"עם נשיא אחר מטראמפ - היינו כנראה מצילים עשרות אלפים ממוות"

הכלכלן נואה סמית הקים מערך מידע לבדיקות ומעקבים וגילה את חוסר התפקוד במערכת הציבורית בארה"ב ■ בריאיון הוא מספר על הכשלון של ארה"ב אך מזהיר שמייחסים לכלכלת סין הצלחה גדולה ממה שהיא בפועל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טראמפ בעצרת בחירות בפנסילבניה, בחודש שעבר
טראמפ בעצרת בחירות בפנסילבניה, בחודש שעברצילום: MANDEL NGAN - AFP

הכרוניקה היתה כל כך ידועה מראש, שבמקום טרגדיה, היא נשמעת כמו פארסה: נשיא המעצמה החזקה בתבל הסתיר מגפה. אחר כך הוא הכחיש אותה, זילזל בה, ייחס אותה למעצמה יריבה, לעג לה, שיבש את הטיפול בה, ולא נהג נאה דורש נאה מקיים, כשלא נקט אמצעי זהירות. ולמרות זאת, כשב–1 באוקטובר הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שהוא חולה בקורונה, העולם עצר את נשימתו.

שבוע ימים לאחר מכן, התברר כי טראמפ הוא אירוע אפידמיולוגי בזכות עצמו, מה שמכונה "מפיץ־על": לפחות 27 איש בסביבתו הקרובה של הנשיא נדבקו, כולל רעייתו מלניה, יועציו סטיבן מילר והופ היקס, יו"ר המטות המשולבים הגנרל מארק מילי (המקביל בתפקידו לרמטכ"ל), וסגנו הגנרל ג'ון הייטן. לפחות תשעה מהאנשים האלה השתתפו באירוע אחד שבו הוצגה מועמדת טראמפ לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון, איימי קוני בארט.

צוות רפואי מבצע בדיקות קורונה בצפון קרוליינה, ארה"בצילום: Gerry Broome / אי־פי

בדיעבד, לא נדרש מערך חקירה משוכלל כדי להבין איפה טעו כל האנשים האלה. אך עבור 210 אלף אמריקאים שכבר מתו במגפה ויותר משבעה מיליון חולים — בדיקות ומעקבי הידבקות היו יכולים להיות גורם משנה גורל, אומר ל–TheMarker נואה סמית, לשעבר פרופסור למימון באוניברסיטת סטוניברוק בניו יורק, פרשן בחברת המידע הפיננסי הגדולה בעולם בלומברג, ואחד ממייסדי האתר TestAndTrace, שמרכז מידע וכלים לבדיקה ומעקב. "טראמפ הוא שוטה. הוא גרם למותם של אמריקאים רבים", אומר סמית בראיון בזום. "אי אפשר לדעת כמה היו מתים אם היה נשיא אחר, אבל להערכתי היינו מצילים עשרות אלפים".

ארה"ב שקועה עמוק בשלל משברים — תחלואה גוברת, מיתון כלכלי מהקשים בהיסטוריה שלה, ומשבר נוסף: קשיים באיתור מגעים עם חולים מאומתים וקטיעת שרשראות הדבקה. מרכז ג'ונס הופקינס לביטחון תברואתי, העריך באפריל שדרושים במדינה לפחות 100 אלף חוקרים אפידימיולוגים, בעלות מיליארדי דולר. ואולם בדיקה שערך המכון יחד עם רשת NPR ביולי, העלתה שיש רק 41,122 חוקרים כאלה במדינה כולה — אף שמדינות רבות נעזרות גם במתנדבים.

נואה סמיתצילום: BLOOMBERG NEWS

סמית עזב את תפקידו האקדמי בסטוניברוק ב– 2016, והצטרף ככותב מן המניין לבלומברג לשנה. הוא נשאר בבלומברג וכיום מתגורר בסן פרנסיסקו. הוא אומר שעזב את האוניברסיטה כי לא אהב את החיים האקדמיים.

"גילינו שבכלל אין להם את המידע"

עם פרוץ המגפה, לקח סמית את המומחיות שלו בתחום הכלכלה והנתונים, וביחד עם קאם וודסאם, מנכ"ל ומייסד נומאד אימפקט ונצ'רס, מעבדת סטארט־אפים, הקים את אתר TestAndTrace — "בדיקות ומעקבים". "היה חור גדול בידע לגבי הטיפול בקורונה והאסטרטגיה נגדה. כדי להבין טוב יותר את נושא החקירה האפידמיולוגיות, מעקבים ובדיקות, ריכזנו במקום אחד את כל המידע והמשאבים הנחוצים עבור מנהלי בריאות הציבור: כלים, תוכנות, מחקרים", הוא אומר. לדבריו, המטרה הנוספת היתה לעורר מודעות לחשיבות של חקירות אפידמיולוגיות.

בשלב הבא יצרו סמית ושותפיו למיזם קשר עם הממשל המקומי במדינות בארה"ב. "בנינו מסד נתונים של מעקבים ובדיקות, כדי לתת מדד משולב של עד כמה מוכנה כל מדינה לבלום את ההתפרצות. הבעיה בארה"ב, שהבדיקות מטופלות על ידי מעבדות פרטיות. הן שולחות בדואר את המטוש למרכז עיבוד מרכזי, והתשובה מגיעה אחרי 5–7 ימים. ככה אי אפשר לבלום מגפה בעזרת מעקב ובדיקות. אז ניסינו לבדוק כמה זמן לוקח לכל מדינה לקבל תוצאות — וגילינו שבכלל אין להן את המידע הזה".

במאמר שהתפרסם באחרונה בכתב העת הרפואי "לנסט", הדגישו המחברים שמהירות היא גורם משמעותי מאוד באיתור חולים וקטיעת השרשראות. "אם מוצאים פחות אנשים שהיו בסביבת חולה — אבל עושים את זה מהר מאוד — ההשפעה יכולה להיות משמעותית יותר", אמרה מובילת המחקר פרופ' מרים קרצ'מר מאוניברסיטת אוטרכט בהולנד, למגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בחודש שעבר. עד 50% מההדבקות עלולות להתרחש לפני שאדם מרגיש את הסימפטומים של המחלה, ו–40% מהחולים עשויים להיות א־סימפטומטים ובכל זאת להדביק אחרים. מקרה טראמפ ממחיש את הבעייתיות — בזמן שהיה חולה אך לא מאובחן, נפגש לעימות טלוויזיוני עם המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן. כמו טראמפ, ביידן נמצא בקבוצת סיכון בשל גילו. בדיקות שעשה מאז איבחונו של טראמפ הראו שהוא לא נושא את המחלה.

העימות בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ. "ביידן היה מאשר מרכז לבדיקות ומעקבים; טראמפ לא רצה שיחשבו שיש בעיה"צילום: JIM WATSON / AFP

למדינות בארה"ב היתה בעיה, אומר סמית, כי הן נדרשו למאמץ והוצאה גדולה בדיוק בזמן שהכנסותיהן קרסו. "הפתרון הנדרש היה מאמץ פדרלי ממוקד ומרכזי. סקוט גוטליב, ראש ה-FDA (מינהל התרופות בארה"ב) לשעבר ואנדי סלאביט, ראש מינהל מדיקייד ומדיקייר (תוכניות הרפואה הציבורית בארה"ב) לשעבר, ניסו להקים תוכנית לאומית לבדיקה, בחסות שתי המפלגות. אבל ממשל טראמפ התנגד ובלם את היוזמה".

מאחר שלא היו משאבים כספיים לבדיקות ומעקבים ברמת המדינות, היה קשה להשתמש בהם ככלי לריסון המגפה. "המדינות לא היו אפקטיביות במיוחד", אומר סמית. "לא היה להן ניסיון בהקמה וניהול של תוכניות כאלה. ניסינו להעביר להן את המידע של המומחים, אבל רק חלק מהן לקחו את זה ברצינות. וגם אלה שכן, התקשו להכשיר את העובדים".

עד כמה אתם מרוצים מתוצאות המיזם?

"אנחנו חושבים שמצאנו מדדים טובים לכמה רציניות המדינות היו בטיפול. אבל זה היה קשה לביצוע באומה שלא לוקחת ברצינות את הניסיון לבלום את המגפה. הצלחנו לשפר רק בשוליים את המודעות והמאמצים. נוסיף לזה את היעדר התמיכה מהממשל הפדרלי והבעיות של שרשרת האספקה של בדיקות ומחסור בציוד — ונקבל תוצאות לא טובות".

מה כן למדתם?

"מה אפקטיבי ומה לא. כמה מהר צריך לבדוק, אחר כמה מגעים צריך לעקוב. לצערי, גילינו שלממשלים במדינות יש בעיית כשירות ואפקטיביות. הביורוקרטיות שלהם לא מאפשרות ללמוד מהר, להכשיר, ולהגדיל במהירות תוכניות. דרושה רפורמה משמעותית. במשך שנים התפקיד של המדינות הצטמצם לכדי תחזוקת כבישים וניהול בתי ספר. האנשים המוכשרים פשוט עזבו. מי שיודע להרים משהו רציני לא עובד בממשל".

ניו יורק, במאיצילום: Mark Lennihan / אי־פי

אחרי דבריו הקשים, סמית מבקש להבהיר: "המדינות לא עמדו באתגר בגלל אילוצים לאומיים — אסור להן ללוות הרבה כסף כדי לממן את עצמן, ולא היו להן הכנסות ממסים. אמנם מעקבים ובדיקות אינם יקרים, אבל כל תקציב שכן נשאר היה נתון למאבק בין פקידים — ולאף אחד לא היה תיאבון להרחיב את ההשקעה במערכי מעקב".

הלקח, לפיכך, אומר סמית, הוא שינויים בחוק: "לאפשר למדינות ללוות כסף, אבל רק בטווח הארוך. בטווח הקצר, הממשל הפדרלי היה צריך להתערב, לממן, וליצור תוכנית לאומית של מעקבי ההדבקה".

מי מימן אתכם?

"אף אחד. המימון היה אפס. שילמנו כמה מאות דולרים לשימוש בתוכנת התקשורת העסקית, סלאק, ולרישום הדומיין".

מעבדת בדיקות קורונה בסאן חוזהצילום: NATHAN FRANDINO / REUTERS

הצעת להקים מרכז פדרלי לבדיקות ומעקבים. האם זה עוד ייתכן, במקרה שביידן ייבחר?

"אין לי ספק שביידן היה מאשר זאת. כל אדם אחר בעצם, היה מאשר את זה — אפילו מיט רומני. יש הרבה רפובליקאים שהיו רציניים לגבי הנגיף — מושל אוהיו, מייק דווין, וקודמו בתפקיד ג'ון קייסיץ'. אבל טראמפ היה עקבי בלעשות כמה שפחות בנוגע למגפה, כדי שאנשים לא ישימו לב שהיא קיימת. זו לא בעיה שאפשר להתפלל שהיא תיעלם".

אין סתירה בין דיכוי הנגיף לכלכלה

סמית כותב על שלל נושאים כלכליים בבלומברג. בלימודי הדוקטורט שלו התמחה במקרו־כלכלה, ולאחר מכן במימון התנהגותי. העיסוק שלו בניתוח וסטטיסטיקות של מעקבים ובדיקות מייצר קשר הדוק בין הצד הבריאותי לצד הכלכלי של המשבר.

האם מדיניות בריאות אחראית וטובה היתה מניבה גם תוצאות כלכליות טובות יותר?

"בוודאי. יש שלל ראיות שלא הסגר, אלא הפחד מהנגיף מפריע לאנשים להשתתף בחיים הכלכליים. הפחד מוצדק: מגפות גורמות לאנשים להסתגר בבית. שוודיה היא דוגמה לכך — השוודים נשארו בבית אף שלא היה סגר, וצימצמו צריכה. ייתכן שאלפים מתו שם ללא צורך. אבל בסופו של דבר הם למדו איך להתנהג בעצמם, הם מאוד אחראים בהימנעות מהדבקה.

שטוקהולם, באפרילצילום: TT NEWS AGENCY/רויטרס

"ההשפעות הכלכליות בשוודיה היו לא פחותות משל שכנותיה. המנהיגים שלה טעו — הם חשבו שדיכוי הנגיף בא על חשבון הכלכלה, או להפך. התברר שאין טרייד־אוף כזה".

ממה שלמדתם מהפרויקט — עד כמה אפקטיבית מדיניות של סגר מקומי ממוקד, ולא סגר לאומי כולל?

"למדנו המון על מה מסוכן", אומר סמית. באופן חד־משמעי הוא תומך בסגרים והגבלות מותאמים: מקומות סגורים הם מסוכנים יותר, מסכות אפקטיביות להגנה, דיבור או שירה מדבקים, מרחק של שני מטרים לא מספיק כדי להגן, והדבקה ממשטחים היא נדירה, אז פחות חשוב לשטוף ידיים. "כל הדברים האלה פורסמו, אבל אנשים לא ממש הפנימו. מראים לנו תמונות של אנשים בחוף וטוענים שזה יגרום למוות. אבל זה לא נכון. מה שמסוכן מאוד זה בארים, מסיבות פרטיות וקונצרטים.

"אז אפשר לסגור ברים ולפצות אותם כספית על ההפסד, להתעקש על עטיית מסכות בחנויות, אבל להרשות לפתוח אותן, ואפשר להרשות לסעוד בחוץ". מה שכן קשה לפיצוח, אומר סמית, הוא בתי ספר — ובפרט "באוניברסיטאות, שבהן הסטודנטים עושים מסיבות. גם ילדים בבתי ספר אמנם לא חולים, אבל הם מפיצים את הנגיף. אף שלמידה מרחוק מעמיסה על ההורים, אין הרבה ברירה".

כתבת לפני כמעט עשר שנים שאם מישהו רוצה לעשות דוקטורט, אתה ממליץ על דוקטורט בכלכלה. זה עדיין נכון?

"כן, אם כי אני חושב שיש תחומים חשובים אחרים. יש כיום התכנסות של תחומים מדעיים רבים. פעם, אם רצית ללמוד פיזיקה, זה היה מאוד שונה מביולוגיה. הסטטיסטיקה שינתה את חוקי המשחק — יש המון תחומים שמשתמשים באותם כלים, כמו למידת מכונה לחיזוי, ביולוגיה חישובית. מי שלומד כלכלה, יכול ליישם אקונומטריקה לתחומים רבים, אפילו הנדסה.

"עוד יתרון של לימודים מתקדמים בכלכלה הוא שבניגוד למדעים, שנדרש מימון ומענקים למחקרים, חוקרי כלכלה פחות תלויים בהם ועובדים בחינם על המחשב. זה נותן שליטה רבה יותר, גמישות, ומפנה זמן למחקר במקום לכתיבת בקשות למענקים, שמכלות זמן רב של מדענים".

עד כמה הכלכלה כמדע התרחקה מהמציאות שבה הבנקים המרכזיים תפסו הובלה בניהול כלכלות לאומיות, ופערי העושר מכרסמים באמון של הציבור בממסד? הרי טראמפ נבחר על גבי מצע שמתנגד לגלובליזציה, שרוב הכלכלנים הטיפו שהיא טובה לכל העולם?

"תמיד היו אנשים שחשבו שסחר חופשי פוגע בהם — כמו פועלי תעשיית הרכב בארה"ב. אבל אופי הגלובליזציה השתנה עם עלייתה של סין, והרבה כלכלנים חושבים שהסחר עם סין לא כל כך היטיב עם אמריקה. לא היה שגשוג גדול. מאז שסין נכנסה לארגון הסחר העולמי הצמיחה בארה"ב הואטה, והסחר לא הביא עמו בוננזה.

"אז הכלכלנים נענשים על זה שאמרו שהסחר עם סין ייטיב עם כולם, וזה לא ממש קרה. עוד דבר שהוביל לפגיעה במעמד הכלכלנים היה המיתון הגדול — כי הכלכלנים לא חשבו על הסכנות שהשווקים הפיננסיים העמידו בפני הכלכלה".

יש מגמה אחת בולטת שמחזקת מחדש את מעמד הכלכלנים, טוען סמית, והיא ההתמקדות בכלכלה אמפירית מבוססת נתונים. "התפקיד של התיאוריות מאוד השתנה. המחקרים האמפיריים מפריכים תיאוריות. אחת מהן היא תיאוריה של ביקוש והיצע בשוק העבודה, שטענה שהעלאת שכר המינימום פוגעת בתעסוקה. בפועל זה לא עובד ככה, מסיבות שעדיין לא ברורות. הסבר אחד הוא שהמעסיקים מהווים מונופסון — מונופול של ספקי עבודה — שמדכא את מחיר העובדים.

"זה טוב שחושפים את הטעויות. הבדיקה של התיאוריה במציאות היא הנשמה וההגדרה של מדע, וכך הכלכלה נהפכה ליותר מדעית. אבל זה גורם לאנשים להתעצבן שהיו טעויות בעבר".

עד כמה בחירה של נשיא חדש כמו ביידן יכולה להביא שינוי אמיתי? ביידן ידוע כפשרן. עד כמה הופנמו לקחי משבר הקורונה?

"לביידן יש מוניטין של מתון — הוא התנגד למדיקייר (ביטוח בריאות ממלכתי) לכל, הוא התנגד למערכת בריאות ציבורית. אבל מאז שהוא רץ הוא פירסם תוכניות שמציעות שינויים מבניים ענקיים. אם לדמוקרטים לא יהיה רוב גדול בסנאט, הוא לא יוכל ליישם אותן. אפילו פרנקלין דלאנו רוזוולט עמד בשפל הגדול בפני התנגדות קשה ונסוג מהרבה תוכניות".

לגבי טראמפ, לסמית יש דעה נחרצת: "שום דבר טוב לא ייצא מבחירת טראמפ".

הרשתות חברתיות יצרו כאוס

לנוכח הצלחתן של כלכלות כמו סין וסינגפור, האם המודל של הדמוקרטיה כמקדמת שגשוג כלכלי נפגע?

"אין לנו מספיק מידע. לא נדע עוד 40–50 שנים אם הדמוקרטיה באמת פוגעת בצמיחה. מנהיגים כמו אורבן וטראמפ, דוטרטה, בולסונרו, ארדואן, אולי נתניהו גם — אני לא עוקב אחרי ישראל — הם תוצרים של דמוקרטיה. הם פופוליסטים שהצליחו לסחוף חלק מהמצביעים. אלה מנהיגים שנולדו מדמוקרטיה. הכישלונות וההצלחות שלהם הם חלק מהדמוקרטיה. סינגפור היא מקרה חריג כי היא כמו שווייץ — קטנה, מקלט מס, עיר־מדינה, אי אפשר להשוות אותה לארה"ב".

לגבי סין, מציע סמית התבוננות קצת שונה מהמקובל. הוא טוען שסין היא סיפור הצלחה הרבה פחות מרשים ממה שמקובל לחשוב, במיוחד בהשוואה למדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, וכי המהירות שבה תגיע לרמת חיים של מדינה עשירה אטית יותר משהיתה בכלכלות מתעוררות אחרות.

"דבר ראשון — הצמיחה שלה היתה אמנם מהירה אבל היא התחילה כמאוד ענייה, והגיעה עכשיו לרמה ממוצעת. במונחים של תמ"ג לנפש זו מדינה בינונית.

בנימין נתניהו וויקטור אורבןצילום: מארק ישראל סלם

"לשם השוואה, כשטייוואן ודרום קוריאה היו בשלב הכלכלי הזה, הן צמחו הרבה יותר מהר בתמ"ג לנפש. הן עברו לדמוקרטיה כי לאנשים נמאס. גם יפן צמחה בשלב הזה הרבה יותר מהר מסין עכשיו.

"סין האטה, הרבה יותר ממה שקרה בשלב הזה במדינות האחרות שהזכרתי. יכול להיות שזה בגלל הזדקנות האוכלוסייה ואולי בגלל אי יעילות והגודל שלה. בגלל זה, אני חושב שלא צריך להסיק מסין שמדינה לא־דמוקרטית צומחת מהר יותר. גאנה צומחת מהר יותר מסין, אבל לא נרצה לחקות אותה או את רואנדה, שצומחת גם היא, אם כי", הוא עוצר לרגע, "יש להן מערכות בריאות טובות יותר משל ארה"ב. אבל אנחנו לא רוצים להיות ברמת ההתפתחות שלהן.

"המבחן של סין מגיע עכשיו, ולא ברור אם יעברו אותו. לא יודעים איזו צורת ממשל תעבוד בעתיד. הרשתות החברתיות הפכו את המחאה והמרמור למשפיעות מאוד ומשבשות מאוד.

"יכול להיות שרק ממשל כמו סין יכול לשמור על יציבות בעידן שבו רשתות חברתיות יוצרות כזה כאוס. אולי נלמד להסתדר עם הכאוס הזה, או נלמד למנוע מהרשתות להוציא אנשים לרחוב לשרוף דברים. יכול להיות שצריך את השלב הזה כדי לגרום לממשלות לפעול בנוגע לאי־שוויון וחוסר צדק חברתי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker