"שלום כלכלי הוא מזימה של ממשלת ישראל" - MarkerTV - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
האיש של ההר

"שלום כלכלי הוא מזימה של ממשלת ישראל"

הוא אמנם האיש העשיר ביותר המתגורר כיום בשטחים, אבל מסרב בתוקף שנקרא לו מיליארדר וטוען: "אני איש עסקים גרוע. באמת"■ בעשורים האחרונים מוניב אל מסרי רוצה לעשות שלום עם הישראלים, אבל "אף מנהיג חוץ מרבין לא באמת רצה לעשות כאן שלום"

94תגובות

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

צילום וידיאו: דניאל בר און. עריכה: מיכל וגנר

מוניב אל מסרי רגיל שלאורחיו נדרשות דקות ארוכות לחצות את האחוזה שלו, מהשער הירוק העצום עד לפתח הבית. הנסיעה הזהירה על דרך כורכר בוהקת מלובן, בין שתי שורות ברושים ירוקים באותו הגובה, מסתיימת כשהבית מתגלה במלוא הדרו.

אחוזה או ארמון טוסקני עוצר נשימה יהיו ההגדרה הנכונה למבנה העצום שמתגלה. הכניסה היא חידה. אל הבית (1,000 מ"ר) מובילים ארבעה גרמי מדרגות, סמל לארבע רוחות השמים, שמסתיימים בדלתות עץ מהמאה ה-17 בגובה 10 מטרים לפחות. אורח שמגיע לראשונה מוצא עצמו מקיף את הבית, העתק מדויק של וילה קפרה "לה רוטונדה" האיטלקית, כשהוא מתפעל מהנוף המדהים, מהרוח הנושבת, מהבריכה העגולה שבחצר, מחממת הזכוכית הענקית ומשאר שכיות החמדה שפרושות על פני 4 קמ"ר. באוויר יש תחושה חזקה של איטליה, אלא שאנחנו בשכם, על ראש הר גריזים. מתחתינו נפרשת העיר, ועל ההר ממול - גגות הבתים של מתנחלי הר ברכה. הניגוד החריף כל כך בין הבית המפואר למתרחש למרגלות ההר - הצפיפות, הקסבה וההזנחה של מחנות הפליטים בלטה ועסכר - זועק לעין.

אחד מעובדי המקום מחלץ אותנו מהתעייה מתמשכת ואנחנו נכנסים היישר אל חדר אוכל מסוגנן. בעל הבית כבר הסב עם שלושה חברים אל השולחן הארוך והערוך. "לא סתם הזמנתי לארוחת בוקר", יגיד אחר כך, "רציתי שתרגישו בבית, שתהיו חלק מהמשפחה". השולחן הוא מיזוג של מזרח ומערב: צלחות חומוס, טחינה ופלאפל לצד סלט פירות טרי, כמה סוגי ריבות, ומשרתים סרי-לנקים חרישיים שמציעים מיני מאפה. מטבח האחוזה המצויד יכול לשרת 300-400 איש, והמפגש הקטן שלנו לא מרשים אף אחד מאנשי הצוות.

אל מסרי יושב בראש השולחן. כאמא פולנייה טובה הוא מאיץ בנו לאכול. בין ביס לביס הוא מוציא חופן כדורים. "זה בגלל ביבי", הוא אומר ובולע, "זה בגלל פרס, והשאר בגלל הכיבוש". עוד לפני שהתחלנו את הראיון היה ברור שהמפגש עם הפלסטינאי הכי עשיר בעולם לא יהיה פשוט. אחד האורחים, שהוא גם אחד האדריכלים שבנו את הבית, שאל אותו על מומחית לאמנות ישראלית בשם דניאלה לוכסנבורג. ברור שהוא מכיר. "הזמנתי אותה לבוא לבקר, אבל היא פוחדת, חושבת שיאכלו אותה. ככה זה פלסטינאים: אוכלים ישראלים, בעיקר אם אלה חברים שמגיעים לבקר. אתם צריכים לעזור לנו", הוא פונה אלינו. "תכתבו שאתם לא מכירים אותנו. אם תסכימו להכיר - תפסיקו לפחד".

"אני איש עסקים גרוע מאוד"

יש משהו מתעתע באיש הזה: צעיר בן 77, מגלומן שטס רק במחלקת תיירים, סלף מייד מן שהונו מוערך ב-1.6 מיליארד דולר, אך מעיד על עצמו שהוא איש עסקים גרוע. עשרות שנים הוא "עובד בקידום תהליך השלום" ומאמין שהחיים ביחד הם הפתרון היחיד, אבל קשה לפספס את הבוז העמוק שהוא חש כלפי כל התנהלות ישראלית.

אין לו רגשי נחיתות. הביטחון העצמי שלו נשען על הישגים רשומים של איש העולם הגדול, והוא לא מתנצל. אל מסרי הוא איש פתוח, רהוט, רב קסם. הוא קיצוני, אבל אמיתי מאוד; מרגיז, אבל מעורר מחשבה. הוא מודיע שיענה על כל שאלה, רק על חבריו הישראלים הוא לא מסכים לדבר. "אצלכם יש משוגעים. אם אנקוב בשמות הם ייפגעו". שם אחד, אורי אבנרי, עולה בכל זאת שוב ושוב. מול השם הזה כנראה שאיש לא ירים גבה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

כשארוחת הבוקר מסתיימת אנחנו מטפסים אחריו 25 מדרגות לולייניות אל הרוטונדה, שנתנה את שמה לבית: חלל עגול גדול שבראשו כיפה, מוקף חדרי עבודה והסבה עמוסי עתיקות. שתי הקומות העליונות משמשות למגורי המשפחה. במרכז הרוטונדה פסל של הרקולס, "סמל לעם הפלסטיני. יש בו עוצמה, עמידות, ענווה. ענווה, אגב, לא מופיעה בלקסיקון הישראלי". קצת מוזר לשמוע את המשפט הזה בתוך הארמון המפואר, אבל אל מסרי לא מתבלבל. הראיון נערך בחדר העבודה, סביבנו 5,000 ספרים ועשרות תמונות של בעל הבית עם ערפאת, בני משפחת המלוכה הירדנית, האפיפיור, נלסון מנדלה - אבל תמונות עם ישראלים אין. על שולחן גדול עומדת המצלמה הראשונה בעולם. "היא עדיין מצלמת", הוא אומר בגאווה.

את הונו עשה אל מסרי בשתי ידיו, בעיקר בחיפושי נפש וגז במדינות המפרץ ."הצלחה מורכבת מ-51% מזל - השאר זו עבודה קשה. בגיל 17, למשל, יצאתי מביירות לארה"ב. הגעתי לניו יורק עם 200 דולר בכיס. נכנסתי למונית ואמרתי לנהג: 'קח אותי לאוניברסיטת אוסטין בטקסס'. הוא שאל כמה כסף יש לי ולקח אותי לתחנת אוטובוס. לפני שהגעתי לארה"ב רציתי להיות טייס. תיכננתי להיות חלק מחיל אוויר שנלחם ביהודים. אבל כשעליתי בפעם הראשונה על מטוס כל כך פחדתי, שהבנתי שכדאי לי לעשות משהו אחר. חשבתי איפה אני יכול להרוויח כסף, מה בדיוק העם שלי צריך. תעשיית הנפט היתה אז מפורסמת מאוד והחלטתי ללמוד גיאולוגיה כדי להשתלב. השאר היסטוריה. אם הייתי נהנה מהטיסה אולי עוד הייתי עושה את הטעות והולך להיות טייס. לא מזל?"

אל מסרי למד גם תואר שני בגיאולוגיה, והוסיף תואר במינהל עסקים. בארה"ב פגש את אשתו האמריקאית אנג'לה, שלה הוא נשוי עד היום, אבל הוא לא ממליץ על סוג הקשר הזה. "אתה קוטף אדם מהשורשים שלו. יש בחיים האלה לא מעט אומללות". ב-1956, מיד בסיום לימודיו, הקים את EDGO (Development Group & Engineering) - חברה קטנה שנתנה שירותים לחברות לחיפוש נפט וגז במדינות המפרץ. העסקים גדלו במהירות, לא רק בגלל הפריחה של תעשיית הנפט והמקצועיות שהביא אתו מארה"ב. "המתחרים שלנו היו חזירים. כולנו נלחמנו על אותם מכרזים אבל הם רצו 20% רווח, ואני הסתפקתי ב-5%".

לא רק מחירים נמוכים הביאו אותו עד הלום, אלא גם עבודה קשה. הוא מעיד על עצמו שהוא ישן ארבע שעות בלילה ("מתוכן שעתיים רצוף, כי אני כל הזמן הולך לשירותים"), שעה ביום הוא מבלה על ההליכון, שעה רואה טלוויזיה ובשאר הזמן עובד. "אין תחליף לעבודה קשה, גם כשאתה כבר יכול להרשות לעצמך לא לעבוד. אני קוץ בתחת עבור האנשים שעובדים אצלי, כי אני חושב שכולם צריכים לעבוד קשה כמוני. אני גם יושב לאנשים על הראש, יודע הכל ומתערב. המעורבות הזו דרמטית אם אתה רוצה לנצל הזדמנויות ולגדול".

לאל מסרי יש יחסים מורכבים עם המושג מיליארדר. אחת הפעמים היחידות שבהן הוא קופץ מהכורסה בכעס היא כשאנחנו מזכירים את המושג הזה. אמנם הוא לא מהסס להזכיר רשימות בינלאומיות שבהן הוערך הונו ביותר ממיליארד וחצי דולר, אבל טוען שהוא שונא את המושג ומבקש שלא נשתמש בו. "מלבד הבית, אני חי חיים פשוטים. אוהב להיות עם חברים ומשפחה, לאכול אוכל פשוט, אין לי מטוס פרטי. אני אדם עשיר בעיקר בלאומיות שלי, בתחושת הלאומיות שלי אני מיליארדר. לא לחינם חזרתי עם ערפאת והתיישבתי בשכם".

אבל רוב העשירים הפלסטינים דווקא לא חוזרים.

"אני חושב שאלה שלא חוזרים לפה הם מנוולים. אי אפשר לשבת בחו"ל ולצעוק נגד הכיבוש. צריך לבוא לכאן ולהילחם בו, ולתרום לחיזוק הכלכלה והתשתיות, כדי שכאשר יגיע היום ותקום מדינה - היא תוכל להתנהל באופן עצמאי. אני קורא לכל הפלסטינאים בעולם לחזור הביתה. בזמנו ניסיתי להקים משהו כמו הסוכנות היהודית, ממש לחקות את הפורמט, אבל זה לא כל כך הצליח".

אתה איש עסקים טוב?

"אני איש עסקים גרוע מאוד, נשבע בקוראן. כשאני קונה משהו קשה לי להיפרד ממנו. פעם ראיתי איך לירות לבנוניות בשווי מיליון דולר הולכות ומאבדות את ערכן, נשארו שם 7,000 דולר אבל לא מכרתי. כשאני קונה משהו, זה לנצח. אני אדם שמסתכל לטווח ארוך. טווח קצר לא מעניין אותי. זו תפישת עולם שעוזרת להצליח".

בדרך להצלחה, טוען אל מסרי, צריך להיות נחושים מאוד. "אם אתה הולך על משהו - אל תוותר. אני מגדיר את שיטת העבודה שלי כשיטת החמור, או ליתר דיוק - הפרד. אם אתה דופק על בטון או פלדה ותהיה נחוש מספיק - בסוף תעשה בהם חור".

מה הצד הפחות נוח של ההתנהלות הזו?

"יש חסרונות רבים. בשנים האחרונות כבר עברתי כמה צנתורים והכניסו לי שמונה תומכים (סטנטים), אבל שריר הלב חזק מאוד ואני עדיין בסדר. זה קרה בגלל הפוליטיקה. לפני שאני מת, אני רוצה לראות שלום עם ישראל".

אל מסרי חזר עם ערפאת מתוניסיה בתחילת שנות ה-90, התיישב בעיר שבה נולד, וב-1993 הקים את PADICO HOLDING (Palestine Development and Investment Company), קבוצת אחזקות שחולשת כיום על כ-25% מכלל העסקים ברשות הפלסטינית, ובאתרה נרשם כי עד היום השקיעה כ-250 מיליון דולר. בין היתר הקימה החברה את הבורסה בשכם, את חברת הטלפוניה פלטל וגם את ג'אוול, אחת משתי חברות הסלולר הפלסטיניות. היא פעילה גם בתחומי החקלאות, הפיננסים, השירותים והנדל"ן, ובעצם בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת. "רציתי להקים חברה שההון הראשוני שלה יהיה 200 מיליון דולר והיא תהיה שייכת למשקיעים רבים שכל אחד מהם ייתן מיליון דולר לפחות. אבל לא היו מספיק משקיעים, אז נתתי 6-7 מיליון דולר וכיום אני היו"ר".

פדיקו נחשבת לגורם מרכזי בכלכלה הפלסטינית. אתה מרוצה מרמת הרווחים שלה?

"יש לנו 25 חברות, מתוכן חמש רווחיות והשאר מפסידות. ג'אוול, למשל, רווחית, וכך גם הבורסה. אבל נמשיך להחזיק גם את החברות האחרות, כי הן חלק מהתשתית שצריך לבנות כדי שהמדינה שבדרך תתקיים. כמו שכבר אמרתי - אני חושב לטווח ארוך".

התשתיות האמיתיות שלכם, כמו חשמל, עדיין מגיעות מישראל.

"נכון, ואנחנו רוצים לצמצם את התלות, לכן השקענו במיזם חשמל ליד טול כרם שיספק חשמל מקומי. אולי בעתיד נמכור לכם".

הבורסה קטנה וחברות ישראליות לא רשומות בה.

"נכון וחבל. אני מזמין כל חברה ישראלית להיכנס".

אתה מזמין אנשי עסקים ישראלים, אבל לא משקיע בישראל.

"אין לי בעיה עם אנשים שעושים עסקים עם ישראל, לעתים זה אפילו חיוני כי מדובר בשוק חשוב. אבל עבורי, אישית ורגשית, זה יהיה מוזר ומביך מדי לעשות עסקים בישראל".

לא ברור למה. הרי אתה "עובד בעשיית שלום" ואומר שצריך להכיר זה את זה.

"העסקים שלי פרושים במדינות ערב שונות, ואם אני צריך להחליט איפה לשים את הכסף שלי - זה בכלכלה הפלסטינית ולא היהודית. אני חוזר: אין לי בעיה עם כך שאנשים אחרים עושים עסקים בישראל, זה בסדר, אבל לא אני".

מי ימשיך את האימפריה אחריך?

"שניים מילדיי נכנסו לעסקים, והאחרים אומרים חס וחלילה. בתי דינה, למשל, חיה ברמאללה עם בעלה וילדיה. היא עורכת דין ומנהלת בכירה בקוקה קולה פלסטין. אמא שלה ואני לא ממש הבנו למה היא לקחה את התפקיד. אנחנו חושבים שלשתות קוקה קולה זה זבל".

"הפילנתרופיה עוד לא הגיעה אלינו"

מעבר להיותו איש עסקים פעיל, נחשב אל מסרי לאחד הפילנתרופים הבודדים ברשות הפלסטינית, אחרי שהקים את קרן אל מסרי שתומכת באמנות ובחינוך. הפרויקט הקרוב שלו הוא הקמת אוניברסיטה ערבית, פרטית, בנצרת. "60 שנה לא קרה שם כלום. למקום הזה יש פוטנציאל מדהים ונעזור לנצל אותו".

אין כמעט פילנתרופיה במגזר הערבי.

"וזה חבל מאוד. אנחנו נשחט 100 כבשים בשביל אורח, אבל פילנתרופיה היא סיפור אחר. הפלסטינאים לא מבינים עדיין שבעל ממון צריך לעזור לאחרים לא באוכל, אלא במטרות שמקדמות את כולנו: חינוך, בריאות, אמנות. התפישה הזו עוד לא הגיעה אלינו".

אל מסרי הוא איש פוליטי. יותר דחוף לו לדבר על תהליך השלום מאשר על עסקים. על אף שיש לו לא מעט ביקורת על הפלסטינאים, הרי שבתחום הפוליטי ברור לו לגמרי מי האשם: אנחנו. לזכותו ייאמר שזה לא מרפה את ידיו. "כבר 40 שנה אני מנסה להפוך את פלסטין וישראל לאותו בית. הצלחתי מהצד הפלסטיני, אך נכשלתי בצד הישראלי. מלבד רבין, שגם לו לקח שבע שנים להיפגש עם ערפאת מאז שהצעתי זאת לראשונה - ולאחר שנפגש ביקש ממני באוזן לא להגיד לו 'אמרתי לך' - אתם הישראלים פוחדים משלום. זו הפסיכולוגיה שלכם: הכחשה עצמית ופחד. אתם גרים מטרים מאתנו ובכלל לא מכירים אותנו. ב-2002 יצאה יוזמת השלום הסעודית שהייתי מאוד בעדה, אבל לישראל לא היה אכפת, ואני מקווה להחיות את זה בהקדם. את ערפאת פיספסתם. זו היתה הזדמנות שרבין הבין עד כמה היא חשובה, אבל כולנו יודעים מה היה הסוף".

יש שני צדדים למטבע הזה שנקרא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"נכון, אבל אנחנו קיבלנו אתכם, אתם לא מקבלים אותנו. המנהיגים הישראלים חשדנים, כל הזמן מחפשים איפה הצד השני לא בסדר. אפשר היה לסגור את הסכסוך מזמן ולמנוע מהרבה אמהות משני הצדדים לבכות. אני מצר על הדם שנשפך משני הצדדים, אבל אתם צריכים לעשות את הצעדים שיעזרו לסיים את המצב".

הפתרון היחיד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, על פי מסרי, הוא שתי מדינות לשני עמים בנוסחה הפלסטינית המוכרת: מדינה פלסטינית בקווי 1967, ירושלים מחולקת והכרה בזכויות הפליטים הפלסטינים. "אתם דורשים זכויות מתקופת השואה. למה שלא נרצה גם? המתנחלים יוזמנו להישאר וליהפך לפלסטינאים על כל המשתמע מכך, או לעזוב. שני הצדדים חייבים לשבת בתום לב ולמצוא פתרון אמיתי".

להערכתו, הצורך בשתי מדינות הוא קודם כל ישראלי. "אם לא תעשו משהו, תוך 15-20 שנה תתחננו לנלסון מנדלה פלסטינאי. אם אתם ציונים כל החלומות ייעלמו, כי זו לא תהיה מדינה יהודית. תהיה מדינה אחת שהנשיא שלה יהיה פלסטינאי. לפעמים, לפני שאני הולך לישון, אני אומר לעצמי - אולי נוותר והנכדים יזכו למדינה משלהם. אבל אני אנוכי, גם אני רוצה לחיות בתקופה של שלום. אני מתפלל לאלוהים שייתן לי כוח ושנים כדי לקדם את התהליך, כי נידונו לחיות זה לצד זה. לא תצליחו להיפטר מאתנו, ואנחנו לא מכם".

כרגע המצב שקט ועושה רושם יציב. אולי בנימין נתניהו צדק כשדיבר על "שלום כלכלי"?

"שלום כלכלי הוא מזימה של ממשלת ישראל שמטרתה להשמין אותנו. רוצים לזרוק לנו כמה עצמות כדי שאנשים יתחילו להרגיש טוב יותר, כי זה הטבע האנושי. אדם רוצה בית נוח יותר, מכונית גדולה יותר, וכשיש לו את הדברים האלה הוא נרגע ושוכח את בעיותיו האמיתיות. לא אתן לבעיות האמיתיות להישכח, כי הבעיה שלנו היא פוליטית ולא כלכלית. אגיד את זה פעם ועוד פעם ועוד עשר פעמים. ברגע שחילוקי הדעות הפוליטיים ייפתרו - הכלכלה תשגשג. הבעיה מתחילה ונגמרת בכך שאתם רוצים את כל העוגה לעצמכם. תנו גם לנו קצת. תוותרו. כולם ירוויחו מזה".

אתם מפוצלים כרגע. חמאס שלא מכיר בישראל הוא אויב מוצהר. קשה לקדם ככה תהליך שלום.

"הקרע בין החמאס לאנשי הרשות הפלסטינית גרוע יותר מהנכבה. זו סיטואציה גרועה מאוד שמחלישה אותנו. אני עובד קשה כדי שהקשר בין שני הצדדים יהיה חזק ונכון יותר. הקרע הזה בוודאי לא מקדם את התהליך. ללא אחדות בין פת"ח לחמאס זה לא ייגמר".

אתם ממילא לא יכולים ליהפך למדינה עצמאית, כשאתם עדיין נסמכים על תשתיות ישראליות.

"זה השקר שישראל אוהבת לטפח, עוד מזימה שנועדה למנוע מאתנו מדינה עצמאית. נכון שאנחנו קטנים, נכון שזו לא תהיה הכלכלה הכי חזקה בעולם, אבל אני מודיע פה חד וחלק - יש לנו מספיק. ברגע שהגבולות יהיו פתוחים תהיה כאן תיירות. כיום אני מחזיק בשלושה מלונות בדירוג חמישה כוכבים - בבית לחם, ברמאללה ובעזה. הם מפסידים כי אנשים לא באים. צריך באמת להגיד למשרד התיירות הישראלי להפסיק לשלוח אלינו את התיירים עם בקבוק מים וסנדוויץ'. יהיו תיירות, דיג, חקלאות מתקדמת ותעשיית היי-טק שכבר היום רואים את ניצניה. יש לנו תעשיות מסורתיות כמו אבן ושיש, יש לנו מינרלים כמו מאגר הגז מול עזה. נוכל למכור לכם מים. יש לנו מספיק ושאף אחד לא יגיד אחרת. כדי שכל זה יקרה אנחנו צריכים גבולות פתוחים ושיתוף פעולה עם ישראל והעולם. יחזרו לכאן פלסטינאים עשירים מהגולה. אני בטוח שגם זה יקרה".

התחלת כשר בממשלת ערפאת בתוניסיה, אבל לא המשכת.

"כי הוא הפך כל החלטה שלי. אמרתי דבר אחד, קרה ההפך. אני לא רגיל לעבוד ככה. בדרך כלל אני אומר והדברים קורים. אמרתי לו: 'אבו עמאר, אני אוהב אותך. אני רוצה להיות חבר שלך לנצח, אבל שחרר אותי מהתפקיד. ממילא אהיה לידך כל הזמן'".

החבר הכי טוב שלך, הגיבור שלך, היה אדם מושחת.

"הוא לא היה מושחת, הוא השחית אנשים אחרים. זו היתה הדרך היחידה לקדם משהו".

הערצת את רבין אבל נתניהו הוא ראש הממשלה עכשיו, וכנראה שהוא יהיה גם אחרי הבחירות הבאות.

"נפגשתי עם ביבי בקדנציה הראשונה שלו. היתה לנו שיחה טובה, והוא ביקש להיפגש אתי בקביעות אחת לחודש. זה מעולם לא קרה".

למה?

"צריך לשאול אותו. הייתי נפגש עמו בשמחה".

להערכתך, נתניהו יכול להיות המנהיג שיחתום על הסכם שלום?

"אם ירצה - יוכל. הוא צעיר, הוא מנהיג מוסכם, השלום נמצא כרגע בידיים שלו. מר עבאס (אבו מאזן) הוא פרטנר מצוין. אסור לפספס את ההזדמנות הזו. בואו נדבר. בואו נחיה בשלום".

וילה פלסטינה

את וילה קפרה "לה רוטונדה" בנה האדריכל אנדריאה פלדיו במחצית המאה ה-16 עבור האחים קפרה מהעיר ויצ'נצה שבחבל ונטו באיטליה. השם ניתן לה מפני שהמבנה מסודר סביב חלל עגול גדול (רוטונדה) ובראשו כיפה. הווילה נחשבת ליצירת מופת רנסאנסית, והוכרה כאתר מורשת של אונסק"ו.

"לה רוטונדה הפלסטינית" הוקמה על ידי מוניב אל מסרי בסוף שנות ה-90 על ראש הר גריזים בשכם, ובנייתה ארכה כשנתיים. לפני כמה שנים זכה אל מסרי לכמה דקות של נחת כשכתבה בעיתון איטלקי קבעה כי ההעתק, שנבנה על פי תוכניות הבנייה של פלאדיו, כה מוצלח, עד כי נדמה שהוא עולה על המקור. מי שבנה עבור אל מסרי את הבית לא תמיד מרוצה מניהולו: אחת לפרק זמן מגיעה משאית גדולה, אוספת רהיטים ומעבירה אותם לביתו ברמאללה. "הוא קונה רהיטים לא קשורים", מתלונן האדריכל שמגיע לפקח, "אנחנו מכריחים אותו לשמור על האופי המיוחד של המקום".

ההבדל בין המקור להעתק מתבטא בעיקר בקומת הקרקע. במהלך הבנייה התגלה במקום אתר עתיקות ביזנטי הכולל פסיפסים מרהיבים, ולידו הוקם מוזיאון קטן. "אגף העתיקות הישראלי הגיע, בדק ואישר", ממהר אל מסרי להרגיע. "בתהליך החפירות חששתי שימצאו פה שרידים יהודיים. איך הייתי ממשיך משם?"

בין שני המבנים יש הבדל נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו. "קניתי את השטח, 4,000 מ"ר על ראש ההר, לא מפני שהוא נקודה אסטרטגית, אלא כי בעבר חייתי על הר עיבל הסמוך - הר הקללה - ורציתי לגור על הר הברכה", אומר אל מסרי. "כיום אני שמח במיוחד לגור כאן, כי ברור לי שאם לא הייתי עושה את זה היתה פה עכשיו התנחלות".

במהלך הבנייה פרצה האינתיפאדה השנייה והמבנה הענק נתפש על ידי הצבא. "כשהחיילים עזבו היינו צריכים להשקיע הרבה כסף, זמן ומאמץ כדי להחזיר את המבנה לקדמותו. כיום אני מניח שזה לא היה קורה".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם

*#