רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"תקרת הזכוכית שלנו היא מברזל": החרדיות שיצאו לעבוד בהייטק - וגילו שלא כל הנוצץ זהב

לכתבה
עופר וקנין

מה שנראה היה כמהפכה בהתהוות נתקל ב"תקרת זכוכית מברזל" שעוצרת את ההתקדמות של נשים חרדיות בשוק התעסוקה ולא פעם מחזירה אותן פנימה, למרחב הבטוח של הקהילה. "לא משתלם להן לשלם את המחיר"

4תגובות

שרה לנדאו מעולם לא חלמה להיות מפתחת תוכנה. נשות השכונה החרדית הירושלמית שבה התגוררה, היו מורות בבית יעקב. אחדות משכנותיה הפעילו עסק קטן בביתן, אבל ללנדאו, כמו שאמרו כולם, היה "ראש טוב", ולכן הייעוד שלה היה להיות מורה. ואולם, כשהגיעה לכיתה י"ב התוכנית השתנתה. בסמינר, המקביל לתיכון, נפתחו מסלולים מקצועיים חדשניים, שכמותם לא נלמדו עד אז בבית יעקב, ולנדאו בחרה במגמת הנדסאות תוכנה.

שרה לנדאו
אוליבייה פיטוסי

במבט לאחור, לנדאו, 27, כיום מפתחת תוכנה בכירה בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים, נזכרת שלא התלהבה מהמקצוע. "היה לי אפילו משעמם בשיעורים, אבל מה יכולתי לעשות?" היא שואלת. "שני המקצועות הנוספים שנפתחו, ראיית חשבון וגרפיקה, עניינו אותי אפילו פחות". העניין האמיתי שלה, היא מספרת, היה במדעים. "אם היו שואלים אותי, הייתי בוחרת בביולוגיה ואחר כך לומדת רפואה. אבל שום דבר מזה לא היה בטווח האפשרויות שלי. לא היו נותנים לי ללמוד מחוץ למסגרת הסמינר".

שער מגזין וומן דצמבר

הכתבה מתפרסמת בגיליון דצמבר של TheMarker Women

בציבור החרדי, עול הפרנסה נופל על הנשים – ולאחר החתונה הן אלה שמפרנסות את המשפחה, בעוד הבעלים לומדים בכולל. כך, כשמנהלי הסמינרים של בית יעקב, שבהם ניתן ללמוד גם לימודי הוראה וכיום גם לתואר אקדמי, ניסו לקדם את המקצועות החדשים בקרב התלמידות, הם לא דיברו על האתגר והחידוש. הם הדגישו במקום זאת את העובדה שתעודה של מפתחת תוכנה תאפשר להן לפרנס בכבוד את המשפחה. שרי קרויזר, כיום בכירה באינטל, זוכרת שהתלבטה לפני שהחליטה ללמוד פיתוח תוכנה בבית הספר שלה, "מרכז בית יעקב למורות" (הסמינר החדש). "הייתי יצירתית ונמשכתי יותר לגרפיקה, אבל אבי אמר לי שבעבודה במחשבים אוכל לפרנס טוב יותר בן תורה, לכן הלכתי ללמוד הנדסאות מחשב. לא ידעתי אז כמה יצירתיות יש בתכנות".

שרי קרויזר

לנדאו, קרויזר וחברותיהן היו הסנוניות ראשונות בעולם עבודה שהחל להשתנות בתחילתו של העשור הקודם. הן ראו את אחיותיהן, בנות הדוד שלהן וצעירות אחרות סביבן נכנסות לפס הייצור של הסמינרים – לימודי הוראה – ובסיומם משוועות למשרה חלקית בבית ספר; הן הבינו היטב שנקרתה בדרכן הזדמנות פז. הצעירות האלה לא חשבו כלל על הפוטנציאל של קריירה והצלחה כלכלית הנקשר כיום לעבודה בהייטק. מושגים אלה נותרו מחוץ למשוואה. הן גם לא היו מודעות למהפכה המתרחשת סביבן.

ואולם, פתיחת האפשרויות חדשות ללימודים ולפרנסה מעולם לא היתה צעד כלכלי בלבד, והיא השפיעה לא רק על הנשים העובדות, אלא על החברה החרדית כולה. היציאה מהסביבה הקהילתית לעבודה בחברות גדולות פירושה גם חשיפה לעולם ערכים שונה, והתחככות עם תרבות חילונית. מבחינת הקהילה החרדית שדוגלת בהסתגרות ובהפרדה, החשיפה הזו מעוררת חשש שהנשים הצעירות יושפעו מהעולם החילוני – לא רק בקריירה, אלא גם בעניינים אישיים יותר, כמו יחסי הכוחות בזוגיות, חינוך הילדים ועוד.

מה גרם אם כן לשחרור הסכר? בעיקר העוני והמצוקה הכלכלית שהחריפו בחברה החרדית כתוצאה מכך שיותר ויותר גברים עוסקים בלימוד תורה בלבד; ואם לא די בכך, לאחר שבמשך שנים נותבו כל הנשים למקצוע אחד בלבד, הוראה, נוצר עיוות תעסוקתי: בכל שנה סיימו את הכשרתן אלפי מורות, אבל היצע המשרות היה נמוך מכדי לספק את הביקוש. ברשת בית יעקב נקלטו לרוב צעירות ממשפחות המקורבות להנהלה ולמוסדות הדתיים, משפחות מיוחסות של רבנים, עסקנים ומקורבים; ואילו לשאר הבוגרות לא היה כמעט סיכוי לזכות במשרה.

ההכרה בכך שהגיעו מים עד נפש היא זו שגרמה לשינוי במדיניות. בהסכמת חלק מהרבנים, ולמרות ההתנגדות של רבנים אחרים, הסמינרים החלו להציע מקצועות חדשים. בד בבד נפתחו שערי ההשכלה הגבוהה (עד אז צעירות חרדיות לא למדו לתואר אלא הסתפקו בתעודת הוראה), והוקמו מכללות חרדיות או שלוחות חרדיות לאוניברסיטאות ומכללות קיימות. אלה הציעו מסלולי לימוד נפרדים לחרדים, במקצועות כמו חשבונאות, משפטים, מינהל עסקים וגרפיקה. כך, החל גידול במספר הסטודנטים מהמגזר החרדי. אם ב־2003 היו 1,150 סטודנטים חרדים, ב־2013 עלה מספרם ל־10,100 סטודנטים, 63% מהם נשים. כיום, הנתונים פחות או יותר דומים.

למרות ההכרה בצורך, המהפכה הזו – שלוותה במחאה של הפלגים השמרנים – לא נעדרה אמביוולנטיות. כך למשל, בסמינרים המסר היה כפול: לצד פתיחת המסלולים החדשים המשיכו לחנך את הצעירות לראות את ייעודן האמיתי בחינוך. "פתאום המגמה השתנתה", אומרת קרויזר. "אמרו לנו שעלינו להיות הכי טובות במקצוע חדש, שלא תמיד זו היתה בחירה ראשונה שלנו, כדי שיהיה אפשר לפרנס בעל שיושב ולומד. אבל עדיין, בסמינר ניסו לבלום את הסחף לכיוון המקצועות החדשים על ידי מתן חשיבות להוראה, כדי שלא כל הטובות יעזבו".

למהפכה מלאו כבר כ־15 שנה ותוצאותיה ניכרות בשטח. ראשית, הרבה יותר נשים חרדיות מועסקות. על פי נתוני השנתון הסטטיסטי החדש (2017) על החברה החרדית של המכון לדמוקרטיה, יש עלייה משמעותית בהצטרפות של נשים לכוח העבודה. 73% מהנשים החרדיות עובדות (לעומת 82% מהיהודיות הלא חרדיות). כמחצית הנשים החרדיות עובדות במשרה מלאה.

תחום העיסוק העיקרי של החרדיות הוא עדיין ההוראה, אבל גם בו חלו שינויים עם הזמן. אם ב־2001 עבדו בהוראה 64% מקרב המועסקות החרדיות, ב־2015 ירד שיעורן ל־46%. המשמעות היא שבתוך הציבור החרדי צמחה אליטה חדשה – מעין מעמד ביניים חרדי. בבנייני המשרדים צצו יותר ויותר שלטים עם שמות של עורכות דין ורואות חשבון חרדיות, ומפתחות תוכנה נהפכו למבוקשות בבורסת השידוכים בקהילה. יותר ויותר נשים חרדיות נוהגות, ומשתמשות באינטרנט (אף שעדיין במידה פחותה בהרבה מנשים לא חרדיות); ולא פחות חשוב, הנשים הללו הן המודל החדש לדור הבא: הבנות שלהן יגדלו לתוך עולם שבו נשים חרדיות עוסקות גם בהייטק, ולא רק בהוראה.

מהסירים לאופן ספייס

ואולם, העובדה שהנשים החרדיות יצאו לעולם הגדול, אין פירושה שהדילמות נעלמו. להפך, הגברת החשיפה לערכים שונים מביאה עמה הגברה של החיכוך, בין המסורת לקידמה, בין הישן לחדש, בין ערכי משפחה לחתירה להצלחה בקריירה. משיחות עם נשים חרדיות העובדות במשרות ובמקצועות תובעניים, נראה כי הן עדיין חצויות בין העולמות. לנוכח הציפיות מנשים חרדיות, החסמים העומדים בפניהן עדיין גבוהים – כך שניתן לראות אצלן לעתים נסיגה או התפכחות, שמגיעה יחד עם הבנה שלמה יותר של מחיר ההשתלבות בעולם תחרותי. "תקרת הזכוכית שלנו היא מברזל", מסכמת זאת לנדאו במילים פשוטות.

ד"ר לי כהנר
שגיא מורן

הקונפליקט הזה אינו מפתיע, אומרת ד"ר לי כהנר, חוקרת בתוכנית "חרדים בישראל" במכון הישראלי לדמוקרטיה, המשמשת גם ראש החוג ללימודים רב־תחומיים במכללת אורנים. "נשים חרדיות שנכנסו לעולם העבודה לא קיבלו שחרור אוטומטי מהלחצים והקונפליקטים שנשים מאז ומעולם נאלצו להתמודד עמם: הצורך לג'נגל בין הבית לבין העבודה, השעות הארוכות, אפקט המשמרת השנייה (הטיפול בילדים, הבישולים והכביסות ושאר מטלות הבית, כאשר מגיעים הביתה אחרי יום העבודה, ת"ר). כל הקשיים הללו הם כפולים ומכופלים אצל נשים המתחילות מוקדם יותר את הלידות ויש להן יותר ילדים מאשר לנשים חילוניות".

לנדאו נישאה בשנה האחרונה של הלימודים, כשהיתה בת 20. בתוך שנתיים נולד לה ילד ראשון והיא פרנסה את המשפחה, כשבעלה למד בכולל. כמו בוגרות חרדיות רבות של לימודי פיתוח תוכנה, לנדאו מצאה עבודה במטריקס, אחת החברות המובילות בהעסקת מפתחות תוכנה חרדיות. לאחר מכן עברה לעבוד בחברה ייעודית נוספת לפיתוח תוכנה בבני ברק. חברות אלו מספקות תנאים מותאמים לנשים חרדיות, יום עבודה מקוצר וסביבה מוגנת – שבה עובדות נשים בלבד, בלי להתמודד עם הבדלי התרבות במקום מעורב. אך על היתרונות הללו משלמות העובדות מחיר בדמות שכר נמוך ויכולת מוגבלת להתקדם.

ככל שנקפו השנים, לנדאו הרגישה מתוסכלת יותר ויותר. "את נמצאת בדילמה כל הזמן. מצד אחד, את יודעת שזה מקום עבודה שהוא כמו בית ואין שם גברים. אין לך את ההתמודדות עם מקום מעורב. אבל מצד אחר, את מרגישה כמו שפחה. את יודעת שמנצלים אותך. התחושה היא שאת צריכה להעריך את זה שמאפשרים לך לעבוד, כי יש בחוץ 500 נשים שרוצות את המקום שלך. אם תצייצי, יעיפו אותך. ובעיקר, את בדילמה מול התחושה הפנימית שאת רוצה לפרוץ, להתקדם ולצאת מהמשבצת הזו ומהניצול הזה.

"במסגרת העבודה, יצא לי לפעמים לבקר אצל לקוחות חילונים. את נכנסת לבניין מדהים עם לובי מפואר, ואת בהלם. לא רק מהפאר, אלא כי את יודעת שאת מקבלת שליש מהתנאים שהעובדים שם מקבלים. ואז את שואלת את עצמך, למה את צריכה להיות תקועה. בחברה שלנו, כל עבודה שעובדים בה, צריכה לקבל אישור מהרב. ולכן נתקעתי הרבה זמן בעבודה הזו, אף שידעתי שאני שואפת ליותר".

לנדאו הדחיקה את שאיפותיה בגלל הקונפליקט המייסר, כהגדרתה, "בין היותי קרייריסטית בנשמה לבין החינוך להיות 'עזר כנגדו'. לפי החינוך שקיבלתי, התפקיד המרכזי שלי כאישה בישראל הוא שיהיה לי בעל שהוא בן תורה שיישב וילמד, ולגדל את הילדים. בקהילה שלי מנסים לשמור על המקום של העבודה כפרנסה ולא כהגשמה עצמית. ואי אפשר להתנער מזה. תקרת הזכוכית שלנו היא פנימית לפעמים".

לנדאו הצליחה לסדוק את תקרת הזכוכית רק בעקבות גירושיה, ולאחר שעזבה את חסידות גור שבה גדלה ונישאה. כיום היא עדיין מגדירה את עצמה חרדית, אך השינוי אפשר לה לחפש עבודה מחוץ למקומות המועטים שבהם עובדות רוב המתכנתות החרדיות. היא בחרה לעבוד בבית החולים הדסה, גם כפיצוי על הבחירה שלה במקצוע שלא כל כך עניין אותה מלכתחילה. "העבודה שלי מחייבת אותי לעבוד צמוד למערכות הרפואיות, וכך אני מרגישה שאני יותר קרובה לתחום שהיה לי בו עניין מלכתחילה", היא אומרת.

לעומת לנדאו, לקרויזר נדרשה שנה בלבד בחברות הייעודיות למתכנתות חרדיות, כדי להבין שהיא רוצה יותר מזה. היא היתה טובה בעבודתה והצליחה למצוא עבודה באינטל, אך זה לא היה פשוט כלל, לפחות בהתחלה. "בתור החרדית היחידה, זה היה הלם תרבותי", היא אומרת. "כיום יש הרבה יותר חרדים באינטל ירושלים, אבל הגעתי בזמנו למקום שאני לא מכירה את כללי המשחק שלו. את יוצאת מחברה הומוגנית, מוגנת ונשית, למקום שונה מאוד. כאישה צעירה, זה לא היה קל בהתחלה".

נשים חרדיות במרכז פיתוח
אייל טואג אייל טו

גם בהמשך ההתמודדויות לא פסקו. "עבודה בהייטק דורשת יותר", היא אומרת. "להתפצל בין העבודה בשעות ארוכות ובין גידול הילדים, זה סיפור. בשלב מסוים שקלתי לעבור למשרה חלקית, אבל זה פוגע בהתקדמות, ביכולת שלך להיות טובה. אז מתמרנים. היו לי ארבעה ילדים קטנטנים. פירוש הדבר הוא ג'ינגול יומיומי".

חרף הקושי, קרויזר דילגה מהר מאוד על חסמים פנימיים. אבל בתפקידה הניהולי, כמי שמראיינת ומעסיקה נשים חרדיות, היא מכירה מקרוב את הקונפליקט שלהן. "חרדיות רבות מגיעות לעבודה עם רצון להתפרנס, לא יותר מזה", היא מפרטת. "הן משתדלות מאוד לא להגדיר את הקריירה או ההתקדמות בתור יעד. הן יימנעו מלהגיד שהן רוצות לפתח קריירה. זה באמת נוגד באופן בסיסי את הערכים ואת החינוך".

