לחיות מ-1,000 שקל בחודש: "אני מגיע למצב של סחרחורות מרוב רעב"

אסף בנימיני, פגוע נפש בן 39, לא יכול להרשות לעצמו לחמם את הבית בחורף ולקנות תרופות חיוניות – ואפילו כסף לדי אוכל אין לו. קצבאות המדינה מותירות לו 1,000 שקל להוצאות בחודש, ומהסכום הזעום הזה הוא חי. הוא מבקש בסך הכל לעבוד בישיבה, אבל סובל מיחס פוגעני. "אין לי חלומות. אני רק מבקש לחיות בכבוד"

הילה ויסברג

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

מרגע שפרץ משה סילמן אל התודעה הציבורית כאשר הצית את עצמו בהפגנת המחאה במוצאי שבת בשל תסכול ממצבו הכלכלי - החל להישמע קולם של ה"סילמנים", אנשים שהחיים לא האירו להם פנים, ונותרו חסרי כל; אנשים שהמדינה הסירה ידיה מהם.

אחד מאותם סיפורים הוא זה של אסף בנימיני, פגוע נפש בן 39. בנימיני חי כבר שנים בעוני מחפיר ושולח מכתבים עם קריאה לעזרה לכל גורם ממשלתי, ציבורי, פילנתרופי ותקשורתי שניתן להעלות על הדעת, אך לא זוכה למענה. הוא לא מבקש הרבה, רק שיעזרו לו למצוא עבודה מתאימה. את הדיווחים על מעשה ההצתה של סילמן שמע באיחור כי טלוויזיה אין לו, גם לא מחשב או חיבור לאינטרנט. "לא הגעתי למצב שבו אני מבצע מעשים קיצוניים כל כך כמו סילמן, אבל אני לא רחוק מזה", הוא מספר. "אני נתקל באטימות ורשעות כל הזמן וזו הסיבה שמצבים כאלו קורים. זה עצוב שצריך לקרות משהו עד כדי כך קיצוני כדי שיתחילו לחשוב על אנשים במדינה הזו, מה שאמור להיות מובן מאליו".

בנימיני מתקיים מקצבת ביטוח לאומי מקסימלית עבור אדם נכה של 2,411 שקל בחודש ולכך נוספת קצבה של משרד השיכון בסך 763 שקל בחודש, סיוע בשכר דירה. אלא שאחרי התשלום לדירה הקטנה וכמעט חסרת הרהיטים (ללא טלוויזיה או מחשב) שבה הוא מתגורר בשכונת קרית מנחם בירושלים, נותרים לו 1,000 שקל להוצאות שוטפות, ולמה באמת הכסף הזה מספיק? התוצאה היא שבנימיני חי בדוחק, נשען על עמותות, הולך לישון רעב.

נכון, בנימיני זכאי לסל שיקום (שזה הרבה יותר ממה שמקבלות אוכלוסיות אחרות בישראל - למשל מכורים לסמים עוסקים בזנות שלא מקבלים את הסל הזה), המקנה לו סיוע של עמותה וליווי תעסוקתי, אבל לדבריו היחס שספג לאורך השנים מהרשויות מזלזל ומעליב, או במלים אחרות - אף אחד לא באמת טרח להבין מיהו ולמה הוא זקוק. מה שמקומם בכל הסיפור הוא שבנימיני לא מבקש שהמדינה תפרנס אותו, אף שאנשים במצבו לעתים קרובות באמת לא יכולים לעבוד. עד 2005 עבד בספריית האוניברסיטה העברית במשך כמה שנים אבל אז התפרצה אצלו בעיה גופנית שמקשה עליו לעבוד בעמידה, ולכן כל שהוא מבקש כיום הוא עבודה בישיבה. לא נשמע מסובך מדי, ובכל זאת, כבר שבע שנים שלא נמצא לו פתרון ובנימיני ספון בביתי, אין יוצא ואין בא, מלבד עמותה המביאה לו אוכל שלוש פעמים בשבוע ועובדת סוציאלית המגיעה לבקר למשך שעה אחת לשבוע.

"אני מנסה לחזור לשוק העבודה ולא מצליח", אומר בנימיני, "מכל העמותות והגורמים שתפקידם לעזור קיבלתי יחס מזלזל. הם אומרים 'אנחנו מציעים לאסף טיפול רפואי  והוא לא משתף פעולה' וזה לא נכון", הוא אומר, "אני מאוד מעוניין במעקב פסיכיאטרי ובסיוע במציאת עבודה אם ייעשה באופן אנושי ולא בוטה ודורסני. מתייחסים אלי כאילו יש לי בעיה שכלית, יוצאים מנקודת הנחה שיש דברים טריוויאליים שאני לא יודע, כמו הפסיכיאטר ששאל אותי אם יש לי שירותים בבית, זה פגע בי מאוד. הבטיחו לי הרבה מאוד דברים ולא קיימו –זה ריטואל שחזר על עצמו עשרות פעמים. לעמותות ששייכות לסל שיקום אין להן מה להציע, במיוחד לאדם כמוני שהוא גם נכה פיסית. עבודה שעושים ישיבה אשמח לעשות, אבל היא לא הוצעה לי".

על מה אתה נאלץ לוותר כדי לשרוד כלכלית?

"בימי החורף הקרים אני לא מסוגל לחמם את הבית, יש טיפולים רפואיים ותרופות שאני נאלץ לוותר  עליהם על אף שאני זקוק להם מאוד. יש תכשיר רפואי שאני זקוק לו ואני שומר אותו לרגעים הכי חריפים כדי שלא יתבזבז. בהרבה מקרים אני נאלץ ללכת לישון בערב, אני מגיע למצבים של סחרחורות מרוב רעב. ההורים שלי הם פנסיונרים שגרים מחוץ לירושלים, אי אפשר לגלגל הכל עליהם. עד לפני כמה שנים נסעתי לבקר אותם, אבל כיום אין לי אפילו כסף לאוטובוס. אני לא רואה אף אחד, לא מקיים אינטראקציה חברתית בגלל היעדר מסגרות חברתיות. אני שולח מכתבים לכל העולם, אבל כל הזמן נופל בין הכיסאות ומקבל יחס מזלזל".

המקרה של בנימיני, יש להדגיש, אינו ייחודי: בישראל חיים מאות אלפי פגועי נפש - רבים מהם אינם מקיימים חיים עצמאיים. המשמעות היא שמי שאינם נתמכים בידי משפחות, לא יכולים להחזיק מעמד כלכלית, שהרי התמיכות הסוציאליות לא מספיקות. פרופ' אלי שמיר, יו"ר עמותת עוצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש ואב לבן פגוע נפש המתגורר בהוסטל, מספר שבלי התמיכה הכלכלית שלו בנו לא היה יכול להסתדר. "נפגעי נפש לא מקבלים תמיכה מספקת כדי להסתדר בכוחות עצמם, וגם מי שעובדים משתכרים שכר סמלי שלא נועד לכלכל אותם אלא להעניק תעסוקה. בלי עזרה כלכלית נוספת הם נותרים ללא כסף לתרופות, למזון ולדיור".

בחדר השינה של בנימיני שולחן כתיבה ועליו בלוק כתיבה ולדבריו בחדר הקטן הזה הוא מעביר את ימיו, כותב, כותב וכותב, לכל מי שאפשר. זהו גם ריפוי בעיסוק, דרך להעביר את הזמן. הוא מקריא לנו מענה שקיבל מאחת העמותות: "אסף היקר, המקרה שלך נגע ללבי, אבל אין בידיי לסייע לך ואני מעביר את בקשתך הלאה". קלסרים על קלסרים ובהם מאות, אם לא אלפי מכתבים שכתב, הוא אוגר בצד החדר. "יש בי הצטברות אדירה של התמרמרות וחוסר אמון", הוא אומר ומרכין את הראש, ואז מוסיף משפט שנותר תלוי באוויר: "בחיים שלי לא היה אף פעם דבר נחמד. אין לי חלומות. אני רק מבקש לחיות בכבוד".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "שרותי השיקום בבריאות הנפש פיתחו בשנים האחרונות שרותי תעסוקה מגוונים אשר בחלקם הגדול נוגעים ליוזמה בתחום תעסוקה שמשנה את פני שוק עבודת הנכים. אנו מטפלים בכ- 3,000 איש בתעסוקה נתמכת בשוק הפתוח, ובמאות אנשים בתוכנית מיוחדות הכוללות הכשרה מקצועית, השכלה ולימודים גבוהים, יזמויות עסקיות קבוצתיות ופרטניות".

צילום: אמיל סלמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker