תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה נשים תמיד משלמות את המחיר - ומתי נתחיל לחשוב על היום שאחרי?

לכתבה

גידול ילדים כרוך בעלויות כלכליות אדירות אבל נשים שמבקשות להשתמש באמצעי מניעה נדרשות לשלם בעצמן את מחירם הגבוה ■ ואולי זה לא מפליא, במדינה שמוציאה חצי מיליארד שקל בשנה על טיפולי פוריות

2תגובות

אפרת נתיב רונן הופתעה מאוד לאחרונה כשגילתה כי כדי להשתמש בהתקן תוך־רחמי, עליה לשלם פעמיים: פעם אחת עבור ההתקן עצמו, שעלותו 680 שקל, ופעם נוספת עבור ההתקנה עצמה – 300 שקל. "בכל חמש שנים אני הולכת לרופא להחליף התקן, ומה שהכעיס אותי במיוחד הוא שמלבד העלות הגבוהה שלו – גובים כסף גם על פעולת ההתקנה עצמה", היא אומרת.

נתיב רונן, אם לשלושה מקריית מוצקין, סבורה שזהו סוג של אפליה כלפי נשים. "כל הנטל הכלכלי של שימוש באמצעי מניעה, וגם ההשלכות של אי שימוש בהם – נופלים עלינו", היא אומרת. "גם הגלולות שעולות הרבה כסף, גם ההתקן שלא בסל, וגם האישור לגבות עבור ההתקנה. אני מבינה שסל הבריאות הוא שמיכה קצרה ושלהכניס אליו תרופות עולה הרבה כסף, אבל זו הוצאה הנוגעת למאות אלפי נשים בשנה. לכל הפחות על הפעולה של החדרת ההתקן לא צריך לקחת כסף, כמו שלא גובים כסף על פעולות רבות אחרות שרופאים עושים במערכת הציבורית".

שער וומן גליון דצמבר 2018

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של TheMarker Women

ואכן, אמצעי מניעה בישראל כמעט ולא מסובסדים, למעט לנשים עד גיל 20; והנטל של מניעת ההריון, לאורך עשרות שנות הפריון שלהן, מוטל ברובו עליהן (גם קונדומים לא כלולים בסל). עובדה זו לא חמקה מעיניהם של האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, מרכז אדווה והארגון הפמיניסטי כייאן, שכבר ב־2005 הגישו עתירה לבג"צ בדרישה לחייב את המדינה לממן אמצעי מניעה בסל התרופות לנשים מעל גיל 20. טענתם המרכזית היתה שעלות המימון של אמצעי המניעה למיניהם, שנשים זקוקות להם במשך לא מעט שנים, יוצרת פער משמעותי בין ההוצאות שבהן נושאת אישה ממוצעת לשם שמירה על בריאותה, לבין ההוצאות שמוציא גבר ממוצע לצורך זה.

העותרים טענו כי פער זה מפר באופן בוטה את זכותן החוקתית של נשים לשוויון. כך, למשל, ריבוי הריונות בלתי מתוכננים שעלולים לנבוע ממדיניות זו, פוגע בזכותן של נשים לשוויון חברתי וכן פוגע במוביליות החברתית שלהן באופן המקשה עליהן להשתלב בשוק העבודה או במוסדות להשכלה גבוהה, ובכך האפליה נגדן מקצינה.

לקדש את ערכי המשפחה

הוויכוח סביב השאלה אם ראוי לסבסד אמצעי מניעה לנשים בישראל מתחדד מול הצד השני של המשוואה: טיפולי פוריות. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה קיים מימון ציבורי בסל הבריאות לטיפולי פוריות עד גיל 45 ועד להבאה לעולם של שני ילדים משותפים לבני זוג. זאת, אף ששיעורי ההצלחה של טיפולי הפוריות צונחים: אם כשליש (31.3%) מטיפולי הפוריות בקרב נשים מתחת לגיל 35 מסתיימים בהריון ולידה, בנשים מעל גיל 43 שיעור הלידות צונח ל־3.8% מהטיפולים. המסר לא יכול להיות ברור יותר: פרו ורבו ומלאו את הארץ – המדינה תממן זאת.

והמסר מחלחל היטב: ישראל היא מעצמת טיפולי הפריה עולמית, ומובילה את רשימת המדינות שבהן מבוצעים תהליכי הפריה חוץ־גופית יחסית לגודל האוכלוסייה. כ־4.3% מכלל התינוקות בישראל נולדים כתוצאה מהפריה חוץ־גופית, לעומת 1.5%־2% בלבד במדינות אחרות במערב. בנוסף, אין משמעות למגבלות הגיל והרפואה: יותר משליש (36.4%) מטיפולי ההפרייה בישראל מתבצעים בנשים מעל גיל 40, שהסיכוי שלהן להרות נמוך בהרבה.

וכמה זה עולה למדינה? הנתונים מדהימים: לפי דו"חות משרד הבריאות, מדי שנה מתבצעים כ־40 אלף מחזורי הפריה בשנה. מחיר המחירון לכל מחזור הוא כ־10,000 שקל, כך שעוד לפני עלות התרופות והעלויות הנלוות של תחלואה והריונות מרובי עוברים, ישראל מוציאה מדי שנה כ־400 מיליון שקל על טיפולי פוריות. אם מוסיפים לכך תרופות, העלות עשויה לגדול לכחצי מיליארד שקל בשנה. המשמעות היא שבכל שנה המדינה מוציאה על טיפולי ההפריה יותר מכל התקציב של הרחבת סל שירותי הבריאות.

מדינת ישראל מעודדת, אם כן, את הילודה באופן עמוק וחסר תקדים בעולם – בהתאם לאתוס הישראלי שמקדש את ערכי המשפחה והילודה. מנגד, תכנון המשפחה זוכה להתייחסות צנועה ביותר, אם בכלל: אמצעי המניעה מסובסדים רק לנשים עד גיל 20, ואישה שתרצה להתקין התקן תוך־רחמי למשל, כזה שישמור עליה מפני כניסה להריון לא רצוי למשך חמש שנים – תשלם כ־1,000 שקלים, גם אם ההתקנה מבוצעת על ידי רופא במערכת הציבורית. זוהי גבייה יוצאת דופן שאושרה על ידי המדינה, בנימוק שההתקן עצמו אינו כלול בסל. המשמעות היא הוצאה שעבור לא מעט נשים, היא פשוט גבוהה מדי.

השתתפות מדינות בסבסוד אמצעי מניעה

העלות לציבור אדירה

המדינה, שנדרשה להגיב לבג"צ, טענה באמצעות באי כוחה כי ההחלטה שלא לכלול את אמצעי המניעה לנשים בסל שירותי הבריאות עבור נשים מעל גיל 20 היא זכותה המוחלטת של המדינה במסגרת חובתה לקבוע סדרי עדיפויות ולאזן בין צרכים בחלוקת סל המשאבים הלאומי, וכי ההחלטה התקבלה בהליך תקין וראוי – תוך התחשבות בשלל הצרכים של כלל הציבור. "אין ספק כי החלטות בעניין זה הינן החלטות קשות, אך אין מנוס מלקבלן במסגרת החובה לקבוע עדיפויות בסיפוק צרכים רפואיים בשירות בריאות ציבורי, שמשאביו, כבכל שירות ציבורי מוגבלים", נכתב בתגובה. "הוועדה אינה שוקלת, ואף אינה אמורה לשקול, שיקולי קידום אוכלוסייה מסוימת, שאינן קשורות בהכרח לסל שירותי הבריאות, וכך אינה שוקלת כמה תרופות וטכנולוגיות אושרו באותה שנה עבור נשים, וכמה עבור גברים".

ד"ר אתי סממה, ראש האגף למדיניות טכנולוגיות במשרד הבריאות
טלי מאייר

לדברי ד"ר אתי סממה, ראש האגף למדיניות טכנולוגיות במשרד הבריאות המלווה את עבודת ועדת הסל כבר שנים רבות, "אמצעי המניעה לנשים עלו לדיון כבר כמה וכמה פעמים בוועדת הסל, ולא היתה אפילו פעם אחת שמישהו חשב שזו לא טכנולוגיה ראויה ושהיא לא קיבלה דירוג גבוה מאוד של הוועדה. כולם יודעים שאמצעי מניעה הם אמצעי מרכזי לשיפור בריאותם של נשים וגם של ילדים. כך מראים המחקרים בכל העולם".

עם זאת, מסבירה סממה כי אמצעי המניעה "נופלים" ברגע האחרון, בדרך כלל ביום הדיונים האחרון מדי שנה, בשל הבחירה הקשה המוטלת על חברי הוועדה – בין מימון הגלולות, שהן נגישות יחסית מבחינת מחיר לפרט, לבין תרופות וטכנולוגיות אחרות: "כשעומדים על השולחן שירותי בריאות שאין סיכוי שהפרט יצליח לממן, ולפעמים אלה שירותים לנשים כמו תרופות לסרטן שד, שחלה וכו' – מה שמכריע בסופו של דבר הוא השיקול שיש פה הוצאה נמוכה לפרט אל מול המכפלות הגדולות של עשרות אלפי נשים", אומרת סממה.

"העלות של גלולות לפרט היא לא גדולה, אך עלות המימון הגורף לציבור היא אדירה. זה דורש תקציב גבוה מאוד שיבוא על חשבון תרופות קריטיות אחרות. לכן, בשלב האחרון של התעדוף בוועדה, אמצעי המניעה להריון נותרים בסופו של דבר במקום נמוך בהשוואה לטכנולוגיות חיוניות אחרות. מכל מקום, עבור נערות עד גיל 20 שתלויות כלכלית בהורים, אמצעי המניעה כלולים בסל".

"התנהגות לא אחראית"

החלטות של ועדות סל התרופות לגבי מימון אמצעי מניעה והפלות לנשים בישראל

פרופ' נדב דוידוביץ', יו"ר רופאי בריאות הציבור בהסתדרות הרפואית, מתקומם על התעדוף הזה. "המצב הנוכחי מייצר פערים חברתיים, כי דווקא מי שידה משגת יכולה לממן את אמצעי המניעה", הוא אומר. "לא רק שזוהי הוצאה כספית משמעותית הנופלת על נשים בלבד, אלא שהיא גם אינה אפשרית לנשים החיות בעוני, לנשים חסרות מעמד ומבקשות מקלט, לנשים נפגעות אלימות או שחיות במערכות יחסים לא שוויוניות. עלות אמצעי המניעה לנשים מייצרת פערים בבריאות בין נשים החיות ברווחה כלכלית לנשים החיות בעוני, והפער מודגש עוד יותר כשרואים שהמחקר מצביע על קשר הדוק בין עוני לילודה מרובה".

לדבריו, "מבחינה כלכלית הכנסת הגלולות לסל בוודאי תחסוך כסף למדינה, וזו אמירה חברתית. בסוף, הסרטן תמיד ינצח את כל הנושאים האחרים. זה רק מחזק את הטענה שלנו שדרוש סל נפרד לנושאים של מניעה – כי טיפול באדם הבריא ומניעת מחלות תמיד 'מפסידים' לתרופות בוועדת הסל".

פרופ' נדב דוידוביץ', יו"ר רופאי בריאות הציבור בהסתדרות הרפואית
אייל טואג

ובכל זאת, יש גם קרן אור. בסוף 2013 נפל דבר בתחום מימון תכנון הילודה בישראל: הוועדה להרחבת סל התרופות והשירותים (ועדת הסל) החליטה לממן ב־15.5 מיליון שקל הפלות לנשים בוגרות מגיל 20 עד 33 – גם אם ההפלה אינה מסיבה רפואית. עד אז, המדינה מימנה הפסקות הריון לנשים בגילים הללו רק עקב סיבה רפואית, אונס או התעללות מינית.

ההחלטה, כצפוי, לא עברה בקלות במבחן הציבורי: היו שטענו כי המדינה לא צריכה לממן פתרון ל"התנהגות לא זהירה" שהובילה להריון בלתי רצוי; אחרים סברו כי לא הגיוני לממן הפלות כשעל כף המאזניים נמצאות תרופות לחולים קשים שלא נכנסו לבסוף לסל. כמובן שהיו גם טיעונים מתחום המוסר והדת, שקישרו בין מימון ההפלות לבין מתן לגיטימציה ואפילו עידוד לכך מצד המדינה.

כל הטענות הללו עלו כמובן על שולחנה של הוועדה שדנה שעות בוויכוחים מרים בנושא, אך נוטרלו זו אחר זו, עד שהתקבלה הסכמה על מימון ההפלות. הנתונים שהונחו בפני הוועדה הראו כי רוב הנשים שפונות לוועדות להפסקת הריון הן רווקות צעירות בשנות ה־20 המוקדמות לחייהן, שהצורך שלהן לגייס כסף עבור הפלה וחשיפת הריונן בפני משפחתן מעמידים אותן לעתים בסכנת חיים. "ההחלטה מיטיבה בעיקר עם המגזרים החלשים בחברה, נשים שמתקשות מאוד לגייס כמה אלפי שקלים בזמן קצר", הסביר אחד מחברי הוועדה.

גם הטיעון שלפיו המדינה לא צריכה לממן את תוצאותיה של התנהגות בלתי אחראית נדחה על ידי הוועדה: ראשית, לא כל הריון הוא תוצר של אי שימוש באמצעי מניעה. קרע בקונדום, דיאפרגמה שלא מספקת הגנה מלאה או שתי גלולות שאישה שכחה ליטול – יכולים לעשות את העבודה. שנית, וזה היה הטיעון הפמיניסטי החזק של הוועדה, גם אם היתה כאן "התנהגות לא אחראית", זו התנהגות המשותפת לגבר ואישה, אך פעמים רבות האישה – בעיקר אם היא צעירה מאוד ולא נשואה – תמצא את עצמה מתמודדת לבד עם ההשלכות כבדות המשקל של הריון לא רצוי.

"לעתים האישה פשוט ננטשת במצב כזה על ידי בן הזוג – בין אם הוא בן זוג קבוע או אקראי. לכן מימון ההפלה הוא גם כלי להגברת השוויון בין המינים", אמר אחד מחברי הוועדה. בנוסף, הסבירה אחת מחברות הוועדה כי כשם שהמדינה לא "מתחשבנת" עם אזרחיה על התנהגות לא זהירה (כמו עישון שמוביל לסרטן ריאות או אכילה שמובילה לסוכרת) – כך לא ראוי להתחשבן עם נשים צעירות שנכנסו להריון לא רצוי.

במקרה או שלא במקרה, ההחלטה הדרמטית והפמיניסטית של הוועדה התקבלה על ידי ועדת סל שמחצית מחבריה היו נשים. זאת, בעקבות התעקשות של שרת הבריאות אז, יעל גרמן (יש עתיד) להעניק ייצוג שווה למי שמהוות 50% מהאוכלוסייה. "יש לנו את הצרכים המיוחדים שלנו ואת המחלות המיוחדות שלנו וההחלטה על ההפלות המחישה עד כמה נושא הייצוג חשוב", אומרת גרמן. ליצמן, שהחליף את גרמן בתפקיד, לא שמר על העיקרון שהנהיגה – ובוועדות הסל יש כעת יתרון גברי מספרי מובהק.

קרן אור נוספת היא ההתנהלות של צה"ל: הצבא מממן לחיילות מזה שנים גלולות למניעת הריון, עם מרשמים שניתנים להן חצי שנה קדימה. לפני כמה חודשים החליט צה"ל לממן מתקציבו גלולות גם לנשות הקבע, וגם לחלק חינם לחיילות את גלולות "היום שאחרי" כדי לצמצם את מספר ההפלות בצבא. ההצלחה של המדיניות הזו מורגשת היטב בשטח: בתוך שלוש שנים חלה ירידה של כ־14% בשיעור ההפלות של חיילות, מכ־1,000 הפלות ב־2014 ל־839 חיילות שעברו הפלה ב־2017.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#