רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נשים לא רוצות לדבר, רופאים לא רוצים לשמוע - אבל בסוף זה יגיע אל כולנו

לכתבה
שיעור יוגה בבואנוס איירס, ארגנטינה AFP

גיל המעבר מחכה לכולנו, ועמו שינויים הורמונליים לא פשוטים - ובכל זאת, נשים וגם רופאים עדיין מופתעים כשהם נתקלים בהשפעות המנופאוזה. זה לא ייגמר, אם לא נתחיל לדבר על זה

30תגובות

זה היה בוקר מפחיד. שירה התעוררה מהשינה. פקחה את עיניה והעולם היה מטושטש לחלוטין. היא גררה עצמה לחדר הרחצה. שטפה פנים, פקחה שוב את עיניה אבל עדיין התקשתה לראות. ברעד היא ניגשה לטלפון, חייגה למוקד של קופת החולים.

במוקד לא לקחו סיכונים – טשטוש ראייה פתאומי עלול להיות סימפטום לבעיות רפואיות קשות; שירה הופנתה ישירות לבית החולים. כשמונה שעות עברו עליה במיון, יושבת יחד עם בן זוגה, יוצאת ונכנסת מבדיקות. שמונה שעות שבהן סיפרה שוב ושוב שבשנתיים האחרונות הראייה שלה הידרדרה מעט. היא ייחסה את זה לגיל, אבל באותו בוקר, העולם פשוט נעלם מתחת לטשטוש.

רופאה מסורה ערכה עוד ועוד בדיקות ושללה שבץ, גידול בראש ועוד מחלות שרק המחשבה שאולי לקתה בהן הכניסה את שירה לחרדה. הרופאים ערכו התייעצות, עברו על הפרוטוקולים אבל שמונה שעות חלפו והסבר לא נמצא.

ואז, כשנדמה היה שלא נותר מה לבדוק, התקשרה שוב אחת הרופאות לרופא בכיר מומחה לעיניים. שוב חזרו על ממצאי כל הבדיקות ואז שאל הרופא לגילה של שירה, העלה סברה שהיא נמצאת בגיל המעבר, והציע לבדוק האם היא סובלת מיובש בעיניים. התברר שזה אכן המצב, ושירה יצאה מבית החולים כשהיא מצוידת בטיפות מלחלחות.

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של TheMarker Women

שער וומן גליון דצמבר 2018

בבוקר יום המחרת, העולם היה צלול וחד. טיפה בכל עין בכל שעה וחצי או שעתיים, ושירה אפילו לא נזקקה למשקפיים שרכשה כדי לראות טוב יותר מקרוב. הטראומה של יום האתמול התחלפה בשאלות.

"כיום אני יודעת שיובש בעיניים זאת תופעה נפוצה של גיל המעבר, אבל זה לא נמצא ברשימת החשודים המידיים. זה לא מהקלאסיקות. אבל זה עדיין אופייני. למה כשמגיעה למיון אישה בת 48 פלוס לא בודקים זאת מיד? למה כשאת הולכת לרופא עיניים ומתלוננת על ירידה בראייה לא בודקים את זה?", היא תוהה.

כל אישה תגיע לגיל המעבר. זה קורה לכולן, לרוב לקראת סוף שנות ה־40 או קצת אחרי גיל 50. שינויים בהפרשת ההורמונים משפיעים על הופעת המחזור החודשי עד להיעלמותו הסופית, אבל בכך לא מסתכם העניין. אמנם יש נשים שהשינוי ההורמונלי יחלוף עליהן ללא כל בעיה, אבל אצל רבות הוא עלול לגרור שלל תופעות גופניות. גלי חום, גלי זיעה, יובש בנרתיק, הפרעות בשינה, התכווצויות בשרירים, השמנה, יובש קיצוני בעור, לחץ דם, סוכר גבוה, הפרעות בזיכרון, דיכאון – אלה רק כמה מהתסמינים שעלולות נשים לחוות. ובכל זאת, ואף שבכל רגע נתון כ־15% מהנשים בישראל נמצאות בגיל המעבר, זהו נושא שכמעט לא מדובר – אולי אפילו מושתק.

זה מתחיל משיחות הסלון. כמעט אף אחת לא תשתף את בני משפחתה, לא כל שכן אחרים בסביבתה, כי ברגעים אלה יש לה גל חום, או שבגלל השינויים במחזור החודשי היא סובלת מהפרעות בשינה או מזיעה. גם בשיחות הנשים הנושא נדחק לקרן זווית. הן ידברו על נושאים אינטימיים כמו סיפורי הריון ולידה, סקס, דיכאון או בעיות רפואיות כאלה או אחרות. אבל גלי חום, ירידה בחשק מיני עם העלייה בגיל – יישארו לרוב בחוץ. "זה אומר שאת מזדקנת", "אף אחת לא רוצה לשמוע על זה" ואפילו "איכס" היו חלק מהתגובות של נשים לשאלה "למה אתן לא מדברות עם חברות על תסמיני גיל המעבר".

גם השיח ברשת בנושאי גיל המעבר חלש יחסית. בעוד שבנושאים רפואיים הקשורים לפריון, לידה והריון יש פורומים רבים, ונשים מרבות להתייעץ ולשתף, הרי שבנושא גיל המעבר השיח מצומצם בהרבה. "נשים משתפות את הדברים האינטימיים ביותר בכל הנוגע לסיפורי פוריות, אבל לא משתפות בנושאים הקשורים ברפואה וגיל בכלל. כשנשים מדברות על גיל המעבר הן בעצם מצהירות משהו על עצמן – הן אומרות, 'אני כבר לא צעירה", אומרת מרב בורנשטיין, סמנכ"ל אסטרטגיה וחדשנות בחברת בזילה המנטרת את השיח ברשת.

אינפו גיל המעבר

לדבריה, השיח על גיל המעבר נעדר לא רק מהרשתות החברתיות, אלא גם מהפורומים בנושאי רפואה. "בדקנו לא רק בפייסבוק אלא גם בפורומים. בפורומים רפואיים כמעט לא מדברים על גיל המעבר או מנופאוזה, Menopause. בחצי שנה היו באתר דוקטורס, למשל, רק 373 שיחות בנושא גיל המעבר – וזה אתר הפורומים הרפואיים המוביל. המשמעות היא שזה עניין שנמנעים ממנו ואפילו לא מוכנים לדבר עליו".

נשים אולי לא משתפות, אבל ניתן היה לצפות שאם יגיעו אל רופא המשפחה, למשל, עם שאלות הקשורות לעייפות גוברת, תחושה לא טובה, כאבי שרירים ועוד, יעורר גילן עירנות לכך שאלו אולי תופעות הקשורות לשינוי הורמונלי. אבל גם הרופאים, אלה שאינם קשורים ישירות לרפואת נשים, לא תמיד מעודכנים בידע הדרוש.

ד"ר צבי זהבי, רופא נשים בכיר במרכז לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית בתל אביב
דנה זהבי

ד"ר צבי זהבי, רופא נשים בכיר במרכז לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית בתל אביב, מדגים זאת בסיפור הבא: "יש לי ידידה, פרופסור לרפואה. פתאם התחילו לה לחץ דם גבוה, כאבי פרקים ודפיקות לב. היא הלכה למיון. עשו לה המון בדיקות, ואף אחד לא אמר לה, 'סליחה, אולי זה בגלל הירידה בהורמונים?'". אם רופאה בכירה לא קישרה את הסימפטומים שחוותה לגיל המעבר, ספק אם נשים נטולות השכלה רפואית יעשו זאת.

דנה וינברג, מנכ"לית העמותה "נשים לגופן"
ענבל כבירי

את דנה וינברג, מנכ"לית העמותה "נשים לגופן", הנושא מרתיח. "זה עשור שבו נשים הן בשיא חייהן, זה אמצע החיים. אבל אם נשים לא מקבלות הסברים, הן עלולות לחיות עשור אחד או שניים כשהן סובלות מרשימה ארוכה של תסמינים שרובן אפילו לא יודעות שהם קשורים לגיל המעבר. ישנה ירידה בייצור ההורמונים אסטרוגן ופרוגרסטרון בגופה של האישה בשנים אלו וזה משפיע על איכות החיים בהמון דברים, וצריך לתת על זה את הדעת", היא אומרת.

"לא עשיתי את הבדיקות"

אף שכל אישה תחווה במהלך חייה את השינויים ההורמונליים וההשפעות שלהם, רבות מופתעות לגלות שנכנסו לגיל המעבר ושהן סובלות מסימפטומים הקשורים אליו. חלקן, כמו אלונה בת ה־46, חשבו שהן עוד רחוקות מאוד מהשינוי. אלונה מספרת שנתקלה בתופעות כבר בגיל 45. "לפני כשנה התחילו לי גלי חום מזעזעים. חשבתי שאני חולה ויש לי חום, אז אפילו לא מדדתי. לקחתי אקמול כל יום. לא היה לי מושג מה זה. זה תוקף אותך כשאת הכי לא מוכנה ולא מבינה, וזה יכול להיות סתם באמצע היום עם חברים, בעבודה או בשינה. ואת לא יודעת מה רואים – אם את אדומה כולך וכולם מרגישים, או שרק את.

"זה מתחבר גם לחוסר סבלנות, ואני אדם סבלני מאוד. כל דבר קטן מקפיץ אותך, מעצבן אותך. זה מחמיר והולך לפני מחזור ובזמן המחזור. חזרתי למחזורים של פעם – מחזור סדיר וכבד מאוד, שמשבית אותי. הלכתי לרופאת המשפחה, היא לא מצאה דבר. כשהצלחתי להתגבר על הבושה ושאלתי אותה ישירות – היא השיבה שלא ייתכן שזה גיל המעבר.

"למרות ששללה התעקשתי על בדיקות, אבל לא עשיתי אותן. לא התחשק לי לקבל את התוצאות. לאחרונה קבעתי סוף סוף תור לרופא הנשים שלי. ביקשתי בדיקות כדי לבדוק אם אני טרום גיל המעבר. הוא ענה לי, 'מה יש לך לבדוק, את סביב גיל 46 – את עכשיו בטרום גיל המעבר או שעוד מעט תהיי'".

במטרה לתרום למודעות של נשים ולהניע שינוי באופן שבו הממסד הרפואי מלווה אותן, עמותת נשים לגופן יצאה לפני כמה חודשים בסקר רחב היקף. מהגל הראשון של התשובות שנותחו עולה תמונה בעייתית. וינברג מספרת שהנשים הופתעו מרשימת התסמינים שנכללו בסקר. רבות מהן לא ידעו שהעייפות שחשו, כאבי השרירים, היובש בעור, הדכדוך ועוד תופעות שנהפכו לחלק מחייהן, קשורים לשינויים הורמונליים.

כמעט כולן יודעות שגיל המעבר מגיע כשהמחזור החודשי נפסק כליל, אבל לא כולן מודעות, למשל, לכך שבשלב שבו המחזור מתחיל "לגמגם", לא מעט נשים יתמודדו עם תופעות הקשורות לחוסר האיזון ההורמונלי; וכי אצל לא מעט נשים תחילת השינוי דווקא מאופיינת במחזור סדיר כמו שעון שמגיע לעתים תכופות מבעבר.

ד"ר רות גייסט, רופאת נשים ומנהלת מרפאות אורוגינקולוגיה והיסטרוסקופיה בשרותי בריאות מכבי

"יש פרה־מנופאוזה, ושם באמת מתחילים. זה יכול להיות בסך הכל שיבושים במחזור. אחד הדברים שמפתיעים נשים הוא שלא היתה להן וסת סדירה בעבר, ופתאום, סביב גיל 43, יש להן וסת סדירה, כל 28 יום – וזה מעיד על התחלת גיל המעבר. אצל אחרות המרווחים גדלים עד שהמחזור נפסק, ויש גם תופעה של דימומים כבדים. הכל נובע משינויים הורמונליים, או מה שאנחנו קוראים לו ירידה ברזרבה השחלתית", מסבירה ד"ר רות גייסט, רופאת נשים ומנהלת מרפאות אורוגינקולוגיה והיסטרוסקופיה בשרותי בריאות מכבי.

ואם לא די בכך שהנשים לא מודעות לכל התהליכים והתסמינים, גם במערכת הבריאות כמעט שלא מפנים זרקור לנושא. "84% מהנשאלות ענו 'לא פנו אלי' בתשובה לשאלה 'האם מישהו ממערכת הבריאות פנה אליך ושאל אותך אם יש לך תסמינים כאלה או אחרים סביב גיל המעבר והציע לך טיפול'", מספרת וינברג.

הרופאים לא שואלים שאלות – לא רק כשזה נוגע להכנת הנשים לקראת מה שאולי יקרה להן, אלא גם כשנשים מגיעות עם בעיה גופנית. "אם אגיע לרופאה עם כאב גרון ישאלו אותי שאלות וירשמו לי תרופה. אבל סביר להניח כי רוב הנשים בנות ה־40 או 50 ומשהו שיתלוננו על תחושה רעה לא יישאלו על הווסת שלהן – מה שנדרש כדי לערוך אבחון ראוי ולתת טיפול מתאים", מוסיפה וינברג.

"העובדה שהעניין כלל לא נבדק מעידה על טיפול לא מותאם לנשים, ופגיעה בבריאות הנפשית ובמיניות שלהן גם עשורים קדימה. זאת נקודה דרמטית בחיים של האישה שראוי שיתייחסו אליה ברצינות, ואנחנו ממש לא שם", היא אומרת.

גם הנשים לא תמיד מעלות שאלות. "מה שעולה מהסקר הוא שאם רופאים ורופאות לא מזכירים את נושא גיל המעבר, גם האישה לא תעלה זאת לדיון – לרוב בגלל מבוכה. זה חייב להשתנות", היא אומרת בנחרצות.

אינפו גיל המעבר

"רק רציתי חדר סגור, קריר וחשוך"

את מחיר השתיקה משלמות, כרגיל, הנשים עצמן. במשך שנה וחצי, מיכל בת ה־48 לא הבינה מה קורה לה. "חשבתי שאני משתגעת. הרגשתי שבלעה אותי אישה איומה ואני נעלמתי", היא מספרת בכאב. "רבתי עם כולם, התפטרתי מעבודות, צרחתי על הילדים. רציתי לעזוב את הבית. עשיתי דברים קיצוניים".

בן זוגה, פסיכיאטר בהכשרתו, איבחן תסמינים של דיכאון ושלח אותה לרופא עמית. הפסיכיאטר רשם לה תרופות נגד דיכאון, אבל אלה הועילו רק במעט. בינתיים, התרבו התסמינים הפיזיים שמהם סבלה מיכל. "המזגן על 16 מעלות. כולם קפואים ואני מתעוררת נוטפת מים. זה חום פנימי מוזר. הייתי עושה מקלחת קרה והקור לא חודר. הייתי שמה את הרגליים בקרח כדי לנסות לישון", היא מספרת.

הניסיון לישון ההפך למשימה – השינה פשוט ברחה לה. "לא הצלחתי להירדם בלילות ואז לא הייתי נחמדה בבקרים, לא לילדים שלי ולא לעולם. לאט לאט הסתגרתי והלכתי. לא רציתי להמשיך ולהחריב את היחסים הנפלאים שיצרתי עם העולם עד הלום. הסתגרתי בבית. השתדלתי לדבר כמה שפחות עם אנשים. רק רציתי חדר סגור, קריר וחשוך".

כשהתרופות האנטי־דיכאוניות לא עזרו, התעורר החשד שאולי מקורו של האיזון שהופר נמצא בהורמונים, ומיכל סוף סוף נשלחה לעשות בדיקת דם שתיתן תשובה. בעקבותיה הבינו הרופאים כי היא נכנסה לגיל המעבר, והתחילו לתת לה טיפול הורמונלי ולהוריד את המינון של התרופות נגד דיכאון.

פרופ' מיקי בלוך, מנהל המחלקה האישפוזית הפסיכיאטרית למבוגרים באיכילוב, מסביר כי דווקא השלב שבו מתחיל השינוי ההורמונלי אצל נשים, עוד לפני שהמחזור החודשי נפסק, הופך אותן לפגיעות יותר. "בשני העשורים האחרונים נעשו מחקרים רבים, ואנחנו יודעים שנשים רבות מפתחות לראשונה תסמינים נפשיים – כמו דיכאון והפרעות חרדה שונות – סביב גיל המעבר. יתרה מכך, נשים שבעברן היתה תחלואה נפשית, סובלות מסיכוי גדול מאוד להחמרה במצב בגיל זה. נמצאה קורלציה בין העליות והירידות החדות בהורמונים, לבין תגובות נפשיות כמו חרדה, פגיעה במצב הרוח ובזיכרון, ותופעות נוספות", הוא מספר.

ואולם לדבריו, לא כל הנשים יסבלו מכך. "יש נשים שרגישות לשינויים בהורמונים, אך יש גם נשים רבות שעוברות מחזורים, הריונות ולידות בלי תגובה נפשית. ההערכה היא כי כ־10% מהנשים מגיבות בתגובות רגשיות יותר". מדבריו עולה כי למרות שכיחות התופעה, נשים רבות לא מטופלות באופן מיטבי. "כשתסמינים רגשיים מופיעים לראשונה בגיל המעבר, פעמים רבות אפשר להסתפק בטיפול הורמונלי, ולא צריך לקפוץ לתרופות נגד דיכאון", הוא אומר.

גייסט מכירה מקרוב לא מעט נשים שטופלו בתרופות פסיכיאטריות מבלי שנערכה בדיקה אם הסימפטומים שהפגינו קשורים לשינויים הורמונליים. "אם לאישה אין גלי חום ויש לה פתאום חוסר אנרגיה או דכדוך, והיא לקראת גיל 47, אז לרוב רופאים פחות מקשרים את הבעיה לגיל המעבר. אבל כשהן מספרות לי על התופעות שלהן, וגם שהמחזור לא סדיר, אני יכולה לקשר בין השניים. אני מוצאת עצמי מול נשים שמגיעות עם מרשם לקלונקס ומעלה יחד איתן את האפשרות שייתכן שאלה תסמינים של גיל המעבר", היא אומרת.

התגובה של וינברג נחרצת יותר: "העובדה שאישה מגיעה לפסיכולוג או פסיכיאטר בגיל הזה ולא נשאלות שאלות על תדירות הווסת מעידה על טיפול שלא תואם את הצרכים המגדריים של נשים. אם אגיע עם בעיות שינה אקבל תרופה, ואם אגיע עם דיכאון אקבל טיפול 'אופנתי' לדיכאון – כשייתכן שהעובדה שאני בגיל המעבר יצרה אצלי תנודות, וסביר להניח שהטיפול צריך להיות סביב גיל המעבר (הורמונלי או לא). זאת צריכה להיות האופציה הראשונה שנבדקת, אבל פעמים רבות היא לא נשקלת כלל".

בלוך מרחיב את היריעה: "גיל המעבר כרוך פעמים רבות גם בשינויים פסיכולוגיים אצל נשים, עוד לפני שמדברים על שינויים הורמונליים. כשאישה מבינה שהיא נכנסת לגיל המעבר, המשמעות עמוקה מאוד ועולות שאלות רבות, ולא פעם היא נכנסת למשבר. כשהילדים גדולים נוספת תסמונת הקן המתרוקן – מה תפקידי כאישה אחרי שהילדים עוזבים את הבית? זה משבר פסיכולוגי יותר, ואם מבינים שזה המצב, הטיפול הוא פסיכולוגי, ולא בתרופות. תפקיד הרופא לאבחן אם המקור פסיכולוגי או ביולוגי – ואם הוא ביולוגי, האם זה קשור למצב ההורמונלי. יש נשים שהיו בעברן מטופלות, הפסיקו והתסמינים שוב התגברו סביב גיל המעבר, ואז עליהן לחדש את הטיפול הפסיכיאטרי".

ממה נובע האבחון השגוי? זהבי תולה זאת דווקא בהתמקצעות הרופאים. "הרפואה נהפכת ספציפית ומדויקת מאוד, ופחות מסתכלים על התמונה הכללית. אם תשלחי אישה או גבר לעשרה רופאים, כל אחד מהם יתמקד במומחיות שלו. אין את הרופאים של פעם שיסתכלו על התמונה כולה".

"הרפואה כיום מאוד מתמקצעת אז כל אחד מכיר את קצה הציפורן היטב, אבל יש לו בעיה עם כף הרגל", מחזקת גייסט. "כדי לתת טיפול טוב נדרשת הסתכלות הוליסטית, בעיקר מרופאי משפחה". זהבי מוסיף כי "כשאישה מגיעה עם בעיות בגיל 40 ומעלה צריך לבדוק את המצב ההורמונלי. לא חייבים בדיקת דם, מספיק לעשות תשאול: 'המחזור שלך סדיר? היו שינויים במחזור?'". לדבריו, "זה גם עניין שקשור לבעייתיות של הרפואה הציבורית בישראל. כשיש לרופא דקות דקות לכל מטופל ואישה מגיעה עם לחץ דם גבוה, הוא לא יתחיל לשאול אותה על מחזור חודשי או יובש בנרתיק".

ד"ר יעל ארבל, מנהלת חדרי לידה בבית החולים ע"ש לניאדו בנתניה, צוחקת כשהיא נשאלת למה רופאים לא מכינים נשים לקראת השינויים שהן עלולות לחוות. "יש חמש דקות לבדוק מטופלת והיא גם צריכה להתפשט. איך אפשר לשבת, לדבר איתה ולבחון איתה דברים?". וכאשר לרופאים בקושי יש זמן לשאול שאלות כדי לאבחן, כמעט בלתי אפשרי לדרוש מהם לפרוש בפני המטופלת את מה שעתיד לקרות ולדבר איתה על חלופות הטיפול העומדות בפניה, או אפילו לחזור בפניה על ההמלצה של כל המומחים – להרבות בפעילות הגופנית ולהשתדל להגיע ל־150 דקות של פעילות אירובית בכל שבוע, לכל הפחות.

"אנחנו מדברים עכשיו על מצב אידיאלי של רפואה מונעת, איך לדבר עם נשים על שינוי תזונה ועל ספורט. לרופאים אין זמן, אז איך יגיעו לרפואה מונעת", מחזיר זהבי את הדיון לקרקע המציאות.

אבל גם אם אישה תרצה ללכת לרופא בעל ניסיון רב בתחום גיל המעבר היא תתקשה לעשות זאת – כי אין הרבה רופאים כאלה. ד"ר גייטס מסבירה שאין התמחות ספציפית בגיל המעבר, לא בישראל ולא בעולם. "יש מומחיות לפריון, ויש עוד הרבה תת־התמחויות, אבל לא בגיל המעבר. אז יש רופאים שמתעניינים בזה, אבל זאת לא מומחיות רשמית, אז רופא לא יכול לקרוא לעצמו מומחה בתחום זה". ואולם לדבריה, הנושא מדובר ונלמד, והעיסוק בו מתרחב.

"המודעות של הרופאים עולה"

העובדה שאין רופאים מומחים בתחום מקוממת, בעיקר לאור ריבוי הרופאים המתמחים בפריון. "פריון זה תחום כלכלי הרבה יותר מאשר גיל המעבר", מצביע זהבי על הנקודה העצובה. "נשים מעבירות יותר משליש מחייהן בגיל המעבר – ככל שתוחלת החיים עולה החלק הזה גדול יותר. זה תחום שהוא פחות סקסי ואין בו תת־התמחות רשמית. אנחנו מנסים לשנות את זה, גם בבית ספר לרפואה. להכניס עוד למידה, להכניס שאלות בנושא לבחינה. באגודה לגיל המעבר אנחנו מנסים למשוך רופאי משפחה, פסיכיאטרים, כירורגים המתמחים בשד. יש סיבות לכך שדברים קורים בגיל הזה, וצריך להסתכל על התמונה המלאה".

ארבל כבר רואה שינוי, והיא אופטימית לגבי העתיד. "אני חושבת שהמודעות עולה והולכת. בעבר נשים כלל לא דיברו על הנושא, וכיום כן. באות אלי מטופלות ואומרות 'החברות שלי סיפרו' או 'שמעתי בעבודה'. גם אצל רופאים יש יותר מודעות. בכנסים קרדיולוגיים, למשל, מדברים הרבה על גיל המעבר", היא אומרת.

בלוך מאמין שהשינוי יגיע גם בזכות שינוי בשיח והעלאת מודעות לנושא: "אני חושב שזה באמת עניין של מודעות וחשיפה לנושא, בעיקר בתקשורת. דיכאון אחרי לידה היה לא מדובר כי נשים ניסו להסתיר אותו. אבל נשברה חומת השתיקה, והתחילו לדבר על זה. גם הנושא של גיל המעבר פחות מדובר. אך יש יותר מחקרים שמתפרסמים, והמודעות של הרופאים עולה. מה שחשוב זה שינוי אצל רופאי המשפחה, כי אליהם מגיעות נשים ומספרות שהן מרגישות פחות טוב, שמשהו השתנה והן לא יודעות מה. הם צריכים להיות יותר מודעים לזה, כך שנשים יקבלו טיפול מתאים יותר".

השם הרע של הטיפול ההורמונלי החלופי

אי אפשר לדון בנושא גיל המעבר ולחמוק מהשאלת הטיפול ההורמונלי החלופי. הטיפול, שבעבר היה טיפול נפוץ, נהפך למושמץ בעקבות מחקר שפורסם ב־2002 ומצא מתאם בין נטילת הורמונים חלופיים לבין תחלואה בסרטן מסוגים שונים. ב־2012 פורסם מחקר נוסף שסתר חלק מהממצאים, אבל הרתיעה מהטיפול נותרה. המומחים שרואיינו לכתבה זאת תמימי דעים – עבור חלק מהנשים, נטילת תרופות מבוססות הורמונים יכולה לשנות מציאות.

"אני מצהירה על זה – אני חובבת הורמונים. קודם כל אדבר עם אישה על פעילות גופנית, תזונה ופעילות מחשבתית, אבל אם יש לה סימפטומים של גיל המעבר, אני בהחלט אציע לה גם טיפול הורמונלי חלופי", אומרת ד"ר יעל ארבל, מנהלת חדרי לידה בבית החולים ע"ש לניאדו בנתניה. לדבריה, "נשים בחברה המודרנית מעבירות 30% מהחיים שלהן בגיל המעבר. אישה צריכה לחשוב איך היא רוצה להזדקן ולחיות את כל השנים האלה. לאישה שאין לה סימפטומים, לא נציע הורמונים. אבל קחי לדוגמה אישה שפגשתי, מדענית בכירה ומלאת חיים שמהרגע שנכנסה לגיל המעבר חייה אינם חיים: אני מציעה לה הורמונים בלי לעפעף. יש לה עוד שנים רבות לחיות. איך היא רוצה לחיות אותן, כשהיא כפופה ואומללה?"

"90% מהנשים לא מקבלות טיפול הורמונלי חלופי", אומר ד"ר צבי זהבי, מומחה לרפואת נשים ואחראי מרפאת גיל המעבר במרכז לבריאות האישה בתל אביב. "לדעתי יש יחסי ציבור גרועים מאוד לגיל המעבר, בעיקר לאור יחסי הציבור הגרועים שהיו לטיפול ההורמונלי בעקבות המחקר מ־2002. הרפואה נהפכת זהירה ופחדנית מאוד. אז ראו כותרת לפני 20 שנה שההורמונים מסוכנים, ומאז לא מתעדכנים ולא משנים. אני אומר למטופלות שלי, 'ההורמונים שהיו החברים הכי טובים שלך במשך שנים פתאום לא טובים?'. בסך הכל אנחנו מחזירים לאישה מה שהיה לה, ואנחנו יודעים כמה זה עוזר למנוע שורה של מחלות ומשפר את איכות החיים", הוא מוסיף.

"פעם הורמונים הוצעו לכל אישה בת 50. זאת רפואה גרועה, לא לכולן מתאים אותו דבר. היופי ברפואה הוא שאפשר לבחור לכל אישה את מה שנכון לה. טיפול הורמונלי חלופי הוא חלק מהארסנל שאני יכולה להציע לנשים", אומרת ארבל. "אני כל הזמן אומר שכל הרפואה זה לא דבר טבעי. מה שטבעי זה למות בגיל 50. אם אנחנו יכולים לעזור, אז למה לא לנסות", מוסיף זהבי ומזכיר כי בעבר תוחלת החיים היתה נמוכה הרבה יותר ומה שתרם רבות להתארכותה הוא התפתחות הרפואה.

"מה שחשוב לי להסביר לנשים זה שיש חלון הזדמנויות", מדגישה ד"ר רות גייסט, רופאת נשים ומנהלת מרפאות אורוגינקולוגיה והיסטרוסקופיה בשרותי בריאות מכבי. היא מסבירה שתוצאות אותו מחקר שיצר רתיעה מטיפול הורמונלי חלופי, היו קשורות לגילן של הנבדקות. "הגיל הממוצע של הנשים שגויסו למחקר היה 63, ואז ראו עלייה בתופעות כמו התקפי לב, שבץ מוחי, קרישי דם, סרטן שד ועוד. אחר כך הבינו שהנשים האלה כבר היו לא בריאות, והעובדה שעוד הוסיפו להן הורמונים ערערה את מצבן הבריאותי", היא אומרת.

לדבריה, מחקרים חדשים מאירים באור אחר את הטיפול. "אחרי מחקרים רבים שנערכו בשנים האחרונות, הגיעו למסקנה שיש חלון הזדמנויות להתחלת טיפול הורמונלי חלופי - שהוא עד עשר שנים מתחילת גיל המעבר. זאת אומרת שאם אישה חושבת שהיא רוצה טיפול הורמונלי, עדיף לה לא לחכות, כדי לקבל אותו כמה שיותר סמוך לגיל המעבר, עוד לפני שנגרם נזק לכלי הדם וסימפטומים נוספים שמגיעים עם הגיל. הטיפול בזמן הנכון דווקא מוריד את הסיכון ואפילו מיטיב עם הלב", היא אומרת. אבל היא אינה מסתירה שאכן יש עלייה קלה בסיכון לחלות בסרטן, וזה אולי הזמן להזכיר שאין טיפול תרופתי ללא סיכונים.
"צריך להבין שזאת תקופה שעוברים בה שינויים רבים, פיזיים, נפשיים וגם חברתיים", אומרת ארבל. "והשאלה צריכה להיות איך אני הולכת לעבור את השנים הבאות באיכות חיים טובה. הציפייה מהמטפל היא שיישב עם האישה ויתפור לה הטיפול המתאים לה".

תהליך הפסקת המחזור החודשי כולל שלושה שלבים:

פרה–מנופאוזה (קלימקטריום): שלב מקדים המתחיל כשעדיין יש ביוץ, אולם הווסת אינה סדירה ומופיעה בתדירות גבוהה או נמוכה יותר, עד להפסקתה. בשלב זה חלה ירידה הדרגתית בכמות האסטרוגן המיוצר על ידי השחלות, ובמקביל ירידה בייצור ההורמון פרוגסטרון. כ–20% מהנשים סובלות מתסמינים של גיל המעבר כשהווסת שלהן עדיין מופיעה באופן סדיר.

מנופאוזה: בשלב זה  לאישה אין וסת במשך 12 חודשים רצופים או יותר, ובמהלכו חלה ירידה בייצור והפרשת אסטרוגן ופרוגסטרון. הביוץ נפסק והאישה כבר אינה יכולה להיכנס להיריון. שלב זה מאופיין אצל חלק מהנשים בתסמינים שונים כמו גלי חום, דיכאון, בעיות שינה, הפרעות בקצב הלב ועוד - תסמינים שיכולים להתמשך בין שנה לשש שנים.

פוסט־מנופאוזה: שנה ויותר לאחר הווסת האחרונה. בשלב זה, אצל חלק מהנשים יש התעצמות של התסמינים, בעוד אצל אחרות הם נפסקים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#