ביצועיות (Execution) - הסוד הנסתר מאחורי הכישלון

אסטרטגיה מעולה לא תועיל כאשר אין בחברה ביצועיות

נפתלי בנט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נפתלי בנט

לצפייה בסמאטרפונים ובטאבלטים -לחצו כאן

רוב חברות הסטארט-אפ אינן מצליחות.

בדרך כלל היזמים מאשימים בכישלון את בעיית השוק ("הקדמנו. השוק עוד לא בשל"), את האסטרטגיה הכושלת או את חוסר התמיכה של המשקיעים בהם.

לדעתי במקרים רבים הכישלון נובע ממשהו אחר לחלוטין, פרוזאי יותר: היעדר כושר ביצוע. במילים אחרות, האנשים פשוט לא עבדו בצורה רצינית.

לחצו כאן להורדת הגרסה המלאה של הספר "אקזיט" מאת נפתלי בנט

לכאורה מיותר לכתוב על בעיה זו, הלוא ברור שצריך לעבוד ברצינות. אלא שזו תופעה שפוגעת בנו בכל-כך הרבה תחומים בחיינו, שראוי לתת על זה את הדעת ברצינות.
במערכות הציבוריות בארץ ה מצב קשה במיוחד. בדיקה שנעשתה בשנים האחרונות גילתה ש70% (!) מהחלטות ממשלת ישראל פשוט אינן מתבצעות. מדהים, לא פחות.

הנשיא טרומן אמר פעם ברחמנות על אייזנהאור יורשו: "מסכן אייזנהאור. כשהיה גנרל והיה נותן פקודות, הן היו מתבצעות. עכשיו הוא יאמר לאנשים 'עשו ככה וככה' וכלום לא יקרה".

הבעיה הנפוצה ביותר בהקשר זה היא כאשר מתבלבלים ומאמינים שמילים ואפילו החלטות כשלעצמן יוצרות תוצאות בשטח. זו טעות. דיבורים לבד לא שווים כלום. מי מאתנו לא בילה שעתיים בדיון על, למשל, אסטרטגיית החדירה לשוק האירופי של מוצר. מגיעים שבעה אנשים, דנים בכובד ראש ביתרונות ובחסרונות של שיתוף פעולה עם מפיץ מקומי, אופן מיצוב המוצר, התמחור ועוד, והפגישה נגמרת. רק שכחו להגדיר מי אחראי לעשות מה ומתי.

אחת המילים המגונות בעיניי היא "צריך". צריך להכין תכנית. צריך לסגור עסקה מול ספקים. צריך לאפיין מוצר. אבל מי, לעזאזל, "צריך" לעשות את זה?


הטעויות הנפוצות ביותר שפוגעות בביצועיות החברה:

לא מגדירים יעדים – כל עובד בחברה חייב לדעת בכל זמן נתון מהם יעדי החברה הנוכחיים ומהם היעדים שלו. בחברה שלי נהגתי לשלוח מייל חודשי לכל עובדי החברה, כפי שסיפרתי בטור על האווילות של חשאיות-יתר. המייל כלל את 3-4 היעדים העיקריים של החברה ואת מצב העמידה ביעדים אלו. אגב, הצורך לדווח לכלל החברה את מצבנו דרבן אותי באופן אישי לעמוד ביעדים. הרי לא נעים במיוחד לדווח חודש אחרי חודש שנכשלנו בהחדרת המוצר החדש שלנו לשוק.

לא מגדירים מי אחראי לכל משימה ומה מועד הביצוע – משימה יתומה פשוט לא תתבצע. זה בדוק.

מגדירים יותר מדי אבות למשימה – לכל יעד או משימה צריך להיות אחראי אחד בלבד. אחרת כל אחד מרגיש חופשי להתחמק מביצוע כי צרת רבים היא חצי נחמה. אסור לומר "תעשו את זה", רק "דני יבצע את זה עד יום שני הבא".

אין וידוא התקדמות – נניח שהגדרתם יעד בצורה מושלמת. אם לא יהיה פורמט עקבי לווידוא ביצוע (למשל, ישיבת מעקב שבועית, או מייל עדכון) זוהי ירייה לאפלה. ייתכן שבאופן מקרי המשימה תתבצע, אך לאורך זמן כשאנשים רואים שאף אחד לא בודק, הם פשוט לא עושים. יש זן נדיר מאוד של אנשים שלא זקוקים לווידוא ביצוע.

אין הכרה בחשיבות הביצועיות אצל עובדים - אם הבוס נותן קרדיט לאנשים שהביאו רעיונות טובים ומתגמל אנשים על אינטליגנציה ויצירתיות, אך לוקח כמובן מאליו את האנשים הביצועיים שמביאים תוצאות בפועל, ברור שהחברה תסגל תרבות של אי-ביצועיות. לא צריך פילוסופים, צריך אנשי עשייה חכמים.

לא חושבים מספיק לפני ואחרי עשייה – אסור לטעות בין ביצועיות לבין עשייה נטולת מחשבה (זה לא סותר את הסעיף הקודם!). דרך הפעולה הטובה ביותר בעיני היא מעגל רציף של חשיבה ותכנון שמובילים לעשייה שמובילה שוב לחשיבה וחוזר חלילה. כך למשל, בעת גיוס כספים רצוי כל הזמן לשייף את הסיפור ואת המצגת לפני ואחרי כל פגישה עם משקיעים. לפני כל מהלך חדש בחברה (בניית מוצר, פתיחת שוק, גיוס כספים וכו') צריך לחשוב ורק אז לבצע.

לא רושמים – אחת הדרכים לדעת אם אדם הוא רציני היא אם הוא רושם. אני לא מאמין גדול בישיבה שבה לא מתנהל רישום של ההחלטות. מה שלא נרשם בדרך כלל לא מתבצע.

עודף משימות וחוסר מיקוד – ברגע שלוקחים ברצינות את ביצוע המשימות פתאום מבינים מדוע אסור להפגיז בעודף משימות ויעדים. חברה יכולה לאמץ 3-4 יעדים מרכזיים, אך לא 15. פשוט אי אפשר לעמוד בעומס. לכן צריך להתמקד (על חשיבות המיקוד אפשר לכתוב ספרים שלמים, ולא ארחיב כאן).

הבשורה הטובה היא שבניגוד לתחומים אחרים, כל חברה יכולה לסגל לעצמה תרבות של ביצועיות. לא צריך כשרון גדול או אינטליגנציה יוצאת דופן, רק משמעת עצמית ועקביות.
הבעיה היא שזה לא הכי כיף. די מעצבן לסכם דיונים, לקבוע מועדים למעקב, ולהיות הנודניק הנצחי שכל הזמן מוודא ביצוע.

אבל, כאמור, "הנודניק מנצח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker