OECD: האי שוויון גדל ברוב המדינות העשירות - במיוחד בישראל ובארה"ב - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

OECD: האי שוויון גדל ברוב המדינות העשירות - במיוחד בישראל ובארה"ב

הכנסות העשירון העליון בישראל הן פי 14 מהתחתון - לעומת ממוצע של פי 9 במדינות המפותחות

37תגובות

האי-שוויון הכלכלי והחברתי גדל במרבית מדינות OECD, ובישראל ובארה"ב בפרט - כך עולה מדו"ח חדש של OECD (הארגון לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי). לפי הדו"ח, ההכנסה הממוצעת של העשירון העליון ברוב הכלכלות המפותחות גדולה פי 9 מזו של העשירון התחתון, בעוד שבישראל היא גדולה פי 14 - בדומה לארה"ב וטורקיה.

ישראל מוזכרת בדו"ח פעמים רבות כמדינה שבה האי-שוויון בה גדול, ויתר על כן קצב הגידול שלו מהיר יחסית לשאר המדינות. לפי הנתונים, מאז 1985 מצבו של העשירון התחתון בישראל הורע יותר מאשר בכל מדינות OECD: ישראל היא המדינה היחידה מלבד יפאן שבה ההכנסה הממוצעת בין אמצע שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-2000 ירדה עבור העשירון התחתון, בשיעור שנתי ממוצע של 1.1%. בה בעת עלתה הכנסת העשירון העליון ב-2.4% ושל כלל האוכלוסייה בכ-1.7% בממוצע שנתי. ביפאן ההכנסה של העשירון הנמוך ירדה, אך לא באופן חמור כמו בישראל, אלא בכ-0.5%.

ואולם אפילו המדינות השוויוניות כמו גרמניה, דנמרק ושוודיה, שבהן יחס ההכנסות בין העשירון העליון לתחתון הוא נמוך מהממוצע, סבלו מעלייה באי-שוויון. צ'ילה ומקסיקו הן בין הבודדות שהצליחו לצמצם את האי-שוויון, אם כי במדינות אלה הפער בהכנסות בין העשירון העליון לתחתון הוא פי 25 ויותר. בקוריאה, איטליה, יפאן ובריטניה יחס ההכנסות בין העשירון העליון לתחתון הוא פי 10.

הנתונים מתייחסים לשנים 1985-2008 ואינם כוללים את השפעת המשבר הכלכלי העולמי. האי-שוויון נמדד על פי מדד ג'יני, המתאר את אופן חלוקת ההכנסות במדינה, כאשר 0 מייצג שוויון מלא ו-1 מייצג אי-שוויון מוחלט, שבו כל ההכנסות מתרכזות אצל אדם בודד.

סוגיה אוניברסלית

לפי הדו"ח, ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שבה האי-שוויון החל להתפתח, יחד עם בריטניה וארה"ב בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80. התרחבות האי-שוויון בישראל בולטת במיוחד ביחס למדינות המערביות. האי-שוויון היה גבוה ביחס למדינות הארגון כבר באמצע שנות ה-80 ומאז הוא עלה לרמה גבוהה יותר מאשר רוב מדינות הארגון, בעוד שבמדינות אחרות האי-שוויון עלה בקצב נמוך יותר. בישראל האי-שוויון גדל מ-0.33 ב-1985, בדומה לרמה שהיתה אז בארה"ב (0.34), ל-0.37 ב-2008, נמוך מעט מאשר בארה"ב (0.38). במקסיקו האי-שוויון חמור הרבה יותר ועלה ל-0.48.

בדו"ח, שנקרא Divided We Stand (מפולגים אנו עומדים, משחק מלים על הביטוי United We Stand), נטען כי האי-שוויון נהפך לסוגיה אוניברסלית - גם בקרב קובעי המדיניות וגם בחברה באופן כללי.

על אף שהנתונים אינם מתייחסים לשנים שלאחר 2008, כותבי הדו"ח מתייסים למשבר הכלכלי ומציינים: "המשבר הכלכלי הגביר את הדחיפות שבה צריך להתמודד עם האי-שוויון. המרקם החברתי מתחיל להיפרם במדינות רבות. אנשים צעירים שלא רואים עתיד לעצמם מרגישים מקופחים. אליהם הצטרפו מפגינים שמאמינים כי הם סובלים מהשפעות המשבר שהם לא אחראים ליצירתו, בעוד שאנשים בעלי הכנסה גבוהה נראים "האתגרים ברורים, אך פחות ברור מה גרם לאי-שוויון ומה ניתן לעשות בעניין, ואיזו מדיניות יש לאמץ. הדו"ח מיועד לפתור את הרשת המורכבת של גורמים שמאחורי הפער הגובר בין עשירים לעניים. הגורם הגדול ביותר הוא האי-שוויון בשכר ובמשכורות. הכנסותיהם של 10% העשירים ביותר המריאו ביחס ל-10% העניים ביותר. הגידול החד ביותר נרשם בהכנסות ה-1% העליון ובכמה מדינות בקבוצה קטנה אף יותר: 0.1% האלפיון העליון".

