מה באמת הורג את הכלכלה האמריקאית - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה באמת הורג את הכלכלה האמריקאית

הבעיה האמיתית של הכלכלה האמריקאית היא לא הגירעון, המסים או היעדר ביקוש

31תגובות

האם ייתכן שכל מה שמתרחש בוושינגטון כעת הוא סתם רעש חסר משמעות?

התוכנית הכלכלית של הנשיא אובמה, דיוני ועדת השוק הפתוח, הויכוח סביב מיסוי מיליונרים - מה אם לכל אלה אין בעצם כל השפעה על הכלכלה? ומה אם הדבר היחיד שבאמת משנה אינו מוזכר כמעט, לא על ידי אובמה ולא בפי הקונגרס, ואין כמעט דבר שניתן לעשות לגביו?

הגעתי למסקנה כי הדבר שהורג את הכלכלה שלנו הוא מחסור באשראי. התפוצצות בועת הנדל"ן, שהתנפחה הודות לאשראי רב מדי, הביאה למצב שבו הבנקים הקשיחו את תנאי האשראי שלהם במידה כה רבה, עד כדי כך שהם למעשה סגרו את הברז כליל.

זה מה שקרה במהלך השפל הגדול בשנות ה-30, וזה נכון בזמן המיתון הגדול ששורר בשווקים מאז 2008. ועד שתנאי האשראי לא ישובו להיות הגיוניים, הצמיחה הכלכלית תמשיך לדשדש. "תגובת היתר לפקיעת בועת האשראי תקועה עכשיו כמו עצם בגרונה של הכלכלה", אמר לי לו בארנס, יועץ משכנתאות בקולורדו וחבר קרוב.

לא מזמן שלח לי בארנס פיסת מידע חשובה בהוכחת התזה שלי - מצגת שהכין פול קסריאל, הכלכלן הראשי של חברת הפיננסים נורת'רן טראסט. הכותרת שהוא העניק למצגת היתה: "האם גם מילטון פרידמן היה נחשב בוגד, לו היו מגדירים זאת כבגידה?" (הבהרה תגיע בהמשך).

החלק הראשון של המצגת עוסק בהפרכת הטענות לפיהן ישנם גורמים שונים - מלבד מחנק האשראי - שאחראים לכלכלה המקרטעת. הוא לועג לרעיון ש"אי-הוודאות" מונעת מחברות ללוות כספים מהבנקים: "אי-ודאות היא המפלט האחרון של כלכלנים שאין להם מושג להסביר מה בעצם מתרחש". הוא מפריך גם את ההנחות שהמסים, גירעון השיא בתקציב הממשל והיעדר ביקוש מכבידים על הכלכלה.

קסריאל מתעד את הנסיגה באשראי שחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, ועובר לפתרון מפתיע: הרחבה כמותית (quantitative easing) שמבצע הבנק הפדרלי, שבמסגרתה קונה הבנק אג"ח ממשקיעים כדי להזרים אשראי לכלכלה, באמצעות כסף שהבנק מדפיס "יש מאין", כך לדברי קסריאל.

העובדה שמדובר בפתרון שנוי במחלוקת לא נעלמת מעיניו של קסריאל. הכותרת שהוא נתן למצגת היא משחק מילים על הערתו של מושל טקסס ריק פרי, הנחשב למועמד מוביל מטעם המפלגה הרפובליקאית לבחירות לנשיאות, כי אם יחליט יו"ר הבנק הפדרלי, בן ברננקי, על הרחבה כמותית נוספת, המעשה גובל בבגידה.

וכאן נכנסת ההתייחסות למילטון פרידמן. קסריאל משוכנע לחלוטין שאם הכלכלן השמרן היה חי בימים אלה, הוא היה מוביל את הגישה לפיה הרחבה כמותית היא הברירה האחרונה שנותרה לנו.

בשנות ה-30, המדיניות קפוצת היד של הבנק הפדרלי בנוגע למתן אשראי דירדרה את המדינה לשפל ארוך. עשרות שנים לאחר מכן, מילטון פרידמן היה הכלכלן שהוכיח את הטיעון הזה באופן המשכנע ביותר. ברננקי, שחקר את השפל הגדול, הפנים את השיעור של פרידמן. המחויבות שלו להציף את השווקים במזומנים במהלך המשבר הפיננסי מנעה משבר נוסף.

זה גם מה שגרם לברננקי לנסות את שני הסבבים הראשונים של ההרחבה הכמותית. "תחת נסיבות רגילות, המגזר הבנקאי משמש בסך הכל כמתווך בין הבנק הפדרלי והכלכלה", אמר לי קסריאל, "אבל מנגנון התמסורת הזה התקלקל". הרחבה כמותית איננה יעילה בהרחבת האשראי באותה מידה כמו מעורבות הבנקים המסחריים, אבל היא עובדת. במהלך העשור בו קפאה כלכלת יפאן, פרידמן דחק בבנק המרכזי שלה להרחיב את כמויות הכסף ולקנות אג"ח - בדיוק כפי שברננקי עשה עד כה.

הטיעון העיקרי נגד הדפסת הכסף הוא שמדובר במהלך שמעלה את הסיכויים לאינפלציה. אפילו הכלכלן המוערך פול וולקר מודאג מהעניין, כפי שכתב בשבוע שעבר בטור ב"ניו יורק טיימס". אבל קסריאל משוכנע שהחשש הגדול באמת כיום הוא דפלציה, ושיש לראות את הרחבת האשראי בידי הבנק הפדרלי כמהלך שנוגד את צמצום האשראי של הבנקים המסחריים. בפרספקטיבה רחבה יותר, הרחבה כמותית אינה צעד אינפלציוני, אלא הכלי היחיד שנותר בידינו כיום ליצור אשראי שהכלכלה כה זקוקה לו.

קיימת התנגדות רבה בימים אלה לסבב נוסף של הרחבה כמותית, לא רק מצד הרפובליקאים הפוזלים לעבר הנשיאות, אלא גם מצד רבים נוספים במערכת הפוליטית. לפני 30 שנה, כיו"ר הבנק הפדרלי, פול וולקר נקט במדיניות כלכלית שמרנית שהוא האמין בה, על אף גינויים מכל עבר. הנכונות שלו להחיל צעדים לא פופולריים הובילה ישירות לתחיית הכלכלה בשנות ה-80.

כיום, ברננקי מושמץ לא פחות מכפי שוולקר היה אז. אך הבנק הפדרלי נותר עצמאי, ובדומה לוולקר, ברננקי יכול להוציא לפועל את המדיניות שבה הוא דבק, ללא התערבות פוליטית. והמדיניות הזאת היא הרחבה כמותית.

קסריאל משוכנע שזהו הצעד הנכון, ועל ברננקי החובה להפוך את עצמאות הבנק הפדרלי לגורם בעל השפעה מכרעת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#