עוני כדרך חיים

מסע בין האנשים שלא מצליחים לדמיין אפשרות לחיים אחרים

איך נראה העוני בפועל? כתבי TheMarker ביקרו בשכונות המצוקה בישראל ופגשו את האנשים שמאחורי דו"ח אללוף, עניים שהעוני עבורם אינו רק מצב כלכלי, אלא עניין תודעתי

אשר שכטר
חגי עמית
שוקי שדה
ענת ג'ורג'י
אשר שכטר
חגי עמית
שוקי שדה
ענת ג'ורג'י

ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, שפירסמה השבוע את המלצותיה, שואפת להוציא כמה שיותר אנשים מהמצוקה הכלכלית שבה הם חיים. בדו"ח שהוכן במשך שמונה חודשים מופיעות המלצות רבות וטובות שנועדו לסייע בתהליך, ובהן הגדלת קצבאות, סיוע נוסף בשכר הדירה, קידום הכשרה מקצועית, ביצוע פיילוט לשיקום שכונות והשקעה בחינוך לגיל הרך.

מסע בין כמה משכונות העוני בישראל מעלה את השאלה עד כמה המלצות הוועדה יכולות להביא את השינוי המיוחל. בשכונות מוזנחות וישנות בלא מעט רשויות, ובהן ירושלים, יהוד, תל אביב, רחובות וגדרה, מתגוררים אנשים שהמלחמה היום־יומית שלהם מסתכמת בדרישה לתיקון צנרת או לבניית פרגולה. מעטים מהם, גם לא הצעירים והבריאים שבהם, מסוגלים לראות מעבר למצוקה העכשווית. חלק מהם, כמו אלה שפגשנו ביהוד, מקבלים אלפי שקלים בחודש מרשויות הרווחה, אבל הכסף מתועל לצורכי המחיה הבסיסיים או לתרופות. במקומות אחרים, כמו שכונת קריית משה ברחובות, דווקא נעשה פרויקט שיקום שכונות, אך הוא לא שרד. התושבים לא מדמיינים בכלל אפשרות לחיים אחרים. העוני עבורם אינו רק מצב כלכלי, אלא עניין תודעתי. הם נולדו לתוך העוני וכך גם ילדיהם. בגדרה, למשל, פגשנו ילדים שנפתח עבורם תיק במחלקת הרווחה, לא כי יש לכך סיבה מיוחדת, אלא כי כך כולם עושים.

ועדת אלאלוף, שיישומה ייתקל בוודאי בקשיים כלכליים, מנסה לתת מענה לחלק מהבעיות, אבל כדי להוציא כמה שיותר אנשים ממעגל העוני נדרשת פעולה משולבת וממושכת של רשויות הרווחה, החינוך והבריאות - אחרת המאבק של אלה שאין להם ימשיך להסתכם בתמורה מיידית וחסרת משמעות. יש מקומות שבהם זה קורה בימים אלה: בשכונת גבעת אולגה, למשל, שהיתה במשך שנים החצר האחורית של חדרה, פועל זה כמה שנים פרויקט משותף לעירייה, למגזר העסקי ולמגזר השלישי, שמוכיח שפעילות ארוכת טווח, שלא מבקשת לכבות שריפות אלא לטפח את האוכלוסיה המקומית, יכולה לעשות שינוי אמיתי.

רחובות: שכונה ללא חוק

ברחוב הורביץ בשכונת קריית משה שברחובות ניצבת שורת שיכונים, שבשנים האחרונות בוצע בהם פרויקט שיקום שכונות. חבר ועד השכונה טסמה ארגאו לוקח אותנו לסיור באחד מהם: המרצפות המקיפות את הבניין ומובילות לחדר המדרגות שוקעות, הטיח מתפורר, הביוב הזורם מהמטבחים של הקומות העליונות מטפטף דרך הצינורות השבורים ויוצר מקווה מים, מזרונים זרוקים בחוץ, וחוטי חשמל המתחברים לדודי השמש משתלשלים מהגג. "לבניין הזה גנבו 270 אלף שקל, לבניין הזה גנבו 580 אלף שקל", אומר ארגאו, שבחן את התקציב שהושקע בשיפוץ הבניינים לעומת העבודה שבוצעה בפועל.

