תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שלושת הפוסטים הכי אמיתיים שתראו בפייסבוק בישראל

לכתבה
יצירה של פרידה קאלו The Artchives / Alamy Stock Phot

בין תמונות משפחתיות, נופים מרהיבים ומנות מעוררות תיאבון, אפשר למצוא ברשתות החברתיות שיתוף של הצד הפחות פוטוגני של החיים. הגולשים לא בורחים - ולא פעם הופכים דווקא את הפוסטים הכואבים ביותר לוויראליים

יעל כהן איבדה את בתה רומי בת ה־17 לפני כחצי שנה, באסון נחל צפית; שרון גרינברג ליאור חלתה לפני כעשור בפיברומיאלגיה, מחלת כאב קשה שתוקפת בעיקר נשים, ולאחרונה אובחנה אצלה גם מחלת הסרטן, והיא נכנסה לניתוח ועוברת סדרת טיפולים; ואורנית רוזנפלד איבדה לפני כ־14 שנה את שתי בנותיה, לטם ודקל, בתאונת אוטובוס ליד כפר יונה, ביום האחרון ללימודים בכיתות ג׳ ו־א׳.

המשותף לנשים הללו הוא ששלושתן בחרו לשתף את הטראומות, החולי, האובדן והכאב בפוסטים בפייסבוק – שנהפכו במהירות לוויראליים. את שלושתן אני מכירה בקשר משפחתי וחברי. הקרבה לכאב שלהן והסקרנות שלי לגבי הטקסטים שהן כותבות, הביאו אותי לתהות כיצד דווקא הרשתות החברתיות, שרוב הגולשים בהן מקפידים לעדכן בעיקר על הצלחות, טיולים מעוררי קנאה ורגעים משפחתיים מלאי נחת, נהפכו גם למקום שבו אפשר לפרוק כאב – ולשתף בו חברים, כמו גם אנשים זרים לחלוטין.

שער וומן גליון דצמבר 2018

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של TheMarker Women

התשובה לשאלה הזו ניתנה בשנה האחרונה באופן ברור במופעי פייסבוק משמעותיים כמו MeToo# שבהם חשפו נשים בפני כל העולם את הכאב הפרטי והאישי שלהן, והצליחו באמצעות השיתוף להניע תהליכיים גלובליים. כך נראה שיותר נשים מחליטות לשתף בטראומות הגדולות ביותר, של אובדן, כאב וחולי: לינה דנהאם פרסמה תמונה שלה שוכבת כאובה אחרי ניתוח שעברה בהקשר למחלת האנדומטריוזיס, תוך פירוט לא מתנצל וסיפור ההתמודדות שלה עם התגובות שהיא מקבלת מסביבתה; ליידי גאגא מספרת בכנות על מחלת הנפש שלה ועל הכדורים שהיא לוקחת; וחשבון אינסטגרם של כמעט 340 אלף עוקבים בשם Babyboybakery מתאר את חייה של משפחה שאיבדה ילד בן שלוש, ריאן.

דוגמה אחרת היא ג׳ניפר בראה, דוקטורנטית בהרווארד שחלתה בפיברומיאלגיה בצורה הקשה ביותר ומרותקת למיטתה כמעט לחלוטין. בראה ביימה והפיקה סרט דוקומנטרי על החיים עם המחלה ועל יחסיה עם בעלה. בסרטה Unrest (הזמין לצפייה בנטפליקס), היא נראית כשהיא שוכבת במיטתה ומראיינת חולות אחרות, גם הן במיטתן, באמצעות סקייפ. הסרט זכה להצלחה רבה בכל העולם. נאומי הווידאו שלה, אותם פרסמה בפייסבוק מאחר שלא יכלה להגיע להקרנות הסרט בשל מחלתה, נהפכו ויראליים. עד מהרה, בראה נהפכה לדוברת של המחלה; והרצאת הטד שלה, אותה נשאה כשהיא ישובה בכיסא גלגלים על הבמה, זוכה למיליוני צפיות.

בישראל בולטות מאי פלג, טרנסג'נדרית שסיפרה בפייסבוק על החיים ברחוב, האשפוזים, הדיכאונות, מקרי האונס וההתעללות שעברה, וגם על התמודדותה עם מחלת הפיברומיאלגיה, עד התאבדותה ב־2015; ושרונה אפרת, שאיבדה את בנה והתחילה לשתף תחושות כנות בטקסטים קצרים בפייסבוק, כשהיא מתארת כיצד בחרה באמנות כדרך להתמודד עם השכול.

הפוסטים האלה מציגים נשים חזקות ומוכשרות, שאינן מחפשות רחמים והשתתפות בצער, אלא רוצות להעביר מסר של תיקון חברתי, של תהליך אישי או אמנותי המסייע להן להתמודד עם הכאב. רובן מתארות את חוויית השיתוף כדבר חיובי ומחזק, אך כזה שכרוך מדי פעם ביחסים מורכבים בינן לבין הקוראים. אבל האם השיתוף מועיל?

יצירה של פרידה קאלו
The Artchives / Alamy Stock Phot

שרון גרינברג ליאור כתבה בשנים הראשונות בעיקר על חוויית הכאב בפיברומיאלגיה. ״המטרה שלי היתה להרחיב את המודעות למחלה. רוב הציבור לא ידע עליה והרופאים ראו בה מחלה פסיכוסומטית והאשימו אותנו, הנשים החולות והכואבות, בעצלנות ובדייה של המחלה. לא היה קל לכתוב על מחלה שאף אחד לא מכיר וגם אין לה סימנים חיצוניים. אז נעזרתי ב'שגרירה' ידועה, פרידה קאלו, ושיתפתי צילומים של ציורים שלה שעוסקים בגוף הכואב שלה.

"רופאים רבים סוברים שקאלו סבלה מפיברומיאלגיה שהתפרצה אצלה בעקבות תאונת הדרכים הקשה שעברה, והציורים שלה עזרו לי להעביר ויזואלית את מה שאני מרגישה. במקביל ניסיתי לדייק בתיאור הכאב שלי, והקוראים ממש כאבו איתי והביעו הזדהות. אבל רק כשקיבלתי את הסרטן, והחלטתי לעשות פרויקט אמנותי שבו אני מצלמת את עצמי בכל טיפול, נהפכתי באמת לוויראלית.

שרון גרינברג ליאור

"כי ככה זה. פיברומיאלגיה היא שקופה ולא מצטלמת טוב, והסרטן, מחלה עם רייטינג, עם כבוד, מצטלמת נהדר: הקרחת והמטפחות הצבעוניות יצרו ויזואלית חזקה שכל כך חשובה בפייסבוק ולאנשים יותר קל להתחבר לזה. אבל זה בסדר, עכשיו עם הסרטן, אני משתפת בשביל עצמי, זה משהו תרפויטי. אני מרגישה את התמיכה, אני לא לבד. וזה ממש עוזר לי״.

מרחב הכלה וירטואלי

ד"ר ליאת פלדמן
אורלי פלדמן

ד״ר ליאת פלדמן, אשת טלוויזיה ובעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על צרכים רגשיים ושימוש ברשתות חברתיות. במחקר שלה היא טוענת שפייסבוק משמש מרחב הכלה וירטואלי, ממש כפי שהאם משמשת מרחב הכלה לתינוק. למרות הביקורת על פייסבוק בסוגיית הפרטיות, פלדמן מאמינה שהיא מאפשרת שיתוף רגשי ומשוב שעוזרים לכותבות להרגיש טוב יותר.

"הן מרגישות שרואים אותן, מקשיבים להן והפייסבוק מצליח להפוך את החוויה שלהן לטובה״, היא אומרת. ״במחקר גיליתי שגברים ששיתפו דברים אישיים בפייסבוק הרגישו שינוי חיובי יותר מנשים. גברים אינם רגילים לשתף בשגרה, ולכן החוויה הזאת היתה עבורם כל כך שונה ומעצימה, בעוד נשים משתפות הרבה גם מחוץ לפייסבוק, אז ההשפעה עליהן היא פחות דרמטית. בכל מקרה, השיתוף הוא חיובי, לשני המינים״.

גם אורנית רוזנפלד, שאיבדה את שתי בנותיה בתאונת דרכים, מספרת על השינוי לטובה שחל בה בזכות השיתוף בפייסבוק. היא תמיד כתבה, אך בהיותה אדם מופנם, החומרים נשארו במגרה. כמה שנים אחרי האסון, היא החלה לכתוב על בנותיה בפייסבוק, ולתאר פרטים קטנים מחיי היומיום שהיו להן. במקביל היא שיתפה פרטים על חייה וחיי משפחתה במושב, כשהיא מתארת סצנות משעשעות וגם כואבות, במכולת, בבית, עם בעלה, עם הילדים (בתה היא משי רוזנפלד, אלופת העולם בג׳יו ג׳יטסו, שאיבדה את אחיותיה הגדולות כשהיתה בת ארבע, ש"ל).

הטקסטים היו שנונים, בוטים, מצחיקים ומפתיעים במיוחד כשהם מגיעים מאם אבלה, ומהר מאוד צברו תאוצה. ההצלחה לא נמדדה רק במספר הלייקים, אלא גם בתגובות. הקוראים פרגנו. ״הכתיבה שלי בפייסבוק פתחה לי דיאלוג עם העולם", היא משחזרת. ״תמיד הייתי אדם כותב, אבל אחרי שאיבדתי את הבנות לא יכולתי לכתוב כלום. היו לי ילדה בת ארבע ותינוק שרק נולד והייתי מכונסת בהם ובכאב שלי בבדידות עצומה.

"אחרי כמה שנים המורה שלי לכתיבה דחף אותי לכתוב שוב ולשלוח לו, ופשוט המריץ אותי להמשיך. הכתיבה שלי היתה עדיין מאוד סגורה ולעצמי, אבל בשלב מסוים קיבלתי ביטחון ונכנסתי לפייסבוק וזה היה משמעותי מאוד, ממש תרפויטי. מלהיות עם עצמי ובטיפול, פתאום זה היה לצאת לעולם. בתגובות היה משהו שמעולם לא תיארתי לעצמי. יצאתי מהבדידות וזה הוציא ממני חלקים שבכלל לא ידעתי שיש בי.

"האהבה היתה עצומה. התקשרו אלי המון נשים, וביקשו להיפגש. פגשתי בנוכחות שלי בפייסבוק עוד הרבה אנשים אחרים שכתבו על הכאב שלהם, זה היה כמו קהילה. יש בשיתוף הווירטואלי משהו נוח מאוד, של שותפות דרך כתיבה בלבד – לא הייתי צריכה לצאת מהבית פיזית וזה התאים לי. למרות שבהמשך נפתחתי, והעזתי לקיים סדנאות ומפגשים בנושא התמודדות עם שכול״.

אורנית רוזנפלד

אחרי ההחלטה לשתף, צריך גם לחשוב איך ומה משתפים, ומהו הייחוד שלך ככותבת. פלדמן מסבירה: ״אנשים שמשתפים באופן קבוע הם אקטיביים. השיתוף הוא מלאכה, והפחד הגדול ביותר הוא לא לקבל תגובות. התעלמות היא גרועה יותר מתגובות שליליות, לכן הנשים כותבות מכל ליבן ביכולת הכתיבה הייחודית להן, ולאורך הזמן בודקות מה עובד ומה לא עובד. במקרים רבים פוסט מצליח משקף 'אותנטיות מטופלת'. הקוראים מחפשים דמות שהיא גם רגשית וגם אותנטית. הם מזדהים עם קושי, אבל גם רוצים לראות שהכותב שורד את הקושי. ובנוסף, הומור מרגיע את החרדה של הקורא״.

גרינברג ליאור מציגה בפוסטים שלה התמודדות עם שתי מחלות קשות וכואבות בו־זמנית. הקורא המום מהקשיים המקיפים אותה, אך כתיבתה מדגישה את הטוב. בכתיבה על ההתמודדות עם הסרטן היא משלבת פרויקט צילומי, שבו היא מתחייבת לשתף צילום אחד מכל טיפול. אחד המרגשים שבהם הוא הצילום הראשון שלה כשהיא קירחת לחלוטין, מחובקת עם בעלה. בהמשך משתפת גרינברג ליאור עם הקוראים את החזרה ההדרגתית שלה לעבודה כמנחת סדנאות כתיבה.

עבור יעל כהן, הכתיבה והשיתוף האישיים החלו בעקבות האסון בנחל צפית שבו נהרגו עשרה צעירים ובהם בתה, רומי. כושר הביטוי שלה, שהדהד בהלוויה ובשבעה, עבר מהר מאוד לפוסטים ויראליים בפייסבוק, וכהן נהפכה למנהיגה הבלתי־רשמית של קבוצת עשר משפחות האסון.

לכתיבה ולשיתוף שלה היתה מטרה מוגדרת: לעורר את דעת הקהל לצורך בהקמת ועדת חקירה בלתי תלויה לחקר המחדל. בפוסטים שלה היא שיתפה בין השאר את ההופעות הטלוויזיוניות הרבות שלה. בכתיבה, כמו גם בהופעה מול המצלמה, היא מאזנת בין האסרטיביות כשהיא מדברת על המחדל, לבין התרככות כשהיא מדברת על בתה ועל חבריה.

הגולשים הגיבו על השיתוף בכאב הטרגי, אבל גם התייחסו ליכולת הביטוי שלה ולאותנטיות. בסרטון וידאו ששיתפה בפייסבוק, היא מספרת לכתבת הטלוויזיה בקול חם ובחיוך: ״את יודעת, הייתי היום בגן. היה ענן בשמיים. אז הילדים מסתכלים ואומרים: 'אוי, יורד גשם, בואו נברח, בואו נתפוס מחסה'. אז אני שואלת אותם איך הם יודעים שעומד לרדת גשם, שצריך לתפוס מחסה? והם אומרים: 'הענן אפור'״. כהן מרימה אז את מבטה ואומרת: ״קצת מחשבה פשוטה. תסתכלו בשמיים. ענן שחור. איבדו את זה״.

עבור כהן, העיסוק התקשורתי באסון עדיין טרי, אבל במהלך השיחה שלנו היא מנסה להתבונן פנימה ולראות מה היא מרגישה לנוכח היציאה הזו החוצה. ״אין לי זמן לנתח מה אני עוברת. אני חייבת לעשות את זה, ופשוט קמה ועושה את זה בלי לחשוב. זו מעין תחושה שקרה משהו הרבה יותר גדול מהאובדן של הילדים הפרטיים שלנו ויש לנו תפקיד ציבורי. אני קמה בחמש וחצי בבוקר כדי להתראיין על האסון בתוכנית בוקר בטלוויזיה, משם רצה לעבודה בגן, ואז כל הטיפול בבית ובילדים, ובין לבין משתפת בפייסבוק, מגיבה לאחרים ומגיבה גם בפוסטים של אחרים.

כאן חדשות - תאגיד השידור הישראלי

"ברור לי לגמרי שמה שהתקשורת רוצה ממני וגם הקוראים שלי בפייסבוק רוצים, זה רגש וקונפליקט ואני מספקת את זה. לא אכפת לי להיחשף, אני פשוט רוצה להגיד מה שיש לי להגיד. כאן ועכשיו. כבר בחודש הראשון הייתי פותחת את המחשב באחת בלילה ופשוט משתפת בכל הכאב והגעגוע. הכתיבה נהפכה בשבילי לכלי להביא את עצמי, לעבד את הנתונים. אנשים רצו להרגיש את מה שאני מרגישה״.

כהן מעידה ש״הפוסטים הרגשיים הכי תופסים״, ומסבירה כי ״לאנשים יש פחות סבלנות למאבק שלנו, והם רוצים לשמוע על הרגש. מעניין למה הם צריכים לקרוא על כל כך הרבה כאב כדי להתחבר. אבל התגובות של אנשים מחממות את הלב ועוזרות. וכשיש תגובה לא חיובית, מיד יהיה מי שיגן עלי. אני מרגישה שיש לי ממש מעגלי תמיכה רחבים בפייסבוק, כמו חומת מגן. ולכן, אני גם מגיבה לתגובות, כי הפייסבוק הוא מעגל, מקום לשיח. ובכל זאת, בתקשורת הארצית, בטלוויזיה למשל, יש לי אפשרות להגיע ליותר אנשים ולעורר את המודעות כל פעם מחדש.

יעל כהן

"אני גם מרגישה שחייבים להתמיד כדי להישאר במודעות. בהתחלה, היה נדמה שכל הפייסבוק עוסק באסון. כל כך הרבה אנשים כתבו על זה, אבל זה יורד והולך ומדי פעם יש שיאים נוספים של התעניינות. לאחרונה פרסמתי פוסט שהפך לוויראלי על בחור צעיר, ניצול מהאסון, חסר משפחה או מסגרת. כמות התגובות של אנשים היתה עצומה. השילוב של האסון עם מי ששרד את זה, והעובדה שעדיין אפשר לעזור לו, הניע אנשים לפעולה ורבים רצו לעזור ולתרום״.

השיתוף מעורר גם תגובות פחות תומכות, כמו שחוו על בשרן רבות מהנשים שחשפו את סיפורי ההטרדה המינית ב־MeToo#. כהן התמודדה עם תגובות מעורבות בעיקר סביב הוויכוח על עתיד המכינות הקדם־צבאיות לאחר האסון. ״היה מישהו שכתב תגובה לא הולמת שפגעה", היא נזכרת. "אבל מיד כולם השתיקו אותו והסיטו את הדיון לכיוון של תמיכה. מי שאיכזב אותי בעיקר היו אלה שלא הגיבו. מכתבנו לראש הממשלה שלא נענה, ולו במילה. כל אותם אלה שבחרו לתמוך במי שפשע במקום להוקיע את התרבות הזו שהובילה אותם ביהירות שכזו אל מלכודת מוות. האסון הזה חושף מחדל כל כך גדול ושום דבר כבר לא יכול לזעזע אותי יותר, בטח לא כמה תגובות לא ראויות בפייסבוק״.

גם גרינברג ליאור מצאה את עצמה מתמודדת עם כל מיני סוגים של תגובות, אך באופן אחר: ״כשפתחתי את הנושא לקהל הרחב, ידעתי שאקבל תגובות מכל הסוגים וזו אחריות שלי להתמודד איתן. הרוב המוחלט של התגובות היה מאוד תומך ומעודד. חשבתי שיהיו הרבה יותר תגובות מזן ה׳ניו אייג׳. שיכתבו לי שסרטן זו הזדמנות ומתנה ושיהיו המון הצעות לשיטות שונות של טיפול. לשמחתי זה לא קרה.

"אחד הדברים שחשוב לי להדגיש בפוסטים הוא שאני לא גיבורה, ואנשים שוב ושוב חוזרים על זה שכן, וזה מפריע לי, אבל אני מניחה שזו דרכם לחזק אותי. אני מזכירה לעצמי שזה הכל עניין של פרשנות ושסביר להניח שלא היתה שם כוונה רעה. בחשיפה עצמה מה שהיה לא קל היתה הידיעה שלי שהמשפחה שלי תיחשף, אבל חוץ מבעלי אני לא מזכירה אף אחד בשמות״.

כשבודקים את הפוסטים של פלג, ובעיקר את ההתכתבות בינה לבין המגיבים לאחד הפוסטים החושפניים ביותר שכתבה, רואים את המאבק שלה לדייק את הכוונות שלה בפוסט. היא כותבת כדי להעלות את העניין למודעות ולגרום לאנשים לעזור לנשים כמוה. אבל המגיבים רוצים לעזור לה אישית והיא מסרבת. היא טוענת שוב ושוב שהיא לא כותבת כדי לקבל עזרה עבורה והם בכל זאת מתעקשים. בהתייחסות שלה לתגובות עובר התסכול שלה מזה שהיא לא מובנת, למרות הכוונות הטובות של הגולשים. לדבריה, הם מתעקשים לקרוא את הטקסט בצורה שהם בוחרים, כאילו שמהרגע שזה עובר אליהם, זה כבר בידיהם, בשליטתם.

גם עבור רוזנפלד, היחסים עם הכותבים נהפכו אינטנסיביים מדי. אם עבור כהן וגרינברג ליאור הכתיבה בפייסבוק היא ה"כאן והעכשיו" של ההתמודדות, עבור רוזנפלד זהו תהליך שכבר התרחש והסתיים. הכתיבה תרמה לה רבות, לדבריה, אבל בשנה האחרונה היא הגיעה לרוויה מסוימת והחליטה לעזוב את הבמה הזאת. ״אהבתי לפרסם את הסיפורים האלה ואהבתי גם את האהבה שקיבלתי, אבל בשלב מסוים זה כבר איבד את האותנטיות״, היא מספרת. ״פתאום את מבינה שהקוראים רוצים ממך משהו מאוד מסוים, מעובד, ארוז. מוצר. ואני רציתי לחזור לכתיבה חיה, גולמית. אז בשלב מסוים פשוט הפסקתי לפרסם והתכנסתי בביתי לכתוב את הספר שלי, שאני מקווה שיצא בקרוב״.

״כשאת נהפכת לוויראלית בפייסבוק״, אומרת פלדמן, ״את בעצם יוצרת קהילה שאת המוקד שלה, ולאט לאט הרעב של הקהילה נעשה יותר גדול. בתגובות יש גם העצמה של הכותב אבל גם תובענות ולפעמים, את פשוט מחליטה שמיצית ועוברת לדברים אחרים״.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#