למי שייך הכסף שלכם? - MarkerTV - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מאני טיים

למי שייך הכסף שלכם?

התערבות ממשלתית או שוק חופשי – מהי הדרך שבה היינו רוצים שהכלכלה תתנהל? מאז המשבר, הממשלות שיחקו תפקיד ענקי, ולא תמיד לטובה; האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר החופש הכלכלי בצמצום שירותי הרווחה?

21תגובות

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

"בואו נכריז שבאומה העשירה בתבל, אף אדם שעובד במשרה מלאה לא יצטרך לחיות בעוני". המסר הזה הידהד לכל אורכו של נאום מצב האומה שנשא החודש נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

אובמה, שהנהיג את ארה"ב דרך המשבר הכלכלי הקשה זה יותר מיובל ודרך התאוששות חלשה המלווה באבטלה גבוהה, ממשיך לדבוק ברעיון שהממשלה צריכה לתמוך בכלכלה ולדאוג לרווחת כל אזרחיה. לצורך זה היא צריכה לא רק לפקח בשוליים, אלא להיות שחקנית מרכזית באמצעות מיסוי, חקיקה, ויותר מכך - השקעת תקציביה במקומות הנכונים. הפרק השלישי בסדרת הוידאו "מאני טיים", שעלה היום באתר TheMarker, מתאר כיצד משפיעה ממשלה על הכלכלה, ואת הצדדים השונים, שליליים וחיוביים, של מעורבות זו.

עם פרוץ המשבר הפיננסי ב–2008, תפסו הממשלות ברחבי העולם תפקיד מרכזי בכלכלה שכמותו לא היה להן עשרות שנים. הן הלאימו בנקים וחברות תעשייה, הזרימו תקציבים של מאות מיליארדי דולרים כדי לתמוך בחלקים שונים של הכלכלה, ותיאמו ביניהן פעולות גלובליות. המאמצים הללו נשאו פירות רבים, אולם הותירו את הממשלות עם חובות ענקיים, שיצרו משבר מחודש - משבר החובות הממשלתיים. המשבר הזה טילטל את אירופה, והניע את הנהגתה למהלך אגרסיבי אחר: מדיניות צנע.

צנע היא מדיניות שבה הממשלה מקצצת בהוצאותיה כדי להקטין את הגירעון התקציבי ואת נטל החוב. המטרה היא להפחית את חלקה בכלכלה ולהגיע ליציבות פיננסית בת קיימא, שתאפשר לשווקים לתת בה אמון ולהלוות לה כסף למימון פעילותה בריבית נמוכה.

תוצאות מדיניות הצנע נשאו פירות דלים: המדינות מוכות החוב לא הצליחו לצמצם את חובותיהן, וכלכלותיהן שקעו למיתון בהיעדר מקורות צמיחה. העולם כולו ממשיך להיטלטל בוויכוח שבין צנע לתמריצים ממשלתיים, כפי שנראה אפילו במערכת הבחירות בישראל. ואולם ברקע נמצאת דילמה הרבה יותר מהותית ומבנית בנוגע לתפקידה של הממשלה.

לפני פחות מ–200 שנה נוצרה לראשונה מדיניות הרווחה המודרנית, במהלך שלטונו של אוטו פון ביסמרק, קנצלר האימפריה הגרמנית ב–1871–1890. עד אז חיו אנשים ללא פנסיות וביטוח לאומי, ותפקידה של המדינה היה מצומצם כל כך בתמיכה באזרחיה, שאפילו חינוך יסודי חינם לא היה קיים. רפורמות ליברליות באירופה ובארה"ב בתחילת המאה ה–20 היו צעדים גדולים ראשונים בפיתוחו של מוסד הרווחה הממלכתי כפי שהוא ידוע כיום. בארה"ב, הביטוח הלאומי הוקם בגירסה ראשונה ומצומצמת רק ב–1935, תחת הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, במהלך השפל הגדול.

ב–1937 היו 53 אלף אמריקאים זכאים לתשלומי פנסיה מביטוח לאומי, בסך כולל של 1.2 מיליון דולר. ב–2008 הגיע מספרם ל–50.9 מיליון והסכום ששולם היה 615 מיליארד דולר. הוצאות הרווחה, אם נכלול בתוכן את הוצאות הבריאות, נהפכו לאחד הסעיפים הגדולים ביותר בהוצאות הממשלתיות לאורך זמן, בין היתר בשל התארכות תוחלת החיים של האוכלוסייה בעולם כולו. בכלכלות המתעוררות, כמו סין, לא קיימת מערכת רווחה מפותחת, אולם השלטונות מתעוררים והולכים למציאות שבה צורכי האוכלוסייה מחייבים מערכת מסודרת של תמיכה ממשלתית.

הוויכוח על השאלה אם הממשלות צריכות להתערב בכלכלה או לסגת ממנה ולשמש רק כמפקח חיצוני, התברר כאקוטי במיוחד לנוכח חשיפת האמת המרה על הצמיחה הכלכלית בעשורים שלפני המשבר: היא דילגה על רוב האוכלוסייה, והתרכזה במאיון ובאלפיון העליון בשיעור חסר תקדים. השוק החופשי כשל בכמה מתפקידיו: ההזדמנויות השוות שאמורות היו להיגזר ממנו - לכל מי שיש לו כישרון ונכונות לעבוד קשה - לא התממשו; במגזר הפיננסי נחשפה לקיחת סיכונים מופרזת שבאה על חשבונם של רבים לטובת המעטים.

למעורבות ממשלתית יש חסרונות רבים שמוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה. חלק מהחסרונות האלה נובע מפיקוח שנותן תמריצים מעוותים. הבנקים, למשל, נהנים מביטוח פקדונות והבטחה משתמעת שממשלות יחלצו אותן בעת משבר. כתוצאה מכך, התגלה במשבר שהם לקחו סיכוני מסחר גדולים, גרפו רווחים בזמנים הטובים, וכשהגיעו הזמנים הקשים הם קיבלו חילוץ על חשבון משלמי המסים.

הדוגמה הבוטה לכך ביותר היתה אירלנד: ממשלתה דווקא ניהלה את מאזניה בעודף תקציבי עד פרוץ המשבר, אולם משחילצה את הבנקים המתמוטטים שלה, היא שקעה בגירעון וחובות חסרי תקנה. בעיה נוספת, שהשלכותיה מתבררות והולכות, היא היד הקלה של הממשלות על מדפסות הכסף. לורד אדייר טרנר, יו"ר רשות ניירות ערך של בריטניה לשעבר ובנקאי לשעבר, הציע שממשלות ידפיסו כסף כדי לממן את פעילותן ואת האזרחים, ובה בעת לפקח באדיקות על צמיחת האשראי והכסף בבנקים המסחריים.

השאלה היא כיצד למצוא את האיזון הנכון בין מה שממשלות יכולות לעשות כדי להבטיח התנהלות תקינה והוגנת, וכיצד להבטיח שהן עצמן לא ייצרו עיוותים חדשים באיזון הזה. אחרי 30 שנה שבמהלכן הוסר חלק ניכר מהפיקוח הממשלתי על שוקי ההון, שבהן גדל אי־השוויון לרמה היסטורית ושבהן פרץ משבר ממושך שתיקונו לא נראה לעין, נדרש מתווה חדש ליחסים בין הממשלה לכלכלה. הדרך לכך תהיה ארוכה ומלווה במאבקים קשים, וקרוב לוודאי שיימצאו לה תוצאות שונות במדינות ברחבי העולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם