הם אומרים לנו שיהיה בסדר. הם משקרים

אקמול להרגעת השווקים לא מחסל את המחלה הקשה

דפנה מאור
דפנה מאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

בריטואל שחוזר על עצמו כבר שלוש שנים בערך, הבטיחו מנהיגי העולם כי יעשו את כל הנדרש כדי לוודא שהכלכלה העולמית לא תרד מהפסים. המסר של הג'י-20 ביום חמישי, לאחר נפילות חדות ביותר בשווקים העולמיים - נעשה כל מה שצריך להיענות לאתגרים העומדים בפני הכלכלה הגלובלית - נשמע מוכר ושחוק.

כן, המעצמות הכלכליות בעולם, המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, הבנקים המרכזיים - כולם מוכנים לעשות הכל, חוץ מכמה דברים. והדברים שהם לא מוכנים לעשות הם כנראה אלה שנדרשים לשנות את המצב, אבל לא מיד.

בין השורות של דברי ההרגעה אפשר לקרוא את האמת. לא יהיה בסדר. קרן המטבע אמרה את זה - וספגה ביקורת על כך שהיא לא מצליחה אף פעם לחזות משברים מראש. הבנק הפדרלי אמר את זה - וכולם שונאים אותו (מלבד הכותבים של "ניו יורק טיימס") על כך שהוא מדפיס כסף. כריסטין לגארד אמרה את זה - וחטפה אש מכל הכיוונים, וקצת חזרה בה ביום חמישי - המשברים בארה"ב ובאירופה לא מראים באמת סימני התפוגגות. להפך. הכלכלות הגדולות נמצאות בנתיב האטה, והן בסכנה ממשית של חזרה למיתון.

זה שלוש שנים המצב גרוע. היו בו הפוגות זמניות – בעיקר בתקופה שבה היה נדמה שמשבר הבנקים העולמי נרגע, לאחר שארה"ב הצליחה לחלץ את הבנקים, ולפני שהתברר מה מצבן האמיתי של הממשלות וכתוצאה מכך גם הבנקים באירופה. האשליות הללו התפוגגו בשנה שעברה.

מי שסבל במהלך שלוש השנים האלו היו האזרחים של המדינות מוכות האבטלה, שנאלצו לספוג קיצוצים בשכרם, בהטבות מהמדינה, בשירותים בסיסיים, ושילמו יותר ויותר מסים כדי לפרוע חשבונות אינסופיים שרק הולכים וגדלים ואין להם סיכוי להיפרע לעולם ללא תיקון עמוק ואמיתי.

השקר העיקרי בדברי ההרגעה נובע מהמטרה של המנהיגים. הם רוצים להרגיע את השווקים. הרגעת השווקים היא מטרה חשובה, כי כשהשווקים מזדעזעים, נגרמים נזקים עצומים - לחוסכים לפנסיה, לממשלות, למיליארדי משקיעים. ויש גם נזק משני ושלישוני שפוגע בכלכלה. אבל הרגעת השווקים היא שימוש באקמול -הוא מוריד את חום ומרגיע את הכאב זמנית, אבל הוא לא מחסל את המחלה הקשה שנמצאת מתחת לתסמינים הללו. הזרמת הון לבנקים תמנע את נפילתם עכשיו, אבל לא תחסל את הגורמים שהביאו אותם למצב קשה, למשל.

המאמצים לרפורמות מבניות באירופה, והקריאות לרפורמות במוסדות הממשל בארה"ב הם ראויים וחשובים, אבל הם לא מספיקים. באמריקה ובריטניה המחוקקים מאמינים שהפתרון לצרות יהיה הקטנת חלקה של המדינה בכלכלה – קצת בבחינת התרופה שגרמה למחלה מראש. בגוש היורו הולכים לכיוון של "כל אירופה ערבים זה לזה", מהלך שעלול לפרק את גוש היורו בהתעלמו מהבעיות היסודיות שגרמו למשבר.

קשה לחשוב על מהלך מדיני אחד גדול, על ארוע מופלא שיכול לקרות ולתקן את התסבוכת אליה נקלעה הכלכלה העולמית. מנהיגי סין יודעים זאת גם הם: השלטונות המקומיים שלהם מסובכים במשבר חובות חמור משלהם , וסין אמרה לעולם לפני כשבועיים, אל תסמכו עלינו שנחלץ אתכם.

בסופו של דבר, משברים באים והולכים. המשבר הנוכחי הוא כבר אחד מהממושכים שהיו בהיסטוריה המודרנית. ולמרבה הצער, לא נראה שהוא ייפתר תוך זמן קצר. בשל כך, חשוב לא להאמין לקריאות ההרגעה הכלליות – הן משרתות את "בעלי המניות" האמיתיים של מי שמשגר אותן, ולא את הציבור העולמי. מצער שאין מנהיגים כלכליים שאפשר להתגייס וללכת בעקבותיהם. זהו מצב שבו כל אדם, כל משפחה, כל קהילה וכל מדינה יעדיפו להתכנס בתוך עצמם ולמצוא את הדרך לשרוד בכוחות עצמם. כל איש לעצמו, כל איש לביתו.

וכאן נכנסת נקודת התקווה. דווקא אצלנו בישראל, מנקודת מוצא טובה יותר מבחינה כלכלית - עם גירעון נמוך יותר, עם תעסוקה גבוהה יותר, ובעיקר – עם המונים שמוכנים לצאת לרחובות גם כאשר לכאורה הם אינם רעבים ללחם – יש סיכוי להירתמות כללית ללקיחת אחריות, לדרישת הנהגה אחראית ואיכפתית. השינויים מתחילים להתחולל. הם קטנים, הם לא מושלמים, אבל אם לא נוותר על הדרישה לעתיד טוב יותר, אם לא נשעה מצד אחד לקריאות ההרגעה ומצד שני לקריאות ההפחדה המוכרות כל כך, אולי נצליח למצוא עמדה חזקה שבה נוכל לעבור את הטלטלה העולמית הקשה בשלום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker