחים האלה. העיתונות הבריטית מנסחת את הסוגיות האלה מחדש בצורה כה יעילה, עד שלעתים היא מגייסת את קוראיה לפעול נגד האינטרסים שלהם עצמם.

בלומברג

פשיעה והתנהגות אנטי-סוציאלית מוצגים כפעולות טרף של העניים זה נגד זה או נגד המעמד הבינוני והמעמד הגבוה. כותרת כמו "אשתו הבלונדינית של מיליונר נאנסה בבית היוקרה שלה על ידי רמאי שקיבץ נדבות", היא נוסח מוכר בכותרות הצהובונים, לצד "הישבן של פיפה מידלטון עבר שיפוץ בשווי מיליון ליש"ט על ידי מעצב על".

אף שהונאות בהטבות הניתנות לנזקקים גוזלות 1.1 מיליארד ליש"ט בשנה מקופת האוצר, בעוד שהעלמות מס גוזלות ממנה הכנסות של 40-120 מיליארד ליש"ט - העיתונים רודפים ללא הפסקה אחר נוכלים קטנים, אבל עוזבים את ראשי המאפיה לנפשם.

בחודש שעבר, עיתוני הימין שיבחו את תוכניות הממשלה לקצץ הטבות לאנשים המתגוררים בדיור ציבורי שיש להם יותר חדרים מכפי שהם צריכים. ה"שערורייה של תפוסה נמוכה מדי", כפי שכינה זאת כתב "דיילי מייל", תורמת לדברי העיתון למשבר הדיור, ומונעת ממשפחות גדולות יותר לקבל את הבתים שלהם הן זקוקות. "דיילי אקספרס" כתב כי "קבלת החלטות מהסוג הזה היא הוגנת".

אבל מה עם המגזר הפרטי, שבו יש שיעור הרבה יותר גבוה של תפוסה נמוכה מדי, במיוחד בקרב העשירים? כשאני הצעתי להטיל מיסוי על בתים שאינם בשימוש, העיתונות התאגידית השתגעה. כיום רק העניים ביותר צריכים לשאת בנטל של פתרון משבר הדיור בבריטניה.

1,400 מלה על אפודות

לא עובר יום מבלי שהעיתונים הימניים קוראים להדק את הפיקוח על מפגינים, על משפחות בעייתיות, על פושעים קטנים ועל בני נוער אנטי-סוציאליים. ובכל יום הם קוראים להקלת הרגולציה על העסקים: הפחתת ה"ביורוקרטיה" שמונעת מחברות ובנקים להשתמש בכדור הארץ כבפח האשפה שלהן, להרוג עובדים או להטביע את הכלכלה.

ההתנהגות הפלילית הזאת של העיתונים הבריטיים נראית לי כמו התוצאה הבלתי נמנעת של תרבות שמאמינה כנראה שחוקים, כמו מסים ורגולציה, מיועדים לאנשים הקטנים. בכך שהם מציגים את המעמד הנמוך כאיום על דרך החיים "שלנו", העיתונים התאגידיים בעצם מבקשים מאיתנו לחגוג את חיי האליטה הכלכלית.

"סאנדיי טלגרף" הקדיש כמעט עמוד שלם לכתבה מנופחת על אפודות מקסימות שמוכרת הסופרת סנטה מונטיפיורי (סנטה פלמר-תומקינסון) מ"ביתה הכפרי הלבן בקנסינגטון". היא עובדת - אם זאת המלה המתאימה לכך - עם מישהו שפגשה באתר הסקי קלוסטרס בשווייץ, שם היא ובני משפחתה "עשו סקי עם הנסיך מוויילס ועם בניו ויליאם והארי". עד כה הם הצליחו למכור 40 אפודות כאלה, מה שמצדיק באופן מסוים את התמונה הענקית ו-1,400 המלים שהוקדשו לה בעיתון.

אני מציין את הקשקוש הזה לא כי הוא יוצא דופן אלא מפני שהוא אופייני. חבר שלי, שעבד כצלם פרילאנס ב"טלגרף", הפסיק לעבוד עבורם כשגילה שרוב האנשים שנשלח לצלם היו חברים וקרובי משפחה של עובדים בעיתון. העיתונות משועבדת לעולם שאותו היא צריכה לאתגר ולעמת.

העיתונים האלה מכירים בקיומה של אליטה מדכאת, אבל הם מתייחסים אליה אך ורק במונחים פוליטיים. האליטה הפוליטית נהפכת למדכאת כשהיא מנסה לרסן את הכוח והחופש של האליטה הכלכלית.

קחו למשל את הכותרת של המאמר הראשי ב"דיילי מייל" ב-10 בדצמבר: "דיוויד קמרון אמר אתמול סוף-סוף לא לאליטה האירופית - הטיל וטו על תוכנית לאמנה שתכלול מס כלל אירופי על עסקות פיננסיות". במלים אחרות, קמרון אמר כן לאליטה הבריטית. אבל לא ניתן לומר את זה במלים אלה מבלי לחשוף היכן באמת נמצא הכוח, וזאת בדיוק האנטיתזה למה שהעיתונים הימניים האלה מנסים להשיג.

כפי שהראה התיאולוג וולטר וינק, קריאת תיגר על מערכת דומיננטית מצריכה תהליך שכולל שלושה חלקים: לנקוב בשמותיהם של הכוחות, להוריד מהם את המסכות ולהילחם בהם. הרעש הלבן של הסחת הדעת והבלבול מצד העיתונים מונע מהתהליך הזה להתחיל. הם מטעים את הציבור לגבי מקורות הדיכוי, לא מפרשים כראוי את הבחירה הדמוקרטית שלנו ועושים דמוניזציה למי שמנסה לערער על המאיון העליון.

"ביזוי, עריקה וסמים משובחים"

קחו לדוגמה את אופן העיסוק של "דיילי מייל" במפגיני "לכבוש את לונדון" המתעמתים עם הבנקים, לעומת סיקור המחנה שהוקם על ידי אנשי הכפר המקסים מרידן, נגד קבוצה של צוענים. "ביזוי, עריקה וסמים משובחים" היתה הכותרת של מאמר ב"מייל" שעסק ב"לכבוש את לונדון". המאמר, שפורסם ביום שבו החלה עיריית לונדון לפנות את המפגינים, השתמש בכל אמצעי מתקבל על הדעת כדי להכפיש את המפגינים ולהצדיק את הפינוי.

הסיפור על מרידן, לעומת זאת, זכה ב"מייל" לכותרת "הוספת חטא על פשע: עכשיו עומדים לפנות את אנשי הכפר שהפגינו נגד מחנות לא חוקיים של נוודים במשך 586 ימים". הכתבה הדגישה את נחישותם הרגועה של אנשי הכפר ואת צדקת המטרה.

ברוני התקשורת מנהלים את מלחמת המעמדות הזו כבר כמעט מאה שנה, ובמהלך התקופה הזו היא פגעה במדיניות הפרוגרסיבית. אבל המעגל הסגור של עיתונות משועבדת הוא כעת כה סגור, שהוא כמעט יצר מציאות חלופית.

בחודש שעבר, למשל, פירסם "דה ספקטייטור" כתבת שער שלא יכולה היתה להיות מטורפת יותר מהכותרת שלה: "כן, סנטה קלאוס קיים, אבל הוא נחטף על ידי לטאות". העיתונאי, כותב סדרתי על שטויות בשם נילס אקסל מורנר, שטוען כי יש לו יכולות על טבעיות ושבית קברות ישן בשוודיה הוא למעשה הונג קונג של היוונים הקדמונים, קיבל מקום ל-1,800 מלים על הדף כדי להוכיח שמפלס הים לא עולה. מורנר, שציטט "הוכחות" מגוחכות, לא רלוונטיות או פשוט שגויות, הסביר כי מדובר בקונספירציה גדולה והתעלם לחלוטין משפע של מידע זמין מלוויינים ומדדי גאות ושפל.

"ספקטייטור" איפשר לי באדיבותו לכתוב תגובה, אך מה שמדהים אותי הוא שסיפור כזה לא יכול היה לראות אור לפני חמש שנים. נדרש תהליך ארוך של נורמליזציה, של חזרה שוב ושוב על טעויות עד שמאמינים כי הן נכונות. דיוני האקלים בדרבן נדחקו בעיתונים לאותו נראטיב, שבו מדענים והבי-בי-סי קושרים קשר לשתק את הכלכלה ולשלוח אותנו בחזרה לתקופת האבן (ועוד יש להם חוצפה לומר שאנחנו נהנים להפחיד את הקוראים).

לא מדובר רק ברופרט מרדוק והנוכלים השפלים שלו: המערכת הפוליטית שלנו הושחתה על ידי כל כלי התקשורת התאגידיים. כדי להגן על עצמנו מהאליטה הכלכלית יש לנקוב בשמותיהם של כוחות המדיה ולחשוף אותם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#