חודרי השריון הקומוניסטי: עיתונאים זרים - גלובל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חודרי השריון הקומוניסטי: עיתונאים זרים

הממשל אסר על אמצעי התקשורת בסין לדווח על המחאה שהתחוללה בכפר ווקאן, שהבריחה ממנו את נציגי המפלגה הקומוניסטית ואת המשטרה; אבל העיתונאים הזרים המשיכו לנהור למקום, והתושבים השכילו לנצל את נוכחותם כדי להפעיל לחץ על השלטונות

תגובות

>> כשעיתונאים ובלוגרים החלו לזרום לכפר הסיני ווקאן לפני כשבועיים, התושבים החליטו להחזיר לשימוש בית בן שתי קומות, שהיה בעבר ביתה של משפחה שעזבה להונג קונג. הבית נהפך למרכז התקשורת של היישוב, כפר דייגים המונה 13 אלף נפשות.

העיתונאים באו לראות כיצד הפכו המוני התושבים הזועמים את כפרם, השוכן לחופי דרום מזרח סין, לאזור אוטונומי באופן זמני. זעמם התמקד בשני נושאים: מה שהם מכנים מכירת אדמות על ידי נציגי ממשל, ומותו של אחד הפעילים בכפר ב-11 בדצמבר, בעת ששהה במעצר בתחנת משטרה.

במהלך מאבקם, תושבי הכפר הבריחו את נציגי המפלגה הקומוניסטית, הדפו מתקפה של כוחות המשטרה עליהם וחסמו את כל הכבישים המובילים לכפר באמצעות גזעי עצים. שתי תחנות המשטרה בכפר נותרו ריקות, וכך גם מטה המפלגה הקומוניסטית.

אי-אף-פי

מרכז התקשורת, לעומת זאת, נראה כמו גיבוב של אנשים, לפטופים וסבך כבלים, כשביניהם מפוזרות פחיות רד-בול ריקות. על אחד הקירות בסלון התנוסס דיוקן של אלוהים משקיף כלפי מטה מהשמים. מתחתיו ניצב ישו צלוב מעץ, ומתחתיו דף נייר לבן עם הצהרה בסינית ובאנגלית, שקראה לעיתונאים לא לכנות את המחאה "התקוממות": "זו אינה התקוממות. אנו תומכים במפלגה הקומוניסטית. אנו אוהבים את מדינתנו", נכתב בו.

התקוממות או לא, המחאה על מכירת האדמות בכפר שהחלה לפני כמה חודשים, המשיכה להתקיים גם כשהדבר נעשה כבר מסוכן, בין היתר הודות לאינטראקציות המועילות שקיימו בני הכפר עם עיתונאים מגופי חדשות מהונג קונג ומהעולם.

על אמצעי התקשורת הסיניים נאסר לדווח על ווקאן, אבל עשרות עיתונאים שעובדים עבור אמצעי תקשורת זרים הגיעו לכפר לפני כשבועיים, בעקבות כתבה שהופיעה ב"דיילי טלגרף" הבריטי. הם עקפו את המחסומים המשטרתיים באמצעות נסיעה בריקשות ממונעות בדרכי עפר, ובאחד המקרים אף הגיעו לכפר בסירה. הכפריים פתחו בפני העיתונאים את דלתותיהם. כעת היו בידיהם האמצעים למלחמה על דעת הקהל.

מחוז גואנגדונג - עושר ופתיחות בזכות הקרבה להונג קונג

ייתכן שנוכחותם של העיתונאים הבינלאומיים סייעה למנוע מתקפה שנייה מצד הרשויות, לאחר שהמתקפה הראשונה שלהם נכשלה. הלחץ של דיווחים חדשותיים מתמשכים מווקאן ללא ספק עודד את מזכיר המפלגה הקומוניסטית של מחוז גואנגדונג, ואנג יאנג, לשלוח נציגים לווקאן, כדי לשאת ולתת עם המפגינים. לאחר הפגישה, אמרו מנהיגי הכפר כי השיגו כמה ויתורים והכריזו על הפוגה במחאה, אף שהמחלוקת בנוגע למכירת הקרקעות לא נפתרה עדיין. נציגי הכפר קיימו מגעים נוספים עם נציגי המחוז ביום חמישי שעבר.

בחלקים אחרים של סין, תושבי הכפרים אינם מכירים מקרוב את הניואנסים העיתונאיים. אבל גואנגדונג הוא המחוז העשיר והליברלי ביותר בסין, ויש בו עיתונים חופשיים באופן יחסי. חשוב מכך, דוברי סינית קנטונית כאן נוטים לקרוא גם את הדיווחים הלא מצונזרים המגיעים מהונג קונג, הנמצאת בקצה הדרומי של המחוז.

"אנשים בגואנגדונג קרובים להונג קונג", אומר יואן ויישי, היסטוריון בגימלאות שלימד באוניברסיטת סון יאט-סן בגואנגז'ו, בירת המחוז, בראיון טלפוני. "הם רואים טלוויזיה הונג-קונגית, ולא את הטלוויזיה הממשלתית של סין, ולכן יש להם הבנה טובה יותר של החברה האזרחית ושל שלטון החוק. שמת לב כמה עיתונאים מהונג קונג נמצאים בווקאן?", הוא שואל. "החשיפה למדיה בהונג קונג בחיי היום-יום מעניקה לתושבי גואנגדונג הבנה טובה יותר של אופן הפעולה של המדיה, ושל מה שביכולתה לעשות".

תושבי הכפרים והעיירות בגואנגדונג גם עובדים בערי המחוז, שם הם נחשפים לרעיונות מקוריים ולאופני ביטוי חדשים. "מרבית האנשים שמוצאים עבודה מחוץ לבית עובדים באזורים המפותחים יותר", סיפר יאנג סמאו, בן 44, אחד משני מנהיגי המחאה בווקאן, ביום רביעי, לאחר שנשא דברים בהפגנה היומית בכיכר הכפר. "הם דואגים יותר בנוגע להתפתחויות הפוליטיות והכלכליות במדינה".

רויטרס

יאנג עבד במשך שנה וחצי כמנהל בחברה בשנזן, מתחם כלכלי משגשג שנמצא צפונית להונג קונג, בטרם שב לווקאן לפני כחצי שנה. הוא מספר כי הוא עוקב אחר החדשות בהונג קונג. מנהיג המחאה השני, לין זולואן, בן 65, עבד במשך שנים כסוחר בדונגואן, עיר פורחת אחרת. "אני רוצה להיות מסוגל להביע את דעותיי בפני נציגי הממשל", אמר בראיון מביתו, הסמוך למרכז העיתונות הזמני. "יש לי זכות לכך. לכולנו יש זכות כזו".

הקלה מהולה בחשש

בשבועיים האחרונים נהרו לווקאן עיתונאים רבים מהונג קונג. במרכז העיתונות היה אינטרנט אלחוטי, ובמטבח שנמצא בקומה הראשונה, שתי נשים קצצו ירקות, טיגנו נודלס ואידו אורז. ארוחות הוגשו בשולחן משותף בחצר הקדמית. ביום רביעי, עם התקדמות המשא ומתו ושוך המחאות, הגישו הנשים סעודה מפוארת יחסית, שכללה דגים מאודים, מרק עגבניות וביצים, ובשר מטוגן. בתקופת המצור המשטרתי חסרו בכפר מצרכים רבים, והמזון היה פחות שופע. לעתים האוכל התמצה בדייסת אורז לארוחת בוקר, צהריים וערב.

תושבים הרכיבו עיתונאים על קטנועים בסמטאות הצרות של ווקאן. אף אחד לא ביקש תשלום. אף אחד גם לא דרש כסף מעיתונאי אמריקאי שרצה לרכוש משחת שיניים בחנות.

ביום רביעי בלילה כבר החלו העיתונאים לעזוב. שעות ספורות קודם לכן, הכפריים החלו להוריד את שלטי המחאה הלבנים שנתלו סביב הכיכר, לאחר שהושגה התקדמות במשא ומתן. כמה דייגים בני הכפר פסעו לעבר הנמל המקומי כדי לבדוק את סירותיהם, שעגנו ללא תזוזה במשך כמה ימים.

תחושת הקלה ליוותה את הידיעה כי המצור על הכפר הסתיים, אך היו גם חששות: מה יקרה ברגע שכל העיתונאים יעזבו והזרקור כבר לא יופנה אל ווקאן? "אני חושש שהם עשויים לבוא ולקחת אנשים", אמר הואנג רונגרוי, עובד בנייה בן 40. "הממשל המקומי תמיד אומר משהו אחד, אך עושה דבר אחר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#