"עמוד ענן" |

"שמאי פיצה אותי ב-1,600 שקל על תנור שנהרס מקסאם ועולה 30 אלף שקל"

החממות במושב נתיב העשרה זקוקות לטיפול יומיומי, אך על העובדים נאסר להגיע אליהן ■ ובמפעל רב בריח, שמייצר דלתות ממוגנות, לעובדים יש רק 15 שניות להגיע למרחב מוגן ■ פיצויים מהמדינה? מעט מדי ומאוחר מדי, אומרים בעלי העסקים

אשר שכטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשר שכטר

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים -לחצו כאן

"לא היה לי מושג שזה גרוע כל כך", אומר החקלאי רז שמילוביץ', שעומד במרכז אחת החממות שלו ולא מאמין למראה עיניו. מולו שורות על שורות של שיחים קמלים, עגבניות מרוסקות וסימני מזיקים. "בסך הכל לא הייתי פה ארבעה ימים", מוסיף שמילוביץ', אבל בתחום שלו, ארבעה ימי היעדרות הם הרבה יותר מדי.

שמילוביץ', תושב נתיב העשרה שבנגב, לא אמור להיות כאן כרגע. ביתו, חממות הגידול שלו וכל המושב בו הוא גר נחשבים כרגע שטח צבאי סגור. נתיב העשרה, שנוסד בתחילת שנות ה-70 כהתנחלות בחבל ימית והוקם מחדש במיקומו הנוכחי ב-1982, הוא מאז תוכנית ההתנתקות היישוב הקרוב ביותר לגבול עם עזה. כמה קרוב? מרחק של מאות מטרים בודדים, לא מספיק זמן כדי שתהיה לתושבים התראה אמיתית במקרה של ירי. היישוב חשוף גם לירי נ"ט, פצמ"רים, נשק קל ומטענים. כל שיגור וכל יירוט נשמעים פה כאילו התרחשו ממש מעל לראש - בגלל שלרוב הם באמת מתרחשים ממש מעל לראש.

נתיב העשרה הוא מושב של אנשים שכהגדרתו של שמילוביץ', "מחפשים אקשן". יש בו 700 איש, כ-180 משפחות. יש בו חוות ואפילו צימר כלולות, אבל רוב התושבים מתפרנסים מחקלאות - ומבצע עמוד ענן, כמו גם עופרת יצוקה לפניו, פוגע בהם קשות. רוב העובדים התאילנדים שעליהם נסמכת כלכלת המושב פונו ליישוב באזור הערבה, למעט תריסר העובדים של שמילוביץ' עצמו, שביקשו להישאר.

"בטווח הקצר, מבצעים כאלה רעים לי. בשגרת החיים שלי אני יכול להתמודד עם קסאם פה וקסאם שם", אומר שמילוביץ', "אבל כרגע אנחנו תחת משטר צבאי. יש פה חיילים שאומרים לי מה מותר ומה אסור. זאת בעיה. יש לי 12 עובדים תאילנדים, והם לא עובדים. לא שהם לא רוצים לעבוד, אפילו שהם מפחדים - אסור להם. אנחנו לא יכולים לקטוף, לא יכולים לשווק. יש לי ספקים שאני לא יכול לנתק מסחורה, כי אז מחר אתה תגיע לסופר ולא יהיו לך עגבניות".

לשמילוביץ' ואביו 24 דונמים של חממות. ברובן הם מגדלים עגבניות שרי ועגבניות לזריעה, ובנוסף גידולים ניסיוניים. אתמול בבוקר ניסו עובדיו של שמילוביץ' לעבוד לשעתיים, אך אחת החממות נפגעה על ידי רסיסים והם נאלצו להפסיק. את השכר, אגב, הם מקבלים בכל מקרה.

"זה קרה הבוקר", מספר שמילוביץ', שעה שהוא מצביע על חור בגג של אחת מהחממות שלו. "רסיסים של כיפת ברזל קרעו את הניילון. עכשיו, ניילון חדש יעלה 500-600 שקל, אבל יש גם נזק נוסף: במקרה הטוב נכנסים לי מזיקים. במקרה הרע, אם יש גשם או היריעה עפה כי לא החלפתי אותה, כל מה שאתה רואה פה נמחק. כל אירוע שכזה גורם לעובדים שלי, במקרה הטוב, לרצות לחזור לתאילנד. במקרה הרע, הוא בורח. אם עובד בורח ממני, אני לא אקבל עובד אחר תמורתו, כי מבחינת המדינה אני המעסיק שלו, גם אם הוא ברח ועובד במקום אחר באופן לא חוקי. לשכן שלי כבר חסרים שני עובדים שברחו, ובעופרת יצוקה היו פה עשרות שברחו".

בשלב הזה נכנסת בסערה סמדי שמילוביץ', אמו של רז, מנהלת המשק וראש צוות החירום של המושב, כשבפיה בשורות רעות. "בכל יום, חמישה ימים בשבוע, אנחנו מוציאים שני משטחי ירקות ובסך הכל עשרה", היא אומרת. "השבוע הוצאנו שניים. זה הכל.

"התאילנדים לא עובדים, כך שהעבודה השוטפת לא מתבצעת, ועבורנו מדובר בבעיה רצינית. מזיקים יכולים לחדור, הצמחים יכולים לחטוף מחלה. בנוסף, מאוד קשה להוציא סחורה. מאז הבוקר אני מחכה למשאית שצריכה להגיע לקחת סחורה, אבל מעכבים אותה במחסומים כל הזמן. אני צריכה להתחייב שאני מלווה אותה ומוציאה אותה. זה מקשה עלינו מאוד. אי אפשר לכמת את הנזק הזה. אנחנו משתגעים מזה. זה גומר אותנו".

כמו בעלי עסקים רבים ביישובי קו העימות, גם משפחת שמילוביץ' נקרעת בין הצורך לתחזק את העסק מחשש שיקרוס לבין הרצון לציית להוראות פיקוד העורף. הבעיה היא ששבוע אחד של שיתוק מוביל לחודש קשה, שעשוי להוביל לשנה בעייתית. "הבוקר הייתי בחממות וקטפתי בעצמי", מראה שמילוביץ' את ידיו המלוכלכות. "ניסיתי להציל משהו".

"כרגע אני מכבה שריפות", הוא אומר. "השבוע הזה יעלה לי את כל החודש, כי חוץ ממה שלא קטפתי לא טיפלתי גם במה שצריך לקטוף מחר. כרגע, ההכנסות שלי מעגבניות למאכל ועגבניות לזריעה מתחלקות בערך חצי-חצי. אבל אם הלך לי קילו עגבנייה איבדתי 100 שקל. אם הלך לי זרע, איבדתי אלף".

לפי שמילוביץ', הגורם העיקרי לבהלה ולחשש הגדול הוא העובדה שאי אפשר לסמוך על הפיצויים מהמדינה שיתקרבו אפילו לפיצוי על אובדן ההכנסות. "אל תשכח שזה כבר קרה לנו פעם אחת, עם עופרת יצוקה", הוא אומר. "שוב יגיעו שמאים, ושוב ריבים ומלחמות. בשורה התחתונה זה לא מכסה.

"לפני שלוש שנים נפל קסאם בתוך החממה. הלך תנור חימום. תנור חדש עולה 30 אלף שקל. הגיע שמאי, פיצה אותי ב-1,600 שקל. הוא אמר שהתנור היה בן כמה שנים, אז הפחת שלו כבר לא היה אותו דבר. התנור עבד - עכשיו הוא לא עובד. אם אני רוצה להשמיש אותו זה יעלה לי 15 אלף שקל. בסוף זה הגיע למשפט. אבא שלי לקח את זה אישית ותבע את המדינה".

לדברי שמילוביץ', "אם שבוע לא עבדתי, אין איך לשקם את זה. רק לשתול מחדש. מהרגע שהזמנתי שתיל, תוך חודש הוא מגיע אלי. תוך חודשיים נוספים יש לי פרי ראשון. ובמשך שלושת החודשים האלה ממה אני אמור להתפרנס?"

בינתיים, הוא משתדל כמיטב יכולתו לצמצם את הנזק. "זה אדום מדי", הוא אומר בצער על אשכול עגבניות. "הקניין כבר לא ירצה את זה. הצמח הזה כבר אבוד. ואם אני לא נכנס לפה, היום או מחר, אם אני לא מטפל בזה, זה נהיה פה ג'ונגל. יש לחות, ולחות מביאה מחלות, דבר גורר דבר בעסק הזה. כבר עדיף לא לראות את זה. באמת. עדיף כבר לא להיכנס בכלל לחממות. זה כבר לבכות".

ובזמן ששמילוביץ‘ מתנחם בכך שלפחות שני משטחי עגבניות הוא כן יצליח להוציא היום, הוא בדיוק מקבל שיחת טלפון: נהג המשאית מסרב להיכנס ליישוב. "עכשיו אני צריך להביא אליו את העגבניות לנתיבות, שזה עוד טרטור", הוא אומר. "ואם תגיע בעוד שבוע, מצבנו יהיה גרוע יותר".

"אין כסף בחשבון"

"אין לי איך לשלם לך! אתה לא מבין אותי? אין! מה אתה רוצה, שאמכור את האוטו שלי? אין כסף בחשבון! יש מלחמה!" צועק אבי שלם, מבעלי פאב הסקובר במרינה של אשקלון, על נציג החברה הכלכלית של העיר שמשוחח אתו בטלפון ודורש ללא דיחוי את שכר הדירה של החודש. ימים ספורים אחרי תחילתו של עמוד ענן, שלם כבר יודע שהוא יצטרך לבקש דחייה של שכר הדירה לחודש הבא. פשוט אין כסף. אשקלון חוטפת בימים האחרונים מטח בלתי פוסק של רקטות, ואנשים לא מגיעים.

ג'ף טל ואבי שלםצילום: עופר וקנין

סקובר הוקם לפני 20 שנה כמועדון צלילה ולפני עשר שנים התרחב לפאב-מסעדה, מהגדולים באזור. הוא מעסיק 90 איש, ובימים טובים מבלים בו כ-300 איש. כיום, הוא הפאב היחיד שנותר פתוח באשקלון, וגם הפאב היחיד שיש לו מיגונית משלו. זה עדיין לא מונע ממנו להיות ריק כמעט לחלוטין. "במלחמות בדרך כלל יש תחרות בין בארים - אף פעם לא ראיתי דבר כזה", אומרת אחת העובדות. ואכן, למעט צוות חדשות שמחכה לראיון עם בעלי המקום ושלושה סועדים, המקום ריק לגמרי. הדבר היחיד שמפר את השקט הוא האזעקות.

"בסיבוב הקודם, בעופרת יצוקה, קיבלנו פיצוי אחרי תקפה לא קצרה בכלל של המתנה. וגם הפיצוי היה קטן מאוד מאוד", אומר שלם, שיחד עם שותפו ג'ף טל מחזיק בבעלות על המקום. "בינתיים, אנחנו אחרי מכרז לעוד 10 שנים, שהגדיל את העלויות בצורה אסטרונומית", אומר שלם. "חשוב לנו להבהיר שאנחנו לא נגד הצבא", אומר טל, "אם הבחירה היא בינינו לבין פיתרון לבעיה הביטחונית אנחנו מוכנים לספוג את זה. אבל אנחנו מתמודדים פה עם בעיות קשות".

"כבר התחלנו לצמצם את המשמרות, אבל לא פיטרנו אף אחד ולא נפטר אף אחד, זה הקו האדום שלנו", אומר שלם. "הכי קל זה לבוא ולסגור, אבל אתה יודע מה זה יעשה לאשקלון אם עכשיו 90 איש יפוטרו?"

החשש הגדול שלהם, הם אומרים, הוא לא שהמבצע ייכשל - אלא שהמלחמה תהיה ארוכה. "אם לומר את האמת, לא נוכל להתמודד עם עוד חודשיים כאלה. מה חודשיים? לא נוכל להתמודד גם עם חודש", אומר טל. "שדרות סבלה במשך שבע שנים, והעסקים בה קרסו", מוסיף שלם. "אנחנו לא רוצים להיות שדרות. אנחנו מקום שנהפך למותג: אנשים מכל הדרום מגיעים לסקובר. אבל המצב הזה גומר אותנו".

בינתיים, בין ריב אחד לשני עם בעלי הדירה, הם משוועים לסיוע אמיתי. "אנחנו לא מצפים לא לשלם, רק לדחות את התשלום בחודש. כולם כל הזמן אומרים כמה הם רוצים לסייע לתושבי הדרום - הגיע הזמן שיוכיחו את זה. אנחנו לא מבקשים שיפצו סתם כך, אבל אולי כדאי שיגיעו לעסקים לראות מה קורה ולתת להם עזרה ראשונה, שיוכלו להמשיך הלאה, במקום לחכות חודשיים-שלושה שהמצב יירגע ורק אז לעזור".

לא שומעים את האזעקה

השעה היא רק 14:00, אבל עובדי המפעל של רב בריח באזור התעשייה הדרומי של אשקלון כבר מצויים בהיסטריה. כולם רצים לממ"ד - זו הפעם ה-15 מאז החל יום העבודה ב-8:00 בבוקר. חמש דקות אחרי שישובו לעבודה הפעם, שוב ייאלצו להפסיק הכל.

ברב בריח, יש לדעת, לא רצים לממ"ד אחרי ששומעים אזעקה - אלא רק אחרי שנשמעים פיצוצים. לא מדובר בשאננות אלא בסיבה פשוטה הרבה יותר: "לא שומעים פה את האזעקה", אומר מנכ"ל ובעלי רב בריח, שמואל דונרשטיין. "בשבוע שעבר כתבתי מכתב בנושא לפיקוד העורף, ובתשובה נאמר לי ‘תעזוב את פיקוד העורף, העם אוהב אותו'". בסך הכל, יש לעובדי המפעל 15 שניות התראה לפני פגיעה - ופחות מכך כשמביאים בחשבון שהם לא שומעים את האזעקות.

שמואל דונרשטיין, בעלי רב בריחצילום: עופר וקנין

במפעל של רב בריח עובדים 370 איש, מתוך 450 עובדים בחברה בסך הכל. התפוקה, אומר דונרשטיין, נפלה ל-50% בעקבות עמוד ענן. רוב העובדים, 80%, ממשיכים להגיע לעבודה מדי יום, אבל האחרים מפוחדים או שגויסו למילואים.

דונרשטיין, שרכש את החברה ב-2008 אחרי שנקלעה לקשיים כלכליים, מסייר במפעל ומציג בגאווה מכונות חדשניות, פיתוחים טכנולוגיים, סוגי מפתחות חדשים ודלתות פלדה שבדיוק יוצאים מפס הייצור. במשרדו, הוא מחזיק רסיסים של כיפת ברזל ושל טיל גראד פלסטיני - מזכרת מיום חמישי האחרון, אז נפלו אלפי רסיסים של כיפת ברזל וטיל פלסטיני בחצר המפעל וגרמו נזקים לכלי רכב. באופן אירוני, רבות מהדלתות האלה מיועדות לממ"דים ברחבי המדינה - רב בריח היא יצרנית הממ"דים הגדולה בישראל. הדלתות והמנעולים שהיא מייצרת משרתים שגרירויות ישראליות וזרות ב-21 מדינות ברחבי העולם, בנקים, חברות תעשייה, סוכנויות ממשלתיות וגופים אחרים שזקוקים להגנה מירבית מפני תוקפים.

עבור דונרשטיין, כמו בעלי עסקים רבים בדרום, המלחמה בעזה היא רק מבוא למלחמה שבדרך: מול השמאים הממשלתיים. "עד היום לא קיבלנו את הפיצויים שלנו מעופרת יצוקה", הוא אומר. "אנחנו במשפטים אתם עד היום. כך שעם כל מה שקורה אתנו, אני צריך לקחת בחשבון שאם בא כסף, ברוך הבא, אבל אי אפשר לבנות על זה". "מעודדים אותנו לחשוב שנים קדימה. לפתוח קווי ייצור, לפתח טכנולוגיות, לתכנן שנים קדימה, לחשוב מה תהיה הטכנולוגיה שיצטרכו בעוד כמה שנים. אבל איך תעשה את זה כשאתה לא יכול לתכנן את שבוע הבא?", הוא שואל. "אנחנו לא מבקשים שיפצו אותנו ברוחב לב, או בנדיבות, רק ברמה שקשורה ישירות לרמת הנזק שנגרם לנו. זה הכל.

"אסור שיהיה מובן מאליו שיש דבר כזה שנקרא תעשייה תחת אש", הוא אומר. "המקום היחיד בעולם שבו אנשים עובדים תחת התקפת טילים, ואנחנו מנהלים שיחה ליד אדם כשאשתו בדיוק מתקשרת אליו ושואלת כמה נפילות היו אצלו, הוא ישראל. זה המקום היחיד שבו ביום חמישי נופלים רסיסי רקטות במפעל וביום ראשון עובדים מתייצבים לעבודה. וזה לא נורמלי. יש מלחמה שמתנהלת מעל הראש שלך, והיכולת שלך לדעת אם עוד דקה לא ייפול כאן טיל היא אפס. עכשיו לך תדע מה יקרה אתך עוד כמה שנים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker