"אם הייתי גבר הייתי עשירה יותר"

הן שברו שיאים, הגיעו להישגים וקטפו פרסים - אבל משום מה נשים מצליחות בעולם ובישראל מתקשות לראות את עצמן כ"מצליחניות". לקראת כנס נשים ועסקים השנתי של TheMarker שיתקיים ב-5 במארס מדברות הבמאית אורנה בן דור, השחקנית אסתי זקהיים וסמנכ"לית משאבי האנוש של מיקרוסופט אפרת ליאני על התופעה

הילה ויסברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

על רקפת רוסק-עמינח, שנבחרה להחליף את גליה מאור בראשות בנק לאומי, התפרסמו לאחרונה כתבות רבות בעיתונות. הן סיפרו על אישה מוכשרת ונחושה שבגיל 26 סימנה את המטרה וכעבור 20 שנה השיגה אותה בביטחון של מצליחנית.

לצפייה בסמארטפונים וטאבלטים לחצו כאן

אבל כשחושבים על זה, דרכה אל הפסגה של אחת הנשים הבכירות במשק היא דוגמה יוצאת דופן. קשה להצביע על נשים רבות שהיו כל כך ממוקדות במסלול ההצלחה שלהן. למעשה, מרבית סיפורי ההצלחה שנשים מספרות על עצמן שונים מאוד ושזורות בהם מילים כמו "מזל" ו"מקריות". אפילו מנהלות בכירות שהצליחו בזירה העולמית מעידות שלא הצטיינו בתכנון קריירה. חלקן גם לא ממהרות לקחת קרדיט על הישגיהן.

"אף פעם לא רציתי להיות מנכ"לית. לא ידעתי מה זה בכלל", סיפרה בראיון ל"ניו יורק טימס" קרול בארץ', מנכ"לית יאהו לשעבר, ומי שכבר בגיל 44 מונתה למנכ"לית חברת התוכנה אוטודסק. לדבריה היא רק רצתה להשיג 100 בכל מבחן ולרכוש השכלה. ד"ר מרגרט צ'אן, מנכ"לית ארגון הבריאות העולמי (WHO) - שהחלטות שקיבלה בזמן ההיערכות לשפעת העופות ולמחלת SARS  בהונג קונג הצילו את חייהם של מיליונים - ייחסה גם היא בראיון לתקשורת את הצלחתה למקריות. "תמיד הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון", אמרה צ'אן.

גיליון מיוחד ליום האישה של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

כתבות נוספות ממגזין TheMarker:

"אמא במשרה מלאה" - האם הפמיניזם נכשל?

לקראת כנס נשים ועסקים // מה נשים יוזמות?

את שריל סנדברג, (שכתבה עליה מתפרסמת בגיליון נשים של מגזין TheMarker) זה מקומם. סנדברג - מספר 2 בפייסבוק ואחת מחמש הנשים המשפיעות בעולם לפי "פורבס" - נשאה הרצאה ב־TEDשם טענה כי נשים ממעיטות בערכן בשיטתיות. "אם תשאלו גבר למה הוא הצליח בתפקידו הוא יגיד 'כי אני תותח'. תשאלו אישה את אותה שאלה היא תגיד שמישהו עזר לה, שהיה לה מזל ושהיא עבדה קשה".

תגידו לי שאני טובה

"בתור ילדה אני זוכרת את עצמי מתנצלת כל הזמן על זה שאני יודעת", מספרת מנהלת בכירה שבתפקידה הנוכחי פרצה את תקרת הזכוכית בארגון שלה. "למה? אולי כדי לא להיתפס כמתנשאת, כדי לא להתבלט. עד היום בישיבות שכוללות בעיקר גברים אני מרגישה שאני צריכה לבוא אליהם מלמטה, בצניעות. אחרת הם לא יידעו איך להתמודד עם זה".

אורנה בן דור

לא יעזרו התארים, המשכורת הגבוהה והתנאים המפנקים. עמוק בפנים אותה מנהלת מרגישה שיום אחד המסכה תיפול ויתברר שהיא לא באמת ראויה לתפקיד. "זו הסיבה שאני לא עוזבת את הארגון גם כשיש לי הצעות טובות יותר. אני חוששת. אמרו לי פעם שאני אדם שצריך תחזוקה גבוהה, שאני מחפשת מחמאות וזקוקה שיגידו לי שאני טובה. אני יודעת שזה בעייתי - זה גורם לי להיות תלויה תמיד בחוות הדעת של האחרים. אני נעה ונדה. קל לשלוט בי".

הנטייה של נשים מצליחות להמעיט בערך עצמן ולהימנע מתכנון קריירה ארוך טווח היא תופעה פסיכולוגית מוכרת שזוהתה כבר בשלהי שנות ה־70 על ידי הפסיכולוגיות האמריקאיות פולין רוז קלאנס וסוזן איימס. השתיים כינו אותה "סינדרום המתחזה".

קלאנס ואיימס עבדו במשך חמש שנים עם 150 נשים בעלות משרות בכירות ותארי דוקטור במגוון תחומים. "ובכל זאת", הן כתבו בפתח המחקר החלוצי, "על אף ההישגים המרשימים והשבחים, הנשים ראו בעצמן מתחזות. הן חיו באמונה שהן לא אינטליגנטיות, למעשה הן חשו שהן רימו אנשים שחושבים אחרת. הרבה נשים מציינות שהציונים הטובים שלהן הם תוצאה של מזל, של טעות או של שיקול מוטעה של המרצה. אחת מנשות האקדמיה שרואיינה אמרה 'אני לא טובה מספיק כדי להיות חלק מהסגל פה. כנראה קרתה טעות בדרך'".

הנטייה של נשים קרייריסטיות לייחס את הצלחתן לגורמים חיצוניים משתקפת גם מסקרים עדכניים. בסקר מיוחד שערך עבור מגזין TheMarker Womenמכון המחקר "מידע שיווקי סי.איי" בהנהלת נעם רז ומרב שפירא, נשאלו אנשים לאילו גורמים הם מייחסים את הצלחתם. הסקר שנערך בשני סבבים העלה תוצאות שהדהדו את הקולות הנשמעים בכתבה.

מהסקר הראשון, שנערך בקרב 309 מרואיינים המגדירים את עצמם מצליחים, עלה כי הגורמים העיקריים להצלחה בקריירה משותפים לגברים ונשים: מוטיווציה, רצון ומקצועיות (השכלה, אינטליגנציה וכישרון). "יותר נשים מייחסות את ההצלחה לגורמים חיצוניים", מפרשת שפירא, "74% לעומת 65%. הן מסבירות זאת על ידי משפטים כמו 'הייתי במקום הנכון בזמן הנכון', 'היה לי בוס מתחשב', ותולות את הצלחתן גם בקשרים, צירוף מקרים ומזל".

נשים גם מדברות יותר בשפה של רגשות על ההצלחה. "הן מציינות אהבה למקצוע (17.8% מהנשים לעומת 7.9% מהגברים) בעוד גברים מדברים על סיבות שכלתניות יותר - השכלה ויכולת אישית. עם זאת, נשים וגברים ייחסו את הצלחתם גם לגורמים כמו אינטליגנציה, כישרון ומוטיווציה.

בסקר השני, שנערך בקרב 501 מרואיינים מאזורים גיאוגרפיים מייצגים, עלה כי כאשר שואלים אנשים למה יש לייחס את הצלחתם של גברים ונשים עלה כי בעיני נשים הצלחה של אחרות טמונה בעיקר במוטיווציה, רצון והתמדה (62% מהנשים העידו על כך לעומת 45.1% מהגברים), ואילו גברים מייחסים חשיבות רבה גם למראה חיצוני של נשים - 18.4% מהם סבורים שלמראה חיצוני יש חשיבות לעומת 3.7% מהנשים שחשבו כך.

קידום? אני?

שורה של מחקרים בפסיכולוגיה, שנערכו בשנים שלאחר פרסום המחקר של קלאנס ואיימס בשנות ה־70, והשוו בין נשים וגברים, הצביעו בין השאר על מערכת החינוך שבה כבר בשלבים הראשונים של ההתפתחות האישית מונצחת תפישה סטריאוטיפית כלפי בנות.

בעוד שהפער בהישגים בין בנים ובנות מצטמצם לאורך השנים, הרי שהפער בהישגיות נשמר. הוא בולט במיוחד בלימודי המתמטיקה. על פי מחקרים, אפילו בנות ברוכות הישגים מגלות חוסר ביטחון ונוטות לייחס את כישלונותיהן בביצוע מטלות מתמטיות להיעדר יכולת אישית ואת הצלחותיהן לאופי המשימה.

העובדה הזו משפיעה על הבחירות המקצועיות שלהן, ובהמשך גם על הקידום ודרישות השכר שלהן. הפסיכולוגית האמריקאית איירין הנסון פריז טענה בשנות ה־80 כי המקור לנטייה של נשים להרחיק מהן הצלחות הוא ציפיותיהן של נשים מעצמן: מאחד שהציפיות שלהן נמוכות, הצלחתן – אם היא מגיעה – מפתיעה אותן והן ממהרות להתנער ממנה.

הפסיכולוגית הקנדית סוזן פינקר הקדישה בספרה החדש "פרדוקס המינים" (יצא בעברית בהוצאת אריה ניר) פרק שלם לסינדרום המתחזה. בראיון טלפוני משתמשת פינקר בתיאור צבעוני כדי להדגים את העניין: "יכולתי לראות בעיני רוחי את הגברים מסמנים בידם 'יש!' כשהציעו להם קידום בעוד הנשים מנידות בראשן ואומרות 'מי? אני?'".

פינקר מצביעה על הקשר הברור שבין סינדרום המתחזה לבין הימנעות או תקיעות. "נשים שמרגישות כמתחזות לעולם לא ירגישו בנוח עם ההצלחות שלהן. יש המון חרדה שמלווה אותן עם כל הזדמנות להוכיח את עצמן. נשים המרגישות כמתחזות לרוב נמנעות מהאתגר הבא, מתוך חשש שזה יהיה האתגר שיוכיח שבעצם הן לא כל כך מוכשרות. לכן יש סיכוי טוב שלא יציעו את עצמן כשיצוצו אפשרויות קידום".

פרופ' חגית מסר־ירון, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה ופרופסור מן המניין בבית הספר להנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב (ומי שהיתה סגנית הנשיא למחקר ופיתוח באוניברסיטת תל אביב והמדענית הראשית), מכירה מקרוב את התיאורים של פינקר.

נשים הן רק 12% מסגל הפרופסורה באוניברסיטאות, על אף שהן מהוות מחצית ממסיימי הדוקטורט בישראל. "פעמים רבות כשחיפשתי מועמדים לתפקידים בכירים ראיתי שאין מועמדות נשים ושאלתי מדוע", מספרת מסר־ירון, "התשובה היתה שאף אשה לא הגישה מועמדות. התוצאה היתה שחיפשתי נשים באופן פעיל ולפעמים היה דרוש שכנוע. נשים שחשבתי שהן מצוינות הסתייגו מהתפקיד. הן אמרו לי 'עוד לא עשיתי תפקיד כזה', וגם 'בטח יש מועמדים יותר מתאימים ממני'".

איך את מסבירה את זה שגברים מתנפלים על קידום ונשים מסתייגות ממנו?

"נשים מרגישות שאם הן לא הכי טובות במשהו הן לא יכולות לעשות אותו. גברים יגידו 'עשיתי עשירית מהתפקיד, זה מספיק לי כדי לדעת שאני טוב', ואילו נשים יגידו 'עשיתי תשע עשיריות, אבל כל עוד זה לא ה־100% אז יש מתאימים יותר ממני'. בנוסף, התפישה היא שנשים לא אמורות לדחוף, לא אמורות להציע את עצמן, כמו שהן לא אמורות להציע לבן הזוג נישואים - אלא הוא מציע להן. התפישה היא שלהציע את עצמך זה דבר שכמעט נוגד את האופי הנשי, וזה מחלחל".

מסר־ירון מודה שגם היא מעולם לא הציעה את עצמה לתפקיד. לדבריה, התפקידים פשוט הגיעו אליה. "יכול להיות שלא הייתי צריכה להציע את עצמי כי מישהו כבר העלה את המועמדות שלי", היא אומרת, "אבל אני רואה את זה לגנותי. כשאני רואה אשה שנלחמת על משהו שהיא רוצה ושמעידה על עצמה 'אני רוצה ואני טובה' - אני מעריצה אותה. לנשים קל יותר לקבל על עצמן תפקידים כשמישהו אחר כבר הניח את החותמת ואמר שהן טובות מספיק. התפקיד הניהולי הראשון שהוצע לי היה ברשות לשירותים ציבוריים חשמל (רגולטור לחברת חשמל, ה"ו). הוועדה של רשות החברות חייבה ייצוג של נשים ברשות וכך הגיעו אלי".

התיאור של מסר־ירון משתקף גם בעבודת דוקטורט של חייתה נוריאל, שהנחתה ד"ר רונית קרק מומחית למגדר ומנהיגות מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. נוריאל חקרה סיפורי חיים של מנהלות בתי ספר וגילתה כי רבות מהן מתארות את הדרך לניהול כ"התגלגלות לא מתוכננת". "בהרבה ראיונות במחקר נשמעות תשובות כמו 'מישהו פתח לי דלת ומשם זה התגלגל'", מספרת קרק. לדעת ד"ר שרית ברזילאי, מפתחת תוכנית סמ"ל (סיפורים מובילים להצלחה), נשים קרייריסטיות מתקשות ליישב את הצלחתן עם הגדרת האימהות שלהן.

"הרבה נשים ממעיטות בגודל הצלחתן כדי שלא להצטייר כאימהות מזניחות". קרק מוסיפה: "נשים מרגישות יותר בנוח להגיד 'התגלגלתי לניהול' כי משתמע מזה 'לא שרציתי להיות פחות בבית, דברים פשוט קרו לי'".

במחקר שערכו סטודנטים לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בהנחיית ברזילאי, התבקשו נשים לספר את סיפור ההצלחה שלהן. רבות מהן הסתייגו מלתאר את עצמן כמצליחות. זאת בניגוד לגברים. "בקבוצת נשים שהנחיתי", מספרת ברזילאי, "נשים מצליחות חזרו ודיברו על המזל שנפל בחלקן. היתה אישה שגדלה כיתומה מגיל צעיר והובילה את עצמה לתפקיד בכיר במגזר הציבורי, ובכל זאת כשביקשתי ממנה להציע מטאפורה המייצגת את סיפור החיים שלה היא שלפה את גלגל המזלות". 

קרק טוענת שמנהלות שמספרות סיפור על הצלחה ש"נפלה עליהן במקרה", מספרות סיפור חלקי בלבד. "זה עדיין לא לגיטימי לאשה להצהיר 'אני רוצה להיות מנכ"לית, אני רוצה כוח', אז עדיף למנהלת לספר ש'מישהו זיהה שאני מוכשרת וקידם אותי'. לנשים אין מבנה נפשי שונה מזה של גברים, ויש להן את אותו פרופיל מוטיווציה שיש לגברים, רק שמופעלים עליהן הרבה יותר גורמי לחץ. כשהן נמצאות בעמדת מיעוט חברתית הן מפנימות את המסר שהן לא אמורות לרצות כוח".

בכל זאת, ברזילאי, שראיינה 100 מצליחנים לעבודת מחקר במכון מנדל שגובשה לספר, מציינת שהנטייה של נשים לייחס את הצלחתן למגוון גורמים ונסיבות, עובדת גם לזכותן. "נשים מכירות בתרומתה של הסביבה המשפחתית והזוגית להצלחה שלהן. הן מבינות שכדי שאדם יוכל להצליח הוא זקוק למישהו שידאג לו. כשגברים מספרים על עצמם, הנשים נעלמות. יש כאן סילוף של המציאות".

ואולי כדי לחמוק מהמראה המסלפת, נשים צריכות להיאחז בדבריה של סנדברג שיודעת דבר או שניים על הצלחה. "אף אחד לא מגיע למשרד הפינתי על ידי כך שהוא יושב בצד השולחן בחדר הישיבות", היא אומרת, "ואף אחד לא מקבל קידום אם הוא אינו חושב שהוא ראוי לו או אינו מבין את הסיבה להצלחה שלו.

גיליון מיוחד ליום האישה של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

כתבות נוספות ממגזין TheMarker:

"אמא במשרה מלאה" - האם הפמיניזם נכשל?

לקראת כנס נשים ועסקים // מה נשים יוזמות?

"הלוואי שזה היה פשוט והייתי יכולה להגיד לכל אחת מהנשים הצעירות והנפלאות שאני נלחמת עבורן: תאמיני בעצמך, תנהלי משא ומתן על שכרך, קחי אחריות על ההצלחה שלך. הלוואי שהייתי יכולה לומר את זה לבתי בת השלוש. אבל זה לא כל כך פשוט. כי מעל הכל עולה מהמחקרים נתון אחד: בין הצלחה וחביבות יש מתאם חיובי אצל גברים ומתאם שלילי אצל נשים, ואנו נדרשות לשלם על כך מחיר. מחיר שגברים לא יידרשו לשלם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker