תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגלולה שרוצה להחזיר לנשים את החשק המיני מעוררת סערה בעולם הרפואה

לכתבה
PYROTECHNICS \: MIKE MYERS / NYSP

המסע של תרופת מיליארד הדולר הזאת לא היה פשוט בכלל

תגובות

ינואר האחרון, כשסינדי אקרט קיבלה שוב את המפתחות למשרד הישן שלה בראלי שבצפון קרוליינה, היא חשה שהיא פוסעת לתוך כמוסת זמן. כוס מים ריקה עדיין עמדה על שולחן הקבלה בכניסה. ערימות של עלוני שיווק צברו אבק. קופסאות עם מדבקות פדקס בנות שלוש שנים שמעולם לא נשלחו. היתה זו הפעם הראשונה שבה אקרט נכנסה למשרד מאז שמכרה את החברה שלה, ספראוט פרמסוטיקלס – ולאחר מכן הודחה ממנה. היא ובעלה הקימו את החברה כדי להכניס לשוק את התרופה הראשונה להגברת החשק המיני אצל נשים. מאותו רגע, הסיפור של אדי (Addyi), הגלולה הוורודה, קפא בזמן.

אדי, השם המסחרי של פליבנסרין, הגיעה לשוק ב־2015 והבאזז סביבה היה מיידי. התקשורת, באופן בלתי נמנע, כינתה אותה "ויאגרה לנשים". אבל ענקית התרופות וליאנט, שקנתה את ספראוט במיליארד דולר, הסתבכה כמעט מיד בשערוריית הפצה שאין לה שום קשר ישיר לאדי, והתרופה שקעה ביחד עם שאר החברה. מאז היא מדשדשת. בחודש טיפוסי ניתנים 600 מרשמים לתרופה, לעומת כמעט 800 אלף לתרופות להגברת האונות אצל גברים כמו סיאליס, ויאגרה והגרסה הגנרית של ויאגרה.

שער וומן גליון דצמבר 2018

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של TheMarker Women

תומכיה של אדי ממהרים לציין שהיא רחוקה מלהיות ויאגרה לנשים, ולא רק מאחר שהמכירות שלה מזעריות בהשוואה אליה. ויאגרה משמשת לפי הצורך לשיפור הזקפה הגברית; זה עניין של זרימת דם, ולא בהכרח של חשק. אדי, לעומת זאת, ניטלת מדי יום כדי להשיב את התיאבון של המשתמשת בה למין, והיא מטפלת במצב רפואי מסוים: תסמונת החשק המיני הירוד (HSDD). התרופה אושרה ב־2015, לאחר שנים של התנגדות ושתי דחיות מצד מינהל המזון והתרופות בארצות הברית (FDA). תומכיה אמרו כי נשות העולם ממתינות לטיפול מהסוג הזה, שיעזור לפתור בעיה שעד לאחרונה הממסד הרפואי התעלם ממנה.

"ראיתי כמה עמוק מושרשות האמונות שלנו על נשים ומין", אומרת אקרט. "הבעיה הזאת היא כל כך אישית, הדהים אותי לראות איך אחרים עוד מחמירים את תחושת הבושה בכך שהם אומרים שזו לא בעיה אמיתית".

את מתקפת הנגד הקשה על התרופה מובילות במקרים רבים נשים. הכוחות האלה טוענים שהתנהגות מינית שאצל אישה אחת נחשבת חריגה היא נורמלית אצל אישה אחרת, ושלא נדיר שאישה תחווה דעיכה בחשק המיני שלה לאורך חייה. הם אומרים שרוב הנשים יגיבו טוב יותר לחיזורים מצד בני הזוג שלהן ולא יחושו פתאום חשק לסקס – ושחברות התרופות לא צריכות לבייש את הנשים האלה ולגרום להן לחשוב שמשהו איתן לא בסדר.

"זה ניסיון להמציא מחלה שאינה באמת מחלה", אומרת לנור טיפר, מטפלת מינית ולשעבר מנהלת משותפת של המחלקה לפסיכיאטריה במרכז הרפואי מונטיפיורי בניו יורק. טיפר טוענת כבר כמעט עשור, בפגישות רגולטוריות ובמאמרים בעיתונים, שיש קשת רחבה של מה שנקרא "מיניות נורמלית". אישה עם ליבידו נמוך, היא טוענת, לא צריכה תרופות. "בעשר השנים האחרונות יש קמפיין מצד ענקיות התרופות לגייס רופאים כדי שיקדמו בעיה שאינה קיימת", היא אומרת.

אדי נעלמה קצת מהנוף בעקבות הצרות של וליאנט. עכשיו היא חוזרת – ועמה גם הדיון. אקרט החזירה לעצמה את השליטה בתרופה בסוף השנה שעברה, לאחר שהגיעה להסדר באחת התביעות המשונות ביותר בהיסטוריה של חברות התרופות. וליאנט לא רק החזירה לה את התרופה ללא תשלום, אלא גם נתנה לה הלוואה של 25 מיליון דולר כדי לסייע לה להקים מחדש את העסק.

ב־11 ביוני, השיקה ספראוט מחדש את אדי עם שירות מרשמים מקוון. בין אם היא תיהפך ללהיט מכירות או תתפוגג, הופעתה מחדש מעוררת שוב דיון ציבורי בנושא פרטי מאוד: מהו דחף מיני בריא, ומי קובע מה התשובה לכך? האם חשק מיני ירוד הוא בעיה רפואית או פשוט עובדת חיים? האם עלינו לתת לנשים האלה תרופה? והאם זו התרופה הנכונה?

עד לפני 40 שנה בערך, לאישה חסרת חשק מיני לא היו הרבה אפשרויות. היא היתה פריג'ידית, ואלה היו החיים. הספרות המדעית התמקדה בעיקר בריגוש ואורגזמה, לא בחשק או היעדרו (מחקרם פורץ הדרך של ויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון, "התגובה המינית האנושית", שפורסם ב־1966, לא עסק בתסמונות חוסר חשק). הדיון החל להשתנות ב־1977 כשהלן זינגר קפלן, שהקימה מרפאה לטיפול בהפרעות מיניות בניו יורק, כתבה מאמר בשם "תשוקה מינית היפואקטיבית" שפורסם בכתב העת Journal of Sex & Marital Therapy. היא הכשירה את הקרקע לאבחנה של ימינו: היעדר מוחלט או כמעט מוחלט של ליבידו שמכניס אדם למצוקה. החלק האחרון הוא חשוב. האבחנה תקפה רק לאישה שאינה מרוצה מהמצב שלה.

קפלן הניחה שהמקור לחשק המיני הוא במערכת הלימבית של המוח, ששולטת ברגשות, והתמקדה במיוחד בתפקידם של המוליכים העצביים. עשורים לאחר מכן, סריקות מוח יראו שהיא עלתה על משהו. הדמיות מוחיות של נשים עם HSDD הראו תגובות שונות לגירויים ארוטיים מצד אלה שלא סבלו מהבעיה. ההנחה הרווחת היא שפליבנסרין מפעילה אצל בעלות HSDD שלושה כימיקלים במוח: סרוטונין, דופמין ונורפינפרין. במילים אחרות, היא משנה את היחס בין הכימיקלים במוח שמייצרים עכבות (סרוטונין) לבין אלה שמייצרים התרגשות (דופמין ונורפינרפרין). התרופה עוצרת את ההשפעה של הסרוטונין כדי להפחית את העכבות.

מחקרים הראו שלפליבנסרין היתה השפעה חיובית של השבת החשק המיני בעכברות מעבדה. ג'ימס פאוס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול, מצא שאחרי 21 ימים עם התרופה, עכברות שהחשק המיני שלהן ירד בגלל שינויים בהורמונים החלו לפתות עכברים זכרים למין בשישה מתוך שמונה ניסויים בני 30 דקות ("פיתוי מלא", במונחי עכברים, מתרחש כאשר עכברה נקבה בועטת לעכבר זכר בפנים ובורחת ממנו). פליבנסרין עבדה גם על בני אדם: התרופה לא הגבירה את החשק המיני של נשים באופן אקספוננציאלי, אלא החזירה אותו למצב נורמלי יותר.

"כשנותנים נוגד דיכאון לאדם מדוכא, לא מצפים שהתרופה תגרום לו להיות מלא שמחה ותשנה את המצב שלו למאניה. המטרה היא שהתרופה תחזיר אותו לתפקוד נורמלי", אומר לאונרד דרוגטיס, פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. "זו בדיוק המטרה של כל התרופות למיניות. אף אחד לא רוצה שנשים יגררו גברים מהרחוב אל השיחים. אנחנו רוצים – ואותן נשים רוצות – שהן ישובו למצב הנורמלי של חשק מיני".

טיפר חקרה בעצמה מין בבעלי חיים, ועזבה את תחום המחקר הזה לאחר שהגיעה למסקנה שהגורמים המשפיעים ביותר על מיניות האישה הם דברים שתרופות לא יכולות לגעת בהם, ובעיקר תרבות וחברה. היא קיבלה את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה ניסויית ופיזיולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב־1969, והחשיבה שלה הושפעה מהפמיניזם של אותה תקופה. "הייתי מהאנשים האלה שהוכו בראשם ממטאור", היא אומרת על השפעת התנועה על ההשקפה שלה בנוגע לטיפול בחוסר תפקוד מיני. "היה ברור מאליו שמיניות של נשים היא עניין של תרבות".

תעשיית התרופות, מן הסתם, פחות מתעניינת בתרבות, ויותר בייצור תרופות שאפשר למכור. ויאגרה, שהושקה על ידי פייזר ב־1998, היתה להיט מיידי, והחברה החלה לבחון אותה על נשים. הממצאים לא היו חד־משמעיים. פרוקטר אנד גמבל ניסו לקבל אישור למדבקת טסטוסטרון שתסייע לשפר את החשק המיני אצל נשים, אבל ועדה מייעצת המליצה ל־FDA לדחות אותה ב־2004 מחשש לתופעות לוואי. חברה בשם פלטין טכנולוג'יס פיתחה במשך יותר מעשור תרופה לחוסר תפקוד מיני אצל נשים; חברת AMAG פרמסוטיקלס קיבלה את הזכויות להפצתה בצפון אמריקה, והיא תעבור לאישור ה־FDA בתוך שנה. התרופה, שניתנת להזרקה, נועדה לייצר חשק לפי הצורך, מה שהופך אותה לסוג של ויאגרה לנשים.

סינדי אקרט. אימצה את
הצבע הוורוד במרדנות
אירונית
אלינור קארוצקי, בלומברג ביזנסוויק

לאקרט, כיום בת 45, כבר היתה קריירה בת 16 שנה בתעשיית התרופות כשנתקלה לראשונה בפליבנסרין. זה קרה ב־2010, בפגישה של האגודה לרפואה מינית של צפון אמריקה, שם היא ייצגה את החברה שהיתה בבעלותה ובבעלות בעלה דאז, בוב וייטהד (החברה, ששמה היה סלייט, הכניסה לשוק תרופת טסטוסטרון ניתנת להזרקה, וב־2010 הסתבכה עם ה־FDA בשל טענות לפרסום מטעה לכאורה. הסוגיה "נפתרה לחלוטין", לדברי אקרט). פליבנסרין נדחתה אז על ידי ה־FDA, וחברת התרופות הגרמנית בורינגר אינגלהיים, שפיתחה את התרופה בשנות ה־90, ויתרה עליה. עם זאת, כשאקרט נתקלה באירווין גולדסטין, אורולוג וחוקר בולט בתחום הבריאות המינית, הוא ביקש ממנה לצפות בכמה סרטונים שצילם לאחרונה של משתתפות ניסויים קליניים שהתרופה עזרה להן. הוא נאלץ לבקש מהנשים להחזיר לו את הגלולות כשבורינגר הפסיקה את הניסוי. את חייבת לראות את התגובות, אמר לאקרט.

הנשים ישבו במשרדו, מדוכדכות, וסיפרו לו כיצד התרופה החייתה את חיי המין שלהן. העדויות המוקלטות האלה נגעו ללבה של אקרט, והיא גם ראתה בהן הזדמנות. באפריל 2011 היא טסה ביחד עם וייטהד לגרמניה כדי לשוחח עם בורינגר על אפשרות לקנות את פליבנסרין. העסקה שעליה חתמו מאוחר יותר היתה לא קונבנציונלית, בלשון המעטה: וייטהד ואקרט יחזיקו בתרופה מבלי לשלם שום מקדמה. בורינגר תחזיק בנתח בספראוט, שהוקמה כדי לשווק ולמכור פליבנסרין, ובזכויות לתמלוגים.

אקרט לקחה על עצמה את תפקיד מושיעת הציבור, השתתפה בדיונים של ה־FDA ועודדה ארגוני נשים להצטרף למטרה ולהיאבק למען מה שהתקשורת כינתה "הגלולה הוורודה הקטנה". אקרט ראתה את השם הזה כמתנשא; מאוחר יותר היא אימצה את הצבע הוורוד כאמירה של מרדנות אירונית. בבגדיה היא נוהגת לשלב גוונים של ורוד חזק, עם לק תואם בציפורניים. בכנסי משקיעים, קל לזהות אותה בחדרים המלאים גברים בחליפות כהות.

תוצאות הניסויים הראשונים שנערכו עוד כשהתרופה היתה של בורינגר לא השביעו את רצון הרגולטורים, מאחר שלא הראו שהגלולה משפרת את החשק באופן מדיד על בסיס יומי. תומכי הפליבנסרין חשבו שזה יעד לא סביר. ספראוט הציגה בפני ה־FDA מידע חדש שהראה כי התרופה השיגה את מה שהחברה ראתה כתוצאה מציאותית יותר: נשים שנטלו אותה חוו חשק מוגבר ומספר החוויות המיניות המספקות שלהן (SSE) מדי חודש היה גבוה משל מי שלקחו תרופת פלצבו. התוצאות האלה היו חציוניות, מה שמעיד כי התרופה לא הועילה לכולן. אצל אלה שהתרופה כן הועילה להן, התגובה היתה לפעמים דרמטית יותר.

פליבנסרין חזרה לאישור ב־FDA ב־2013. באותה שנה מחקה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA) את הפרעת החשק המיני הירוד מספר האבחנות שלה, ומיזגה אותה עם חוסר תפקוד מיני. זו היתה מכה קשה. המבקרים של פליבנסרין השתמשו בהחלטה הזו כדי לתקוף את ספראוט. אם HSDD היא כבר לא בעיה רפואית מוכרת איך יוכל ה־FDA לאשר תרופה לטיפול בה? ה־FDA דחה את הפליבנסרין בפעם השנייה, ואמר כי היא לא מספיק יעילה כדי להצדיק את הסיכונים הטמונים בה.

זהו השלב שבו רוב התרופות נעלמות. אחרי דחייה אחת, חברה בדרך כלל יכולה לשוב לניסיון שני אחרי שהיא מקבלת את תנאי ה־FDA לאישור. אבל לא הרבה תרופות מאושרות אחרי שתי דחיות, וישנה תפישה בתעשייה שלא חכם לנסות יותר מדי.

לא רק שספראוט לא ויתרה, היא גם ערערה על חלק מהדרישות של ה־FDA, ואלו נסוגו מאחת הדרישות המחמירות ביותר, שהיתה עריכת ניסוי גדול נוסף. עם זאת, אקרט ובעלי בריתה ראו מולם מערכת שהיתה עוינת אפילו כלפי הרעיון הבסיסי שמאחורי התרופה. "אמרתי: 'תצטרכו להיאבק בסקסיזם'", אומרת אניטה קלייטון, ראש המחלקה לפסיכיאטריה ומדעי המוח במרכז הבריאות של אוניברסיטת וירג'יניה, שעבדה עם ספראוט כיועצת. "ולכן הם התחילו לחפש תמיכה". בתחילת 2014, ראשי ארגונים כמו הארגון הלאומי לנשים וליגת הצרכנים הלאומית הגיעו למשרדי ה־FDA בסילבר ספרינג שבמרילנד ונפגשו עם בכירים, וגם חברות קונגרס עשו לובינג למען התרופה.

מטופלות שנטלו את התרופה בניסויים הצטרפו למאמצים. אמנדה פריש, אשת מכירות בתחום הרפואה שמתגוררת בפרבר של נאשוויל, העידה בדיון ב־FDA באוקטובר 2014 ובפגישה של הוועדה המייעצת ל־FDA ביוני של אותה השנה. פריש, גרושה ואם לארבעה, היתה במערכת יחסים שהיא ראתה כבריאה, אלא שלא היה לה שום עניין בקיום יחסי מין. ואז היא קראה על הניסויים הקליניים.

"זה היה כל כך מביך", מספרת פריש על חייה הזוגיים לפני שניסתה לראשונה פליבנסרין. "הוא התחיל לחשוד שאני מנהלת רומן או שאני כבר לא אוהבת אותו יותר". שבועיים או שלושה לאחר תחילת הטיפולים פריש, שהיתה אז באמצע שנות ה־40 לחייה, גילתה שיש בה הרבה תשוקה. "לפתע, חשתי התרגשות, סתם כך בצהריים כשישבתי במכונית שלי". היא ביקשה מבן הזוג שלה, במעשה שנראה לה אז פרובוקטיבי, לפגוש אותה בהפסקת הצהריים. "הוא כל כך לא חשד בכלום עד שהתשובה שלו היתה 'כבר אכלתי'. ואני עניתי לו 'זה לא מה שאני מציעה'".

גם נשים שלא היתה להן גישה לתרופה הגיעו, כולל כמה צעירות יותר. אחת מהן, קתרין קמפבל, הגיעה לדיון (היא נסעה על חשבון ארגונים, כולל ספראוט) ולפגישה עם הוועדה המייעצת (על חשבון ספראוט). היא הביאה לעולם את ילדה הראשון בגיל 27, והעניין שלה במין התפוגג מיד לאחר מכן. "פשוט התחננתי בפני ה־FDA", היא אומרת. ברגע שהתרופה אושרה, היא החלה לקחת אותה. "אחרי בערך שבוע וחצי או שבועיים הרגשתי הבדל. זה היה מאוד עדין, אבל המשמעות בשבילי היתה שעברתי ממצב שבו לא קיימתי יחסי מין כמעט אף פעם, אולי פעם בשלושה חודשים, לפעם או פעמיים בחודש", אומרת קמפבל. "זה לא הפך אותי לסוג של נימפומנית מטורפת, אבל הנני כאן: אני עדיין נשואה, ויש לי ילד שלישי".

כשספראוט יצאה להגן על עצמה, גם המבקרים של פליבנסרין הגבירו את המתקפה. אמילי נגוסקי, מחנכת מינית, כתבה מאמר ב"ניו יורק טיימס" בפברואר 2015 שבו טענה כי חשק מיני ירוד אינו מחלה. "מתברר שהרבה אנשים (אולי נשים בעיקר) חווים לעתים קרובות תשוקה כתגובתית, כזו שמתעוררת בתגובה לגירוי ארוטי, במקום בציפייה אליו. קודם גירוי, אחר כך תשוקה", כתבה. אחרים התמקדו בסכנות הפוטנציאליות שבנטילת הגלולה, במיוחד אחרי פרסום תוצאות מחקר של ה־FDA לגבי שתיית אלכוהול. 23 גברים ושתי נשים קיבלו מנה של פליבנסרין ואחר כך כמות מסוימת של אלכוהול (המקבילה של שתיים או ארבע כוסות יין, לפי המשקל שלהם). חלק חוו ירידה בלחץ הדם; אחרים היו צריכים לשכב לנוח. המחקר הוביל לדיון סוער.

ביוני 2015 פאנל מייעץ ל־FDA, אחרי ששמע טיעונים משני הצדדים, הצביע ברוב של 18 תומכים מול שישה מתנגדים בעד אישור פליבנסרין. באוגוסט המינהל אישר את התרופה תחת שם המותג אדי. אבל בתנאי – נשים שנוטלות את התרופה חייבות להסכים לוותר על אלכוהול.

היה ברור מראש שהאישור יהיה שנוי במחלוקת, אבל האיסור על שתיית אלכוהול הפך אותו לעוד יותר בעייתי. שני כותבים של האתר The Cut השייך ל"ניו יורק מגזין" תיארו את התרופה כמו "סם אונס יותר מאשר שיקוי אהבה… כשמערבבים אותה עם אלכוהול". התרופה עלולה לגרום לסחרחורות וישנוניות אצל נשים מסוימות, עד כדי כך שיש לקחת אותה לפני השינה. עם זאת, תומכיה אומרים כי ה־FDA הגזימה בהגבלות. "זה מעבר לאבסורדי. שום דבר לא בטוח לגמרי, אבל אנחנו נוקטים משנה זהירות עם כל התרופות שיש בהן סיכון כזה", אומרת שרון פריש, פרופסור לרפואה במחלקה לפסיכיאטריה קלינית בבית הספר לרפואה של קורנל. "יש כל כך הרבה חשדות סביב התרופה וכל כך הרבה הטיה מגדרית – או אנטי־מיניות".

יומיים לאחר האישור, הודיעו אקרט ווייטהד שמכרו את החברה שלהם לווליאנט במיליארד דולר במזומן. מחנה האנטי־אדי ראה זאת כהוכחה הגדולה ביותר לכך שאקרט היתה מעוניינת בכסף יותר מאשר בסיוע לנשים. "החדשות הגדולות היו וליאנט. היא הוכיחה שכל הסיפור היה הונאה", אומרת טיפר. "המכירה לחברה שידועה ברמאותה, כלומר… באמת. יכולתי פשוט לפרוש ברגע ההוא".

קו ההגנה של אקרט היה שהיא לא צריכה להגן על עצמה. "באותה נקודת זמן, בהתחשב בכל המידע שהיה בידי, זו היתה התוצאה הטובה ביותר", היא אומרת. מנכ"ל וליאנט, מייקל פירסון, "התכוון להשאיר בחברה את כל העובדים שלי. היינו אמורים להישאר ספראוט. ואמור היה להיות לנו חשבון בנק משלנו". אולם ההסדר הזה היה קצר ימים. זמן קצר אחרי שהעסקה נסגרה, אמר פירסון לאקרט שהגיע הזמן להתקדם הלאה. באופן הדרגתי פוטרו עובדים של ספראוט עד שהמשרד התרוקן.

זה יכול היה להיות הסוף של אדי. אבל כשספראוט מכרה את עצמה לווליאנט, אקרט חתמה על עסקת תמלוגים שהתבססה על הערכה כי המכירות יוכלו להגיע למיליארד דולר בשנתיים הראשונות של התרופה בשוק. במקום זאת, אדי היתה בדרכה לרשום מכירות של פחות מ־10 מיליון דולר ב־2016. בתביעה שהגישו משקיעי ספראוט הם האשימו את וליאנט בכך שלא מילאה את ההתחייבות שלה לשווק את התרופה. שני הצדדים יישבו את התביעה בשנה שעברה בהסדר יוצא דופן: וליאנט, שזמן לא רב קודם לכן הפכה את אקרט לאישה עשירה מאוד, תחזיר לה את ספראוט ואדי בתמורה לכך שהמשקיעים יסוגו מהתביעה. וליאנט גם נתנה לה הלוואה של 25 מיליון דולר כדי להתחיל לפעול, בתמורה לנתח קטן מהתמלוגים של מכירות עתידיות. בפעם השנייה, היא קיבלה את השליטה על התרופה מבלי שצריכה היתה לכתוב צ'ק.

אקרט עושה כל שביכולתה כדי לשלוט באופן הדוק במיתוג המחודש של אדי. הצעד הראשון שלה הוא להוריד את המחיר החודשי – הוא יירד מ־400 דולר ל־800 דולר, ומטופלות ללא כיסוי ביטוחי ישלמו לא יותר מ־99 דולר למנוי חודשי. זה צעד חסר תקדים עבור תרופה ממותגת; חברות תרופות מעלות מחירים בדרך כלל מדי שנה. היא גם מציגה ל־FDA נתונים חדשים שהיא מקווה שיובילו לשינוי ההגבלה על שתיית אלכוהול. קנדה אישרה את התרופה מוקדם יותר השנה עם כללים הרבה פחות מחמירים לגבי שתייה. כדי למכור את אדי, אקרט פונה לתחום ה־Telehealth (שירותי בריאות מרחוק).

אתר שמעוצב – איך לא – בוורוד זועק, יקשר בין נשים לבין רופאים השייכים לרשת עצמאית. הרופאים ייעצו למטופלות דרך הטלפון ויתנו למי שמאובחנות כסובלות מ־HSDD מרשמים. הנשים יוכלו לקנות את התרופה בבתי מרקחת או דרך חנויות מקוונות. הגישה הזו של שירותים מרחוק היא יעילה ושומרת על פרטיות. היא גם עשויה להוביל להרבה אבחנות של HSDD – מה שבוודאי יעורר עוד יותר את הוויכוח בנושא. אקרט מעריכה שהלקוחות הפוטנציאליות שלה, במקום להתמודד עם הממסד הרפואי, שמסתכל על בעיות החשק של נשים בספקנות, יעדיפו לפנות לרופאים שמבינים את הבעיה שלהן והוכשרו לזהות אותה.

המודל הזה (רק ללא הספקנות) כבר קיים אצל גברים. אתרים כמו Hims ו־Roman מוכרים כך גרסאות גנריות של ויאגרה ואת התרופה למניעת התקרחות פרופסיה. אסטרטגיית השיווק של העסקים האלה ישירה: עכשיו תוכלו לקבל את הגלולות מבלי שתצטרכו לשוחח עם רופא המשפחה על הבעיות המיניות שלכם.

אולם ישנן נשים שעדיין לא רואות בנטילה של גלולה ורודה קטנה את התשובה. "זה כמו לתת פלסטר לטיפול בספסיס (אלח דם)", אומרת טיפר. קשה לומר זאת לנשים שהחשק המיני שלהן כבר חזר הודות לאדי, תאמר אקרט. ולאלה שזה עומד לקרות להן. "התשובה הפשוטה שלי היא שאם אין לך HSDD, התמזל מזלך", היא אומרת. "אם יש לך ואת לא רוצה לקחת אדי, אשרייך. הכל עניין של בחירה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#