מתחת לאחד הבניינים הקורסים האלה אנחנו פוגשים את ז', בת העדה האתיופית. היא אם חד־הורית שסובלת מנכות, המתגוררת עם חמשת ילדיה בדירת 65 מ"ר. הקטן שבהם סובל מתסמונת דאון. היא מתפרנסת מקצבת נכות, וכל שהיא מבקשת הוא שנעזור לה לקדם את העניין שלמענו היא נאבקת: המושב שבו יושב בנה בהסעה לבית הספר. לז' מצטרפת תושבת אחרת: "תבוא אחרי 14:00 ותראה. מהצהריים עד הלילה זה השעות של הסמים. מגלגלים בחדרי מדרגות".

זו המציאות בקריית משה, שבה חיים כ–10,000 איש, כמחצית מהם בני העדה האתיופית. לפני כעשור יזמה העירייה ועדה ממשלתית מיוחדת, שמטרתה לפתור את הבעיות בשכונה. הוועדה הציגה תוכנית שהתבססה על השקעה של 175 מיליון שקל, אלא שמסקנותיה נגנזו. זו שכונה גדולה שבה הרבה שטחים פתוחים, אבל קשה למצוא בה שטחים ציבוריים מטופחים. מדי כמה שבועות היא עולה לכותרות בעקבות מקרי אלימות, לעתים של בני נוער שמשרתים את משפחות הפשע. "הם לוקחים ילדים אתיופים בני 16–17 שימכרו בשבילם את הסמים", מספר אחד התושבים. "ילד שלא ראה 500 שקל בחיים שלו, מציעים לו 'בוא תעשה 1,000 שקל, תמכור בשבילנו'".

שכונת קרית משה ברחובותצילום: אייל טואג

קשה להיכנס לראשו של קבלן שמקבל מהממשלה תקציב שנועד לשפר את חייה של אוכלוסיית מצוקה - ולא מבצע את עבודתו. קשה להבין את הגורמים במשרד השיכון שאמורים לפקח שפרויקט שיקום השכונות יבוצע כמו שצריך - ולא מבצעים את תפקידם. קשה להבין את עיריית רחובות, שמשאירה את השטחים הציבוריים בשכונה מוזנחים ברמה שאי אפשר לראות בשום מקום אחר בעיר. ההזנחה הזו זועקת על רקע התנופה שבה נמצאת בשנים האחרונות רחובות, "עיר התרבות והמדע". מצדה האחד של השכונה נמצאת רחובות החדשה, מצדה השני רחובות ההולנדית, ובקצה השכונה נבנה פרויקט חדש בשם צרפתי על הפארק, השוכן בתוך קריית משה אבל מקפיד לשווק את הקרבה שלו למרכז וייסגל ולשכונת סלע הוותיקה.

השכונות החדשות האלה מפחידות את מאיר יצחקי, מוותיקי השכונה. יצחקי מוטרד מגורלה של נקודת האור היחידה בשכונה בשנים האחרונות: בית הספר הדרים שנפתח בה לפני כשבע שנים. "כל כך הרבה שנים פועל פה פרויקט שיקום השכונות, ואם באמת היו עושים את מה שצריך העיר היתה מתרוממת. הדרים הוא בית הספר המצליח בעיר, יש בו כיתות קטנות ומעורבות של בני העדה האתיופית והוותיקים, שהם אגב קשי יום לא פחות מבני העדה, ועדיין לא מתייחסים אליהם. ועכשיו קמה שכונה חזקה מעבר לכביש, שהתושבים בה לא רוצים שהילדים שלהם ילמדו עם אתיופים. אנחנו חוששים שיפתחו שם בית ספר ויסגרו את בית הספר פה".

מעיריית רחובות נמסר בתגובה: "המלצות הוועדה נגנזו בממשלה, למרות תנאי המגורים הקשים שהממשלה הקצתה לעולים בזמנו. העירייה ממשיכה להשקיע בתשתיות בשכונה, חידשה כבישים, הקימה עם תורמים את המתנ"ס החדש ומרכז האמנויות, הקימה גינות, שיפצה את מגרש הכדורגל, סייעה בהקמת בית הכנסת, הקימה שני מרכזים קהילתיים ועוד".

שכונת התקווה: "כן לקנות, לא לגור"

לפני כשלוש שנים, בתקופת המחאה החברתית, אירחה שכונת התקווה בדרום תל אביב את אחד ממאהלי המחאה הגדולים במדינה. בניגוד לרוב מאהלי המחאה, המאהל בשכונת התקווה המשיך לגדול זמן רב לאחר שהאוהלים ברוטשילד פונו. רוב האנשים שהתגוררו בו לא היו פעילים חברתיים, אלא תושבים מקומיים שהתנקזו אליו מבין האוכלוסיות החלשות ביותר בשכונה: קשישים עריריים, אמהות חד־הוריות, מכורים לשעבר. לאחר מכן הגיעו גם הפליטים. בחורף 2012 לווה הפינוי שלו בהפגנות סוערות ובמעצרים.

במשך שנים ארוכות היתה שכונת התקווה שם נרדף למצוקה, להזנחה ולעוני. והנה, שלוש שנים לאחר המחאה שהחזירה את מצוקותיה של השכונה לכותרות, גן התקווה - אחד היפים בתל אביב - עומד במקומו, מטופח ונקי ונטול אוהלים. באופן כללי, שיטוט בחלק מ–72 סמטאותיה של התקווה, או בשוק המפורסם שלה, מעלה כיום אסוציאציות אחרות, לאו דווקא של עוני. בשנים האחרונות הושקעו עשרות מיליוני שקלים בשיפור המדרכות, התשתיות והשוק המקומי. ימים גשומים, פעם בעיה עצומה, כבר לא שולחים חלק גדול מהתושבים לחפש את הסירה הקרובה.

כתוצאה מהשיפוצים הנרחבים, מצוקת הנדל"ן בתל אביב ובועת הנדל"ן, משכה התקווה אלמנט חדש בשנים האחרונות: יזמי נדל"ן. בשנים האחרונות עלו מחירי הדירות בשכונה בעשרות אחוזים בגלל משקיעים שמשכירים את הדירות, במקום להתגורר בהן. התוצאה: גם מחירי השכירות עלו בחדות. דירת קרקע בשטח 50 מ"ר ברחוב ההגנה, למשל, אפשר למצוא כיום גם ב–3,500 שקל לחודש, מחירים שאינם שונים בהרבה מאלה המקובלים במרכז העיר.

למרות תנופת הנדל"ן, התקווה היא עדיין שכונת עוני, אחת מהקשות בתל אביב, והמציאות הקשה של דרום תל אביב לא פגה ממנה לרגע: החל משעות הערב ניידות משטרה מפטרלות בה בתדירות גבוהה, והחיכוכים עם אוכלוסיית מבקשי המקלט שמציפה את רחובות השכונה רק גוברים.

כשהם נשאלים על החיים בשכונה, לחלק מתושבי התקווה יש טיק קבוע: "הכל נהדר, שכונה נהדרת, אין על התקווה", הם דואגים לענות בחיוך רחב במיוחד, יודע כל, לפני שהבדיחה מתפוררת והכעס שלהם נשפך החוצה, בדמות תלונות על "המסתננים" או "הסודנים" או "הזרים". למרות מערכת הביוב המחודשת והשוק בגרסתו המצוחצחת, השיפור במצב השכונה לא הגיע אליהם. "שכונת התקווה: כן לקנות, לא לגור", מסכם קוסטיה, שהגיע לשכונה מרוסיה לפני כשבע שנים. 

זקני השכונה רואים את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר: רבים מהם זוכרים כיצד תל אביב שלפני קום המדינה לא רצתה לספח אותם, וכיצד הם נאלצו להגן ולדאוג לעצמם, וכיצד לאחר מכן עשתה המדינה בדיוק את מה שהיא עושה להם כעת עם מבקשי המקלט כשהנחיתה על ראשיהם את דרי המעברות. במועדון הקשישים השכונתי, נסים גיספן ומנחם ג׳מילי חלוקים בינם לבין עצמם בנוגע למצבה של השכונה היום לעומת פעם. גיספן, 78, מתגורר בשכונת התקווה מאז שהיה בן חצי שנה. "על הפנים", הוא מתאר מיד את מצבה של התקווה, אבל אז ממהר לתקן: "פעם לא היה פה בית ספר. היינו הולכים ללמוד בנווה שאנן, ומקבלים חצי מחברת ועיפרון. היום יותר טוב".

ג׳מילי נמצא בשכונה כבר יותר מ–40 שנה, ובשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו בדיור מוגן במועדון הקשיש, בדירת חדר קטנה שעליה הוא משלם שכירות מוזלת. "השכונה היום בסדר גמור", הוא אומר בהתרסה, ומיד נקלע לוויכוח עם המטפל שלו, שמתעקש: "מה זאת אומרת בסדר? אנשים פה, יש להם פנסיות? יש להם דירות? זה לא נכון מה שאתה אומר". "עזוב", הוא אומר. "אלה שבוכים זה שקר. השכונה היתה ענייה, אבל היום בסדר גמור".

השוק בשכונת התקווהצילום: אייל טואג

יהוד: "רק שישימו לנו פרגולה"

במבט ראשון, בניין הרכבת בן שלוש הקומות שנמצא ממש מול בניין עיריית יהוד נראה כמו עוד מבנה ישן ופשוט עם שלטי "למכירה" וחבורת אנשים שיושבת בכניסה ושותה תה. את ההזנחה הגדולה רואים רק כשמתקרבים: מדרגות מלוכלכות, ארונות חשמל חשופים ומכלי גז שמותקנים ברישול, גינה מוזנחת, תריסים שבורים, זוהמה בחצר, ומעל הכל חבורה של אנשים שוויתרה על כל ניסיון לשפר את איכות החיים שלה. בבניין אחד, עם שלוש כניסות נפרדות, מתגוררים קשישים, אנשים חולים וזוגות צעירים שמתקשים להתקיים.

בבניין, שנמצא ברחוב מרבד הקסמים (שכונה בעבר על ידי צעירי העיר "מרבד הסמים"), לא שמעו על ועדת אלאלוף, ולא מאמינים שהמצב יכול להשתנות. החבורה שיושבת בכניסה לאחד הבתים ממהרת לפתוח את דלתות הבית, כדי שנראה את המצוקה. בדירה קשיש חולה, שכוב על מיטה מאולתרת, בלי מזגן, נאנק מכאבים. יחד עמו מתגוררת גם אשתו ואחת הבנות, עם נכות חלקית וללא יכולת להתפרנס. יחד מקבלים השלושה 17 אלף שקל לחודש מביטוח לאומי. אבל זה לא משנה את מצבם. אף ששכר הדירה סמלי, יש להם הוצאות גבוהות, כך מספרת הבת, על תרופות יקרות וטיפולים. הבית בן שלושת החדרים מלא ברהיטים ישנים, מוזנח וצפוף. במטבח רטיבות, ארונות מתפוררים ורצפה שחלקה חודש ואחר ישן וסדוק. "עמידר הבטיחו לתקן אבל לא עשו כלום", הם אומרים.

בחצר התקינו שולחן וכמה כיסאות, ושם הם מבלים את ימיהם. קופצים לעירייה בניסיון לקבל עוד משהו, קצת למכולת (שם קונים בהקפה), ורודפים אחרי חברת עמידר. התביעות שלהם צנועות: הבנות מבקשות לתקן את הרטיבות במטבח. אחת מהן, צעירה מלאת כעס, מספרת שהיא סובלת מבעיות שתייה ומדיכאון קשה ונלחמת להגדיל את הקיצבה כדי שיהיה לה כסף לסיגריות. היא מובטלה, בעלה עובד כמאבטח. אחד הגברים, שרגלו מקובעת, שותק רוב הזמן ורק בסוף אמר שהוא נאבק זמן רב בעירייה כדי שיתקינו לו פרגולה, "שיהיה צל".

אלאלוף מוסר את הדו"ח לשר הרווחה מאיר כהןצילום: עופר וקנין

בבניין ממול המצב לא טוב יותר. רכבת הבניינים מיושנת, הכניסה מוזנחת, החצר מלאה בעשבים. "יש פה נחשים, ג'וקים וזוהמה ולאף אחד לא אכפת", מספרת אחת הדיירות, שמטפלת בנכדתה בת השנה. "ניסיתי לאסוף קצת כסף מהדיירים לנקות את החצר, אבל לאף אחד פה אין 20 שקל מיותרים".

השכונות החדשות ביהוד נמצאות במרחק חמש דקות נסיעה, אבל הרחק מהישג ידם, ואף אחד לא חושב על האפשרות לשדרג את חייו, "דווקא היתה מישהי שניסתה לעזוב את הבניין", מספרת דיירת שמתגוררת בשכנות. "אבל היא לא הסתדרה בחוץ וחזרה לפה". השכנה, בת כ–60, מטפלת בנכד שלה ומארחת בביתה את בתה וחתנה, ש"התחילו עכשיו לעבוד, אבל לא מסוגלים לשלם שכר דירה".

יהוד נמצאת כבר כמה שנים בתנופת בנייה. פרויקטים חדשים כמו "הגנים התלויים", קומפלקס בניינים במרכז הישן של העיר, משנים את פניה. כבישים מורחבים, מקומות חנייה מיתוספים וכמעט בכל מקום יש כיכרות עם פסלים ומזרקות. אבל דווקא שם, מול בניין העירייה שבו נחתמות תוכניות הבינוי, נמצאת החצר האחורית, מוזנחת ונטושה.

יהודצילום: עופר וקנין

ירושלים: "אם המושחתים יפסיקו לגנוב מיליונים, יהיה כסף לנזקקים"

מתחם העוני שטרן בירושלים הוא רחוב ארוך של שיכונים אפורים ומדכאים, הנמצאים בקצה המזרחי של שכונת מעמד הביניים קריית יובל. בעבר נחשבה הסביבה לאזור פשע שמסוכן להסתובב בו בלילות. היום זה מקום בטוח יותר, וחלו בו שינויים דמוגרפיים: אוכלוסיה חרדית תופסת את מקומם של צעירים רבים שעזבו, אם כי עדיין יש רוב לאוכלוסיה הוותיקה, ברובה ענייה וקשת יום.

במכולת שבקצה הרחוב, השלט שמעל הקופה לא משאיר מקום לספק: "אין קנייה בהקפה". "ניסיתי, בחיי שניסיתי", מסביר דוד שטרית, בעל המכולת. "הגעתי לכאן לפני כשנה וחצי, ואחרי חודשיים־שלושה הפסקתי עם זה. אנשים פשוט לא שילמו את החשבונות, לא היה להם כסף. האשה שעבדה כאן לפניי הזהירה אותי, אבל אמרתי לעצמי שבכל זאת אנסה".

אחת הלקוחות היא ר', 54. היא לא מודאגת מעניין ההקפה, כי כשצריך, היא קונה במכולת השנייה, שנמצאת במעלה הרחוב. לדבריה, בעל המכולת ההיא מכיר אותה כבר כמעט 30 שנה ויודע שהיא תמיד משלמת בזמן. פגשנו אותה חצי שעה לפני כן, בסמוך לבית הדירות שבו היא גרה. "ראיתי כתבה בטלוויזיה", היא אומרת על ועדת אלאלוף. "זה טוב שהעלו את הנושא, ובמיוחד טוב שהמליצו להגדיל את הבטחת ההכנסה".

היא גרה בדירת השיכון הקטנה עם בעלה, 60, שהיה פועל בבית דפוס אך מזה ארבע שנים, לאחר שעבר שבץ מוחי ונהפך לנכה 100%, הוא יושב בבית. הם מסתדרים מהמשכורת שלה - כ–2,000 שקל בחודש שהיא מקבלת עבור 18 שעות שבועיות של טיפול בקשישה, כסף שהבעל מקבל מביטוח לאומי ומעט מחברת הביטוח שביטחה אותו בזמן שעבד. בבית גרים שני הילדים, תאומים בני 22, שלדברי ר' עוזרים בפרנסת המשפחה. הבן השתחרר מהצבא לאחר שירות של שנה כדי לעזור בבית, והבת לא שירתה מטעמי דת. "אילולא הילדים, אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת", היא אומרת. "החלק הכי קשה הוא המחיה - החשבונות, האוכל. יוצא מדי פעם שחסר לי כסף לשלם לחשבונות במכולת או חשבון חשמל. לפעמים אני לווה כסף מהקשישה שבה אני מטפלת, ולפעמים הילדים נותנים. החודש, לדוגמה, הצלחתי לשלם את חשבון החשמל בזכות הבן שלי שעובד בחנות בגדים".

כמה בניינים משם פגשנו את מרדכי מויאל, 78, שנמצא בפנסיה כבר 14 שנה, מאז שפוטר מעבודתו כחייט במפעל. הוא לא שמע על מסקנות הוועדה שנועדה לעזור לאנשים במצבו, ובכל מקרה נראה שהוא שבע הבטחות. "אנחנו עניים, אין מה לעשות", הוא אומר. "אני מקבל גרושים מהביטוח הלאומי, 1,800 שקל בחודש. הגג בבניין שבו אני מתגורר כל הזמן נוזל. אשתי קצת עוזרת בפרנסה, היא עובדת בניקיון בבתים". לבני הזוג שמונה ילדים, כבר בעלי משפחות משלהם. "הם לא יכולים לעזור", הוא אומר, "הם שקועים בבעיות משלהם, כמו משכנתא. הרי הכל יקר, איך הם יעזרו לי? אני מעביר את הזמן, יושב בבית כל היום, מסתכל בטלוויזיה. אני שלוש או ארבע פעמים בשנה בבתי חולים, בגלל מחלות".

את הביקור באזור אנחנו מסיימים ליד תחנת האוטובוס, שם יושבת מרים ביטון, אשה בגיל העמידה, שמחכה לאוטובוס שייקח אותה לעבודתה כקופאית ברשת שופרסל. היא לא מגדירה את עצמה כענייה, אלא כמעמד בינוני. היא מתגוררת יחד עם בעלה הפנסיונר ועם בנה שעומד להתחתן, ולדבריה שלושתם עובדים. "אנחנו איכשהו מצליחים להסתדר, אבל אני רואה פה בשכונה דברים נוראיים - אנשים שאין להם כסף לקנות לחם וחלב, אנשים חולים שמתקיימים רק מקצבת ביטוח לאומי. היה דו"ח? אני בעד הדו"ח, אבל גם שמעתי שאין כסף. אם המושחתים יפסיקו לגנוב מיליונים, אז בטוח יהיה כסף לעזור לנזקקים".

רחוב שטרן בירושליםצילום: אמיל סלמן

גדרה: נולדים לתוך העוני ונשארים בו

בלב גדרה, בתוך מובלעת קטנה של שיכונים מתפוררים בשם שכונת שפירא, הילדים קוראים לגן המשחקים המקומי שלהם "הכותל". "הכותל" הוא למעשה מגרש חנייה ריק ממכוניות אבל עמוס בזבל שמתוחם על ידי קיר לבנים גדול. עבור ילדי השכונה, אתיופים כולם, זה המקום היחיד שהם יכולים לשחק בו - אין בקרבת מקום מגרשי כדורגל או כדורסל, או גן משחקים שהאטרקציה המרכזית שלו אינה חומה גבוהה ואספלט שעליו מצויר לוח קלאס. בעוד כמה שעות, כשהשמש הקופחת תירגע קצת וכל הילדים יחזרו מבית הספר, הם יעברו להתקהל בכביש הראשי של הרחוב ולשחק שם.

לשכונת שפירא, שמשתרעת על פני כמה רחובות צפופים של בנייני דירות מיושנים, הודבקו במהלך השנים כינויים שונים, כמו "הגטו" או "סלאמס". מתגוררות בה כיום כ–1,500 משפחות, הרוב המכריע של אוכלוסיית יוצאי אתיופיה במועצה, רבים מהם מבוגרים וחלקם צעירים שנולדו בה. אין בה מדשאות, היא אינה נקייה, ורובם הגדול של התושבים מטופלים על ידי שירותי הרווחה. גן המשחקים היחיד שקרוב אליה, הנמצא באחד מהרחובות המקבילים, הוא ערימת חול מטונפת ולא מטופחת שבה יש יותר צואת כלבים מאשר מתקנים - והמתקנים שיש, כמו נדנדת עץ מיושנת, רחוקים מאוד מגני המשחקים החדשים והמאובזרים שנמצאים במקומות אחרים בעיר. המתנ"ס הכי קרוב הוא במרחק נסיעה, כך שגם חוגים אינם זמינים לילדים המקומיים. עד לפני חודש טיפחו פעילים חברתיים גינה קהילתית בשכונה, אבל זו הושמדה לפני כמה חודשים וכעת לא נותרה ממנה שום שריד.

שפירא לא התחילה כשכונה אתיופית: הרוב הגדול של התושבים הוותיקים, שהתגוררו בה לפני העליות האתיופיות, עזבו אותה במרוצת השנים. רק מעטים מהתושבים המקוריים נשארו. התוצאה היא ריכוז גדול של עוני ונחשלות. מכיוון שהשכונה סובלת מהזנחה בתשתיות ומאוכלוסיה חלשה במיוחד, היא מתמודדת עם בעיות אחרות שנפוצות בשכונות מוחלשות, כמו ריבוי של בני נוער בסיכון. במידה רבה, אומרים התושבים, הדבר נובע פשוט משעמום, ולכן חלק גדול מהם נשלחים לפנימיות.

שני, בתחילת שנות ה–20 לחייה, היא אחת מהצעירות שנולדו בשכונה. היא למדה בפנימייה, עובדת כמוכרת בחנות בגדים בזמן שהיא לומדת להיות שוטרת, וחיה בדירת 3 חדרים עם הוריה, שבעת אחיה וסבתה. "אני אוהבת את השכונה", היא אומרת, "אני לא מכירה שום דבר אחר. אבל קשה פה. יש פה פשע לפעמים, והילדים בחוץ, שמשחקים בכביש, לפעמים נדרסים כי המשאיות והאוטובוסים לא רואים אותם. יש פה אנשים שרעבים ללחם. הם מתביישים. אני בעצמי לא שמתי לב לזה עד לאחרונה, לא האמנתי שיש דבר כזה, עד שראיתי שמביאים להם אוכל בלילה".

מ׳, ג׳ ות׳, שלוש צעירות מהשכונה, יושבות סמוך למרכז הקליטה של השכונה, שמטפל כיום בפניות התושבים, כמו מיני־עירייה של המובלעת האתיופית. מרכז הקליטה המקומי מספק מענה לכל צורך של התושבים: בעיות כלכליות, מציאת עבודה, חובות, קשישים שהטלפון שלהם התקלקל. "יותר מחצי מהמשפחות האתיופיות נמצאות מתחת לקו העוני. כ–90% מהתושבים מטופלים בשירותי הרווחה", אומרת מ׳. "לא הייתי משווה את זה לסלאמס, אבל אני יכולה להבין מאיפה הכינוי הגיע".

שכונת שפירא בגדרהצילום: אייל טואג

ג׳, שנולדה בשכונה וגדלה בה, מתגוררת כיום מחוץ לשפירא, באחד מהרחובות הקרובים. "אני לא רוצה שהבן שלי, בן שנתיים וחצי, יגדל כאן. אני לא רוצה את ההשפעה הזאת", היא אומרת. "אני לא רוצה שיהיה כל היום בחוץ, ואי אפשר לסגור ילד בבית. אני בטוחה שאם לאחותי היתה ברירה גם היא לא היתה מגדלת את הילדים שלה ברחוב הזה.

"אנחנו אומרים 'עוני' כאילו זו תופעת טבע, אבל יש לזה במידה רבה יד מכוונת, שמכוונת למקום הזה. אם מביאים עולים לשכונות שהן מוחלשות מראש, אז זה לא להביא את הקהילה למקום טוב. אם הדבר הראשון שאתה נחשף אליו זאת שכונה חלשה, אין בסביבתך אנשים שאתה יכול ללמוד מהם כיצד להתפתח ולהתקדם. מי שמצליח לשרוד פה, לרכוש השכלה, צריך לאמץ כל כך הרבה כוחות. הם צריכים להיות מאוד חזקים, כי אין תמיכה בבית ותמיכה סביבתית לא תמיד נמצאת".

ת׳ מבקרת את המדיניות שריכזה את כל העולים יוצאי אתיופיה בשפירא. "הריכוזים האלה לא בריאים. הם יוצרים גטו, שמנציח בינוניות ומסכנות. אם השכן שלי הולך לרווחה לקבל שמיכה, אז מן הסתם גם אני ארצה אחת. מדובר במעגלים כאלה, שמנציחים את עצמם. התוצאה היא ש–90% מהקהילה מטופלת ברווחה. לכל אזרח יש תיק, כולל הרוב הגדול של בני הנוער, אפילו כאלה שלא צריכים להיות. יש להם תיק גם אם הם לא עונים על ההגדרות של נוער בסיכון".

ג׳ מעדיפה לראות את הטוב שבשכונה - את הדברים שמזכירים לה את הפוטנציאל האמיתי של תושביה. "יש לנו אחוזי גיוס גבוהים. היו לנו שני חיילים מצטייני נשיא כבר שנתיים ברציפות. יצאו מהשכונה הזאת מ"כים ומפקדים בצבא. זה לא שאתה לא יכול להצליח פה, אתה פשוט צריך להילחם. לא כולם מסוגלים".

בהכנת הכתבה השתתפו: אשר שכטר, חגי עמית, שוקי שדה וענת ג'ורג'י

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