בחינת שיעור הגידול בהכנסה הפנויה של משקי בית ב-34 מדינות OECD ב-1985-2008 חושפת תמונה מובהקת שבה הכנסות העשירון העליון גדלו מהר יותר משל הממוצע והרבה יותר מהר משל העשירון התחתון. ישראל ויפאן הן המדינות היחידות שבהן הכנסות העשירון התחתון ירדו באופן ריאלי בתקופה הנבדקת.

הדו"ח מסתמך גם על מדד ג'יני למדידת אי-שוויון, שלפיו בשלוש מדינות האי-שוויון כמעט לא גדל בין 1985 ל-2008 - צרפת, הונגריה ובלגיה. בטורקיה וביוון הוא הצטמצם. בשאר המדינות הוא גדל.

לפי הדו"ח, ארה"ב סבלה במיוחד מגידול ההכנסה במאיון העליון. שיעור ההכנסה לפני מס של האלפיון העליון הוכפל פי ארבעה בין 1988 ל-2008. לפני המיתון הגלובלי, האלפיון החזיק ב-8% מההכנסה לפני מס בארה"ב, וב-4%-5% ממנה בקנדה, בבריטניה ובשווייץ. באוסטרליה, צרפת וניו זילנד הוא החזיק ב-3%.

בכלכלות המתעוררות צמיחה כלכלית סייעה להפחית את העוני, אך ברבות הזמן, האי-שיוויון בהכנסה גדל אפילו יותר. מתוך מדינות ה-BRIC (ברזיל, רוסיה, הודו וסין) רק ברזיל הצליחה להפחית משמעותית את האי-שיוויון, למרות שיחס ההכנסות בין העשירון העליון לתחתון הוא פי 50.

נסוגים ברמת החיים

"על אף הצמיחה המהירה בשנים האחרונות בישראל לעומת מדינות המערב שנמצאות במיתון, אנחנו בנסיגה במונחים יחסיים ברמת החיים", אומר פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב ומנהל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית. "הסיבה המרכזית לפערים הוא שלחלק גדול מהחברה אין את הכלים או התנאים להתמודד במשק מודרני. מחצית מהילדים במערכת החינוך הישראלית - בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי - לומדים ברמת לימודים נמוכה מזו המקובלת בעולם הראשון. המחצית השנייה - בחברה החרדית והערבית - לומדת ברמת לימודים נמוכה מזה שבעולם שלישי".

לדברי בן דוד, הפערים בחינוך בישראל הם אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על הפערים בחברה. "הפערים בחינוך בישראל הם הגבוהים בעולם המערבי, וזה הכיוון שאליו אנחנו הולכים. הנתונים על האי-שוויון שמתפרסמים כעת משקפים את תוצר מערכת החינוך מלפני 20 שנה, ואילו הנתונים של מערכת החינוך כיום יופיעו בדו"חות העוני והאי-שוויון בעוד 20 שנים. ואולם למרות הנתונים המאוד בעייתיים האלה אנחנו לא מדינת עולם שלישי. הידע נמצא כאן, אבל צריך לאפשר לו להגיע לכל ילד בישראל".

"הדו"ח חמור מאוד אך לא מפתיע כלל", אומר הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת הכל חינוך. לדבריו, הפערים בחינוך מצביעים על כך "שמערכת החינוך הישראלית מגדלת בימים אלה את העניים של הדור הבא. לא יעלה על הדעת שאזרחים במאה ה-21 יידונו לעוני בשלב כל כך מוקדם של חייהם".

יו"ר הכל חינוך, דב לאוטמן, התייחס גם הוא לדו"ח ואמר: "הפתרון היחיד לצמצום פערים בחברה הישראלית טמון בשינוי עמוק במערכת החינוך. מדינת ישראל מוכרחה לאמץ תוכנית ארוכת טווח, שתשים את צמצום הפערים כיעד לאומי ראשון במעלה".

לדברי מומי דהן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, "קברניטי המדיניות הכלכלית בישראל חייבים להציב את צמצום האי-שוויון כיעד מרכזי של המדיניות הכלכלית, והציבור צריך לשפוט את המדיניות על פי קצב ההתקדמות להשגת היעד הזה". לדבריו, מצבו של העשירון התחתון הורע, למרות השתתפות גדולה יותר בשוק העבודה, כתוצאה מהקיצוץ בקצבאות שהחל ב-2003.

"סדרי העדיפויות בתקציב הממשלה מתבטאים בסיוע גדול מאוד לאוכלוסייה החלשה ומצד שני מערכת המיסוי נשענת יותר על מסים עקיפים ופחות על מסים ישירים - זו אחת הסיבות לעובדה שבישראל רמת השוויון כל כך גבוהה", אומר דהן. "לפי OECD, אי שוויון מעל מידה מסוימת לא רק שלא מסייע להתקדמות כלכלית אלא גורם לנסיגה בצמיחה וברמת החיים של האזרחים. לאור הממצאים של הדו"ח, שכמובן שהוא לא הראשון שמתריע בנושא, ברור לגמרי שבישראל האי-שוויון מופרז".

"הדו"ח מאשר את מה שאזרחי המדינה יודעים כבר מזמן ובשמו יצאו למחאה", אמר איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. "אני קורא לראש הממשלה להידרש לפתרון המצב באופן מיידי ולהציג פתרונות אמיתיים בתחום הדיור, החינוך והרווחה במקום להמשיך להתעסק בפטור ממס לקניות באינטרנט וחלומות נוספים שמנסה משרד האוצר לקדם על גב המחאה".

לדברי פרופ' יוסי יונה, מראשי צוות המומחים המסייע ליוזמי המחאה החברתית ומאוניברסיטת בן גוריון, "ממשלות ישראל בשלושת העשורים האחרונים מאמינה שהמנגנון האפקטיבי לרווחתו של האזרח היא כלכלת השוק. בפועל, הברית בין הממשלה לתושבים לפיה לממשלה יש אחריות בסיסית לרווחת התושבים הופרה. כיום המדינה אומרת שהמקום שבו תוכל לדאוג לרווחה שלך היא באמצעות כוחות השוק. התוצאות ניכרות בנתונים על האי-שוויון".

לדבריו, ההורדה ההדרגתית של הוצאות הממשלה בעשורים האחרונים היא אחד הגורמים המרכזיים לאי-שוויון. "פערי ההכנסות גדלים ולצדם ההפרטה של השירותים החברתיים. שני הדברים האלה ביחד הופכים את העוני לבעיה כפולה ומכופלת".

לדברי שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי, "הפרדוקס הוא שישראל היא מעצמת היי-טק ויצואנית גדולה, אבל כל הפעילות היפה הזאת מתרחשת רק בחלק קטן, במרכז, ומשתלבים בה חלק קטן של האוכלוסייה. מחוץ לגדרה-חדרה ואפילו מחוץ לגבולות רחוב אלנבי בתל אביב דרומה התמונה שונה מאוד".

לדברי סבירסקי, נוצר מצב שבו רק במרכז יש תעשייה מתקדמת עם שכר גבוה וביתר האזורים קיימת תעשייה מסורתית שעובדיה משתכרים בשכר נמוך. לדבריו, לפי נתוני המרכז בענף ההיי-טק והפיננסים מועסקים רק כ-13% מכוח העבודה האזרחי. "הנתונים על האי-שוויון ידועים לכל מי שעוסק בנושא כבר 15 שנים. אבל המערכות במדינה לא היו קשובות להם".

סבירסקי מוסיף: "במהלך 20 השנים האחרונות המדינה סייעה מאוד למגזר העסקי מתוך הנחה שהוא יקדם את הצמיחה של כלל החברה בישראל, אבל המגזר העסקי דואג להשיג את הרווחים הגבוהים ביותר. לכאורה, היה גוף שהיה צריך להיכנס לפריפריה במקום המגזר העסקי - המדינה. אבל בשלוש העשורים האחרונים האידיאולוגיה הכלכלית היא שהמדינה לא צריכה להתערב, אז קיבלנו מגזר עסקי שבראש מעיניו נמצא הרווח שלו ולא הקידום של החברה הישראלית".

סבירסקי התייחס גם למערכת החינוך בישראל ואמר: "מערכת החינוך מאוד לא שוויונית. רוב בני הנוער הישראלים לא מגיעים למערכת ההשלכה הגבוהה בתום 8 שנים מסיום התיכון ורק כמחצית זכאים לתעודת בגרות. האי-שוויון מתבטא בכך שתלמידים שונים מקבלים חינוך שונה. מערכת החינוך איבדה שליטה והמהלכים החשובים נקבעים על ידי הורים מבוססים יחסית שיכולים להעניק לילדים שלהם חינוך יותר טוב".

מדוע התחזק האי-שוויון

הדו"ח בוחן את הגורמים שעשויים היו לפעול להגדלת האי-שוויון, את השפעתם על כך ואת המדיניות שיש לנקוט כדי לצמצם אותו. הוא מחלק אותם לשלוש קבוצות: גלובליזציה, שינויים טכנולוגיים ומדיניות; השפעות שכר עבודה; ותפקיד המס ותשלומי הרווחה בחלוקה מחדש של העושר.

אישה ישנה ברחוב
תומר אפלבאום

"יש כמה סיבות מדוע חלק ההכנסה של האחוזונים העליונים עלה בשנות ה-90 וה-2000: שוק גלובלי למנהלים וכישרונות ושכר לפי ביצועים, שהיטיב במיוחד עם מנהלים בכירים ומקצוענים בתחום הפיננסים", נכתב בדו"ח. "כמו כן, חלו שינויים בנורמות השכר. תגובות התנהגותיות להפחתת שיעורי המס השולי שיחקו תפקיד נכבד בהתפתחויות אלו. שיעור המס השולי העליון, שהיה כ-60%-70% בכלכלות הגדולות ב-OECD נפל לכ-40% בממוצע בסוף העשור הקודם. המס האפקטיבי לקבוצות העשירות ביותר היה בסדר גודל של 35%-38%".

לפי הדו"ח, המקום הראשון שיש לפעול בו כדי לצמצם את האי-שוויון הוא שוק העבודה. הגלובליזציה, הטכנולוגיה, רפורמות והגמשת השוק תרמו לייעולו ולקידומם של עובדים מסוימים, אך לא הניבו תועלת לרבים אחרים.

מערכת המס והרווחה היא גורם נוסף משמעותי באי שוויון, לפי הדו"ח. מאמצע שנות ה-90 ועד 2005 הפחתת הכושר של חלוקה מחדש של העושר של מערכות המס היתה לעתים המקור העיקרי להתרחבות פערי ההכנסה של משקי בית. החלוקה מחדש הגדולה ביותר כיום נמצאת במדיניות הנורדיות ובבלגיה, והיא פחות טובה מהממוצע בצ'ילה, איסלנד, קוריאה, שווייץ וארה"ב. בעיקר, הקיצוץ בהעברות ורווחה סוציאלית תרמו לגידול באי-שוויון - אפילו יותר ממסים, לדברי OECD.

בשני העשורים האחרונים היתה התרחקות משיעורי מס פרוגרסיביים (המדורגים יותר לפי דרגות הכנסה) - המביאים לחלוקה גדולה יותר מחדש של העושר, ולביטול של מסי עושר מסוימים. חלקם הגדל והולך בהכנסה של האחוזונים העליונים מעניק להם יכולת גדולה יותר לשלם מסים מבעבר, ובמדינות מסוימות המסים עליהם כבר עלו. בהקשר זה, ממשלות בוחנות מחדש את תפקידו של המיסוי בחלוקה מחדש של העושר, כדי לוודא שהעשירים ביותר יתרמו את חלקם ההוגן לנטל המס. נכון לא רק להעלות את המס השולי על ההכנסות הגבוהות, אלא אכיפה טובה יותר של מניעת השתמטות מתשלום מסים באמצעות מקלטי מס, הטבות מס ובחינה מחדש של מיסוי רכוש ועושר. רפורמה במס ובמדיניות הרווחה תהיה הכלי הישיר והחזק ביותר לחלוקה מחדש של העושר.

הדו"ח טוען, עם זאת, כי מס ורווחה אינם הדרך היחידה: הדרך המבטיחה ביותר להתמודדות עם האי-שוויון היא באמצעות תעסוקה - משרות טובות יותר שמאפשרות לאנשים להיחלץ מעוני הן האתגר האמיתי. שיפור הכישורים של כוח עבודה (Upskilling) הוא הכוח היחידי שלא רק מפחית את האי-שוויון, אלא גם משפר את שיעור התעסוקה.

עוד אמצעי חשוב, במיוחד בכלכלות מתעוררות, הוא מתן שירותים ממשלתיים קלים לגישה ובאיכות גבוהה - חינוך, בריאות ומשפחה. בממוצע מוציאות ממשלות 13% OECD מהתמ"ג על שירותים חברתיים. הבטחת גישה שווה לכל האוכלוסייה תפחית את האי-שוויון ותייצר הזדמנויות שוות לפיתוח אישי ומקצועי לכל האזרחים.

ליבק אלכס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#