רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

היום שבו השארתי את בני באוטו

לכתבה
קים ברוקסSarah Shatz

האירוע שהסתיים בהעמדה לדין הוביל את קים ברוקס למסקנה שההיסטריה מפני כל מגע של הילד עם העולם החיצון מגיעה לא פעם לאבסורד. כך נראית הורות בעידן של פחד, TheMarker Women

תגובות

הפרק הראשון בספרה של קים ברוקס נקרא "היום שבו השארתי את בני באוטו". ברוקס לא כתבה ששכחה את הילד ברכב אטום, ביום חם, אלא שהשאירה אותו שם; אבל הקוראים העכשוויים והמיומנים משלימים את המידע, וזה הכיוון המתבקש לכאורה. עם זאת, האירוע לא הסתיים באסון, אלא בכאב ראש אחד ארוך, ולא של הילד. בחירת הכותרת הזאת היא מעין תרגיל של הסופרת, המוכיח את הטענה שהיא מעלה – שההורות בימינו נתונה כל הזמן תחת פחד וחשש. "הורות בעידן של פחד" היא לא במקרה גם כותרת המשנה של הספר שלה, "חיות קטנות", שרואה אור בארצות הברית בימים אלה.

וומן ספטמבר 2018

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של TheMarker Women

ברוקס מגוללת את מה שקרה באותו יום, במארס ב־2011. היא היתה במדינת וירג'יניה, בביקור אצל הוריה, עם שני ילדיה, ועמדה לטוס חזרה לביתה שבשיקגו. היא לא מצאה את האוזניות של בנה בן הארבע וחצי, פליקס, וידעה שבלעדיהן לא הוא ולא היא, שעמדה לטוס גם עם בתה בת השנתיים, יצלחו את הטיסה. היא יצאה לחנות. פליקס התחנן להצטרף אליה. היא אמרה לו להישאר עם סבתו בבית, בידיעה שהוא לא אוהב חנויות. אך הוא התעקש והיא נכנעה לו.

כשהגיעו לחנות, פליקס אכן סירב לצאת מהרכב; וברוקס החליטה כי במקום לריב איתו ולהסתכן בהתקף זעם שיגזול ממנה עוד זמן ואנרגיה, היא פשוט תשאיר אותו לכמה דקות באוטו, עם האייפד, כשהחלון קצת פתוח ומזג האוויר נעים. האוטו נמצא בסמוך לדלת החנות, והיא תיכנס ל"טארגט", רשת הקמעונות הידועה, תרכוש את האזניות ותחזור בתוך כמה דקות. כך היה. כשחזרה לרכב, ברוקס מצאה את פליקס במצב רוח טוב, נהנה מהסרט שצפה בו, וחשבה שהצליחה במשימה, בלי מתח מיותר.

קים ברוקס
Sarah Shatz

אלא שבזמן היעדרותה הקצרה, היא כותבת, "אדם שלא הכרתי ושלעולם לא אפגוש, ניסה לגרום למאסרי מאחר שהחליט שההורות שלי היא רשלנית באופן פלילי". אותו אדם הזעיק את המשטרה. צו מעצר הוצא נגד ברוקס, והאירוע הזה התגלגל ונמשך על פני יותר משנתיים. עוד נחזור אליו בהמשך.

החוויה המטלטלת הזאת גרמה לברוקס לבחון מחדש את חייה ואת ההורות שלה, ולנסות להבין מדוע התפישה שלנו לגבי הורות "טובה" השתנתה כל כך במשך דור אחד בלבד. בהיותה סופרת (ספרה "אורח"', המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה ועוסק בארגונים אמריקאים שתמכו ביהודים באירופה, התפרסם ב־2016), דרכה של ברוקס להתמודד עם העניין היתה כתיבה.

כדי ללמוד עוד על שני תחומי המפתח שהיו מעורבים באירוע – הורות, פחד ומה שביניהם – פנתה ברוקס להורים שעברו אירועים דומים לזה שלה, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי משפט, רופאים, פעילים לזכויות הורים, פעילים בענייני בטיחות וסופרים אחרים.

לקראת צאת הספר היא פרסמה מאמר דעה ב"ניו יורק טיימס", שכותרתו, בדומה לזו של הספר, היא "אימהות בעידן הפחד", ואילו כותרת המשנה היא "נשים מותקפות ואפילו נאסרות על קבלת החלטות הוריות רציונליות לחלוטין". שם כתבה ברוקס, בין השאר, שהיא כבר לא יודעת אם תחושת הפחד המלווה אותה בהורות היא מאחר שהיא חוששת לשלום ילדיה, או שלמעשה היא מפחדת מכך שאנשים ישפטו אותה על שהיא נעדרת פחד הורות (ועוד בטרם הושלמה כתיבתו של הספר התפרסמה כתבה שלה על המקרה, כך שגם הטוקבקים לכתבה היוו חלק מהתחקיר לספרה).

עטיפת ספר קים ברוקס
Flatiron Books

בהמשך לכתבה שהתפרסמה בסוף יולי ב"ניו יורק טיימס", התפרסם לקט של מקצת מהתגובות הקוראים הרבות לכתבה. התגובות שהגיעו מהקוראים המתגוררים מחוץ לארצות הברית רוכזו יחד, וגילו כי עשרות מהם הופתעו לגלות שהחירות שהם מעניקים לילדיהם אינה מקובלת בארצות הברית.

בלקט התגובות, שכותרתו "מטוקיו ועד פריז הורים אומרים לאמריקאים להרגיע", נכללה תגובה של אישה משוודיה המספרת שלעתים קרובות היא לא יודעת איפה הבן שלה נמצא אחרי הלימודים בבית הספר היסודי, ואב צרפתי שכותב שבנותיו הולכות לשחק בגינה לבד. "אני ממרכז אירופה", כתב קורא שהזדהה רק כ"בן אדם", "ותודה לאל, אנשים כאן מתנהגים הרבה יותר בהיגיון בנוגע לחופש פעולה של ילדים... הרעיון שמישהו יועמד לדין על כך שהשאיר את הילד שלו כמה דקות באוטו הוא מעבר למגוחך. העוינות כלפי אימהות בארצות הברית פשוט מעבירה אותי על דעתי".

גם מתל אביב הגיעה תגובה הומוריסטית: "יש לי שלושה ילדים. השארתי אותם בבית מאז היו בני שבע, כשירדתי לשים משהו בניקוי יבש, קניתי חלב או אפילו שתיתי קפה. הבקשות היחידות שלי היו לא לבשל, לריב או להשתמש במגהץ. מעולם לא התעוררה בעיה. ואם אחד ייעלם, תמיד יישארו לי עוד שניים".

איבדנו את הפרופורציות

בספר המעניין ומרובה הנתונים והעדויות, טוענת ברוקס בין היתר כי החשש מפני חטיפת ילדים – חרדה גדולה מאוד בארצות הברית וכנראה מה שהניע את מי שהתלונן נגדה לפנות למשטרה – חסר כל פרופורציה בהשוואה לנתוני האמת. "באופן סטטיסטי, לפי הסופר וורוויק קארינס", היא כותבת, "תצטרכו להשאיר את הילד שלכם לבד במקום ציבורי במשך 750 אלף שנה לפני שאדם זר יחטוף אותו. באופן סטטיסטי, הסיכוי של ילד להיהרג באוטו בדרך לחנות גדול בהרבה מאשר כשהוא יושב בתוך מכונית חונה". נתון נוסף, לדבריה, הוא זה: "ב־2014, רק 0.1% מהמקרים שדווחו למשטרה כנעדרים היו חטיפה על ידי אדם זר". כל השאר הן חטיפות על ידי אנשים מוכרים לנחטף או בריחות מהבית".

כן, ברוקס יודעת שאנשים חושבים שכל הנתונים האלה הם רק הדרך שמצאה להצדיק את המעשה שלה, ולא, היא לא ממליצה לאף אחד להשאיר את הילדים שלו ברכב סגור ביום קיץ חם. היא רק חושבת שלא כל רגע שילד נמצא ללא השגחה הורית הוא בהכרח מצב חירום.

אילוסטרציה משפחה מצולמת
Getty Images IL

את הראיון שערכתי עם ברוקס בתחילת אוגוסט, כשהיא בביתה בשיקגו, התחלנו מהסוף. האם האירוע והספר שינו את ההורות שלה? "כן", היא אומרת. "הייתי אם צעירה, בתחילת שנות ההורות שלי. לא היה לי מושג מה אני עושה. הרשיתי לעצמי להיסחף לכל המגמות והזרמים של ההורות העכשווית, ולכל המתח הסובב את הגידול שלהם: הבטיחות, הבריאות, הלידה הנכונה, ההנקה הנכונה, משך הזמן להניק, ההעשרה הנכונה, הרגלי השינה הנכונים, התזונה, הכל. כל החלטה היא הרת גורל.

"השינוי הגדול ביותר אצלי הוא ששחררתי את הצורך האובססיבי בשליטה, ושהפנמתי שלא כל דבר שאני עושה כהורה משקף את מי שאני כבן אדם. בנוסף, אני לא מוטרדת מאיך שאחרים תופשים אותי. אני אוהבת את ילדי וכמובן שאני דואגת להם, אבל אני מודעת למגבלות היכולת שלי לעצב את החיים שלהם ולשלוט בדברים שקורים להם.

"כשכל זה קרה הבן שלי היה בן ארבע וחצי והבת שלי בת שנתיים. זה היה לפני כשבע שנים. אז כמובן שלא נתתי להם לעשות דברים מסוימים כמו ללכת לבד לגינה. לבן שלי, שהוא טיפוס עצמאי מאוד ויש לו חוש כיוון מצוין, אני מרשה לנסוע באוטובוס לבד בשיקגו לבית ספר, או ללכת לחנות לקנות חמאת בוטנים. דברים שאולי – אם לא הייתי כותבת על זה ספר – לא הייתי מרשה לו לעשות".

ומה עם הילד? בספר את מתארת שיחה איתו, שבה גם הוא מאשים אותך.

"ילדים לא רוצים להיות שונים מאחרים, אז לפעמים הוא אומר לי 'אולי מה שאת חושבת הוא לא נכון, אולי התפישות של אחרים על הורות הן הנכונות'. אני מעודדת את סוג המחשבה הזה, כדי לדבר על כך שלכל נושא יש כמה נקודות מבט, ורק מאחר שיש תפישה שהיא מקובלת, זה לא אומר שהיא נכונה בהכרח. באותה מידה, גם אם יש הורים שמאמינים שאסור לתת לילדים לצאת משדה הראייה שלהם, זה לא חייב להיות נכון. תפישת העולם שלי דוגלת בהטלת ספק, גם אם היא גורמת לאי נוחות. לפעמים פליקס מקבל את זה, ולפעמים הוא אומר לי 'את יכולה לא להיות סופרת?'".

ברוקס, בת 40, מדברת על האימהות כספורט תחרותי, ועל כך שהורים שופטים זה את זה במקום להציע כתף תומכת. היא תוהה איך זה בישראל, המוזכרת כבר בעמוד הראשון של ספרה כדוגמה למקום שבו נהגה לטייל לפני שהיו לה ילדים, עם מזוודה קלה וללא דאגות. אני מספרת לה שמצב העניינים פה - לפחות בתחום התחרות ההורית - דומה למה שהיא מתארת בארצות הברית, ושאפילו בקומדיית הדגל "ארץ נהדרת" היה מערכון קבוע על "אימהות משקיעניות, מבשלות ומגזימות, המוציאות את העיניים זו לזו ביחד". "טוב, אני הייתי בישראל לפני 20 שנה כמתנדבת בקיבוץ וראיתי צורת גידול שונה לגמרי", היא צוחקת.

זיכרון קטלני 
פגיעות בילדים שנשכחו במכונית בישראל כפי שמתואר בכתבה

"אחד הדברים הקשים בארצות הברית הוא שאין גישה קהילתית בהורות, הכל אינדיבידואלי. 'הילד הוא האחריות שלך' – זה המוטו. הגישה הזאת פוגעת בכולם – בילדים, במשפחות, ובמיוחד בנשים. אנשים שהיו ילדים בשנות ה־60 וה־70 מספרים שמותר היה להם לרכוב על אופניים לבד, ולהסתובב בחוץ. ההורים שלי לא חיו בדאגה מתמדת. אמרו לילדים שאם משהו קורה שפשוט יפנו לאדם מבוגר ברחוב ויבקשו עזרה. וזה עוד היה לפני הטלפונים הניידים.

"מתישהו בשנות ה־80 וה־90, כשהתפשטה באמריקה בהלה בעקבות מקרי חטיפת ילדים, חל מפנה ביחס לאנשים זרים. הם נהפכו למקור כל הסכנות – "סטריינג'ר דיינג'ר" (זר מסוכן). הסיבה לכך שהאדם שראה את הילד שלי באוטו לא נכנס לחנות כדי לשאול של מי הילד ואיפה הוריו היא שאנשים רואים בכל דבר מצב חירום; ואם זה המצב, אז מיד מזעיקים את המשטרה. לדעתי צריך לצאת מהתפישה הזאת.

"במקום שיהיו עוד אנשים כמקור לעזרה, הם נהפכו לאויב. אם אתם מסתכלים על העולם בעיניים חשדניות כאלה, בוודאי שלא תתנו לילדים שלכם לנסוע לבד באוטובוס; אם כל מבוגר הוא חוטף בפוטנציה, ברור שלא תאפשר לילד שלך לצאת אל העולם. אבל אני לא רוצה לחיות ככה".

הפחד של ההורים הוא לא רק מכך שיקרה משהו לילדיהם, אלא גם מכך שישפטו אותם עצמם. ברברה ו' סרנקה, פרופסור ללוגיקה ופילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה, ספגה ביקורת דומה כשאפשרה לבנה בן התשע לשחק כל יום בחצר ליד בית הספר, לבדו. היא נדהמה כשהחלו ללמד את הילדים נהיגה בגיל 14 ואיש לא היה מודאג מכך, והגיעה למסקנה שזו נורמה חברתית. סרנקה החליטה לחקור את העניין, וגילתה כי אנשים לא חושבים שלהשאיר ילדים לבד זה מסוכן, ולכן לא מוסרי; הם חושבים שזה לא מוסרי – ולכן מסוכן. "זו הנחלת נורמה חברתית. אתם לא אמורים להשאיר את הילדים שלכם לבד, ואם תפסתי אתכם, כדאי מאוד שתצטערו על זה", אומרת סרנקה.

ליצור "הורי–על"

כדי להדגים כמה רחוק הורים יכולים ללכת בפחדים שלהם, ברוקס כותבת על חברת Cognition Builders (בוני קוגניציה), ששמה מוזר ממש כמו שירותיה. היא מציעה עזרה בחינוך ילדים, הכוללת התקנת מצלמות במעגל סגור בכל הבית כדי לפקח על הדינמיקה המשפחתית, ומומחים שנקראים "אדריכלי משפחה" המתערבים במקרה שההורים לא מתנהלים כיאות. השיטות של החברה נראות כלקוחות מדיסטופיה – מ"1984" ליתר דיוק, כולל משהו הדומה לסרום האמת, מוטיב מהספר. אם רוצים להשתמש במושגים עדכניים יותר, הרי שזה כמו "סופר נני", רק ללא קהל הצופים בבית.

"אנחנו מטפלים מקצועיים", כתוב באתר שלהם. "אנחנו נטמעים בבתים ובחיים של הלקוחות שלנו כמו זבוב על הקיר, כדי להבחין בפרטים קטנים שאחרים מחמיצים. אנחנו נכנסים מאחורי דלתות סגורות ומחלחלים אל מעבר לגבולות… בנוכחותנו המלאה אנחנו מלווים את הלקוחות שלנו – בין שמדובר באירועים מרסקים או ביומיום – בכל המצוקות והאתגרים שהם חלק מהחווייה האנושית". המטרה, הם כותבים, היא ליצור "הורי־על".

החברה הוקמה ב־2006, ולפי ברוקס, המצטטת את מנהלת החברה אילנה קוקוף, צמחה ב־125% בכל שנה מאז. המחיר שהורים משלמים על השירות הזה, אומרת ברוקס, שקול ל"כמה תשלומים על לימודים באוניברסיטאות בארצות הברית". בראיון איתה מבהירה ברוקס כי מדובר בסכום של כ־500 אלף דולר. ההורים שאת סיפורם היא מספרת בספר הם אליזבת ודייוויד ריד, שחזרו מלונדון לפרבר יוקרתי של ניו יורק בארצות הברית. בנם שפ בן ה־13 התקשה להסתגל לחיים האמריקאיים, שהצריכו פיקוח והסעות לכל מקום. אמו חששה שמכל הילדים, המעבר יהיה הקשה ביותר עבורו. היו לו עבר של חרדות וגם הפרעות קשב וריכוז (ADHD) שהקשו על המצב. היא ידעה שיהיה לו קשה, אבל לא תיארה לעצמה עד כמה הוא יתפרק.

שפ פיתח התמכרות למשחקי רשת במחשב, ולילה אחד, לאחר שהאם מצאה אותו משחק בארון הבגדים בהיחבא במשחק הרשת, ששילם עליו בכרטיסי מתנה שגנב מהוריו, הבינה שהיא בצרות וזקוקה לעזרה רצינית. יועצת חינוכית שאת שירותיה שכרה המליצה על טיפול שנשמע קיצוני בתחילה – בעזרת החברה החדשה הידועה בעזרה לילדים במשבר, המקימה סביבה מאורגנת וקפדנית בבית, ושמה "קוגנישן בילדרז".

החברה שולחת אנשים לפרק זמן של כמה שבועות כדי לצפות בהתנהגות של כולם ולהבין כיצד ההורים יכולים לשלוט טוב יותר בילדים. החלק המשמעותי ביותר בטיפול הוא התקנת מצלמות עם מיקרופונים בכל הבית, כדי שה"אדריכלים" יוכלו לצפות בדינמיקה הביתית. בסוף כל יום ההורים קיבלו אימיילים מפורטים על הנעשה בבית, שאיפשרו פיתוח מערכת של חוקים שהמשפחה אמורה להקפיד עליהם. באמצעות הצפייה, החוקים והשמירה עליהם (שכוללת נקודות לחיוב ולשלילה), הובטח למשפחה, יצליחו לעזור לילדיה.

אחר צהריים אחד, זמן קצר אחרי שאדריכלי המשפחה התקינו את המצלמות, אחיו הצעיר של שפ, שהיה אז בן 12, נעמד על שרפרף והביט ישירות אל המצלמה. "הי פרצופי תחת!", אמר. "למה שלא תעזבו אותנו כבר?" בתחילה לא קרה כלום, מספרת ברוקס בספרה; ואז נשמע מהמיקרופון של המצלמה קול, שהודיע לילד "קיבלת נקודה לשלילה".

לאחר תקופה מסוימת החליטו ההורים לוותר על השירות הייחודי הזה; אבל הם, כמו גם הורים אחרים שברוקס דיברה איתם בתחקיר שערכה, מודים שהשתמשו בו למרות מחירו הגבוה (גורמים מטעם החברה סירבו להתראיין לברוקס ולא השיבו לבקשות ושאלות שהופנו אליהם ממגזין TheMarker Women).

“זו חברה מוזרה", אומרת ברוקס על קוגנישן בילדרז, ומוסיפה כי "אלה שירותים שפונים לעשירים המופלגים. היה לי חשוב להראות שאנשים שיש באפשרותם די ממון מסוגלים לשלם על מתן עצות להורות, במקום להבחין בזה שהילדים מבודדים וכולם שקועים במסכים כל הזמן. באופן אירוני, המסכים הם כמעט המקום היחיד שבו מותר לילדים להיות עצמאים, להיות בקשר עם החברים שלהם, ולא תחת עינם הפקוחה של המבוגרים".

לא יוצאים מהבית

לקראת סוף הספר מצטטת ברוקס שיחה שהיתה לה עם מורה לשעבר, שאינו מוזכר בשמו, הנזכר כיצד בילדותו היה יוצא עם כפפת בייסבול ומשחק עד הערב עם חברים. "כיום צריך להזמין מאמן מהרפובליקה הדומיניקנית שיעבוד על טכניקת החבטות של הילד לפני שהוא נכנס למגרש. הכל מאורגן, הכל בפיקוח, הכל תחת השגחה…. תחשבי כמה זה נורא להיות ללא שום חירות", אמר לה, ואז יצא בהכרזה גורפת עוד יותר: "איפשהו בדרך, האמריקאים ויתרו על הרעיון של ילדות.

"לצערי, זו לא אמירה קיצונית. במקרים רבים מתייחסים לילדים כאל מבוגרים קטנים, שצריך לתכנן כל פרט בהווה שלהם, כך שיוביל לעתיד שבו הם יגיעו לאוניברסיטאות עלית".

ילד שנשאר לבד במכונית, אילוסטרציה
Getty Images IL

ברוקס מביאה נתונים של ההיסטוריון סטיבן מינץ, שכתב כי "משחקים לא מתוכננים ופעילויות מחוץ לבית לילדים בין הגילים שלוש ל־11 ירדו ב־40% מתחילת שנות ה־80 ועד סוף שנות ה־90. מ־1997 עד 2003, הזמן החופשי המשיך להצטמצם אצל ילדים בין הגילים שש ל־12, בעיקר בקרב בנות… מסעדות לא מאפשרות לילדים להיפגש בהן, וגני שעשועים נהפכו כל כך בטיחותיים ומשעממים, עד שילדים מעל גיל שש לא רוצים לשחק בהם יותר".

כשזומנה למשפט בעוון "תרומה לעבריינות של קטין" רצתה ברוקס להסביר את כל זה לשופט, אך עורך הדין שלה יעץ לה שלא לעשות זאת, כי כך תחשוף עצמה לסכנה שייקחו את ילדיה ויעבירו אותם לידי הממשלה. ברוקס יודעת שמלכתחילה היה מצבה טוב מזה של אימהות אחרות, שאינן נשים לבנות ומשכילות ממעמד הביניים כמותה. היא גם מציינת בספרה מקרים דומים לשלה, שהסתיימו אחרת.

ב־2014, למשל, דברה הארל נתנה לבתה בת התשע לשחק בגינה בשכונה בטוחה מאוד, שבה היו ילדים רבים, בזמן שעבדה בסניף של מקדונלדס. לא היתה לה ברירה; ובכל פעם שהיתה לה הפסקה, בדקה הארל מה שלום הילדה. כל זה לא שינה דבר כשאחד ההורים הזמין את המשטרה. נגד הארל הוגשה תביעה על הזנחת ילד, ובתה שהתה באומנה במשך שבועיים.

אישה אפרו־אמריקאית, שאנישה טיילור, הורשעה בהתעללות בילדים, ונגזרו עליה 18 שנה של ביקורת אצל קצין מבחן – כי השאירה את שני ילדיה ברכב כשהלכה לראיון עבודה. "במדינה שבה אין חופשת לידה, מעונות יום מסובסדים, גמישות מצד מעסיקים כלפי הורים ורשתות ביטחון מינימליות למשפחות במצוקה – הבחירה של הורים לתת עצמאות לילדיהם הופכת את העניים גם לפושעים", אומרת ברוקס.

במקרה שלה, התקבלה פשרה שלפיה תתרום 100 שעות לקהילה, וכך עשתה. "זה דרש ממני לעשות בדיוק את מה שאני עושה ממילא – להתנדב באירועים של בית הספר והשכונה", היא אומרת. "רק עם קצת יותר שעות".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#