"בסופו של דבר", היא ממשיכה, "כשמגיעים למקום עבודה יש תחרות עצומה. נשים חרדיות רוצות אמנם להצטיין, וכשהן מקבלות משימה, הן מעוניינות לעשות אותה הכי טוב שאפשר. הבעיה היא שבהייטק, הצטיינות היא לא המדד היחידי. יש מדדים חשובים יותר: יוזמה, למשל. לחשוב על המשימה הבאה לפני כולם. חשוב גם להחזיק מעמד. ההייטק הוא מקום דינמי, וחרדיות על פי רוב רוצות להישאר במקום אחד. הן רוצות יציבות תעסוקתית. אזור הנוחות זה להיות סבילות. אבל קשה להחזיק כך מעמד לאורך זמן. בחברות הייטק גדולות במגזר הפרטי מצפים ממך כל הזמן להתקדם ואנשים שעומדים במקום, זה לא מסתדר".

קרויזר מעידה על עצמה שהיא "עוף קצת מוזר, מעניין אותי להתקדם ולהצטיין ולכן התקדמתי הלאה". שיתוף הפעולה המלא מבן זוגה תרם לא מעט לכך שהגיעה למשרה ניהולית. "העידוד והדחיפה שלו הם חלק מהעניין. אין דרך אחרת, כי המחיר שעבודה כזו דורשת הוא גבוה. חוץ מלדחוף את עצמך וליזום, צריך לרוב לנסוע לחו"ל ולהתמודד עם ניהול בחברה מעורבת. חרדיות לא מעוניינות לשלם את המחירים הללו. הן מרגישות את הקונפליקט באופן חריף ולא משתלם להן לשלם את המחיר. זה לא שמישהו מעודד אותן, בבית או בקהילה".

למרות השינוי הגדול במציאות חייהן של חלק מהנשים, בחברה החרדית עדיין מתקשים להסתגל לרוחות החדשות, אומרת קרויזר. "יש סוג של מבוכה כשאת חוזרת הביתה בשעות מאוחרות וכל הנשים על הדשא עומדות ומסתכלות עליך. אמנם הבן הצעיר שלי מסיים רק בחמש את הלימודים, אבל זה עדיין לא בנורמה לחזור הביתה כשמחשיך". ואם לחזור בשעות מאוחרות צורם לעתים, הרי שלנסוע לחו"ל מטעם העבודה זו חריגה של ממש. "זה כאילו את אמא לא מספיק טובה. 'איך את עושה את זה?' שואלים אותי. 'איך את מסתדרת לבד בעצמך שם'. זה לא נתפש כמשהו שאישה בכלל מסוגלת לעשות. מרחמים עלי נורא", מוסיפה קרויזר.

ואם בציבור הכללי משרה בהייטק נחשבת עניין להתגאות בו – הרי שקרויזר ממעטת לספר על תחום עיסוקה. הקטנה וגימוד של ההישגים הן חלק מהצווים החברתיים, מאחר שעבודה כזו אינה מדורגת גבוה בסולם הערכים החרדי. "כאישה שמנהלת קריירה, אין לך כל כך מקום, לא כל כך מבינים מה את עושה", ממשיכה קרויזר. "כשאני מראיינת, אני שואלת נשים 'איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים', והתשובה הקלאסית היא 'עובדת בעבודה מעניינת'. המקסימום שמישהי שאפתנית אומרת זה שהיא רוצה להיות ראש צוות. נשים חרדיות לא שואפות בקול. הן לא לוקחות קרדיט לעצמן. את לא בסדר שאת רוצה. ואם את שאפתנית, את לא מרגישה נורמלית. זה לא בנורמות החברתיות".

עזר כנגדו או אשת קריירה

רחלי איבנבוים
נחמי וולף

המורכבות שעמה מתמודדות חרדיות העובדות בסביבה תחרותית עמדה לנגד עיניה של רחלי איבנבוים, מומחית ליזמות חברתית ותעסוקה בחברה החרדית, כשייסדה את תוכנית "מובילות". איבנבוים הנמרצת, פעילה חברתית שברזומה שלה משרת מנכ״לית ארגון הצדקה "מאיר פנים" בגיל 24 בלבד, לצד ניסיון להשתלב בפוליטיקה, ביקשה ללמד את אחיותיה החרדיות איך עושים שינוי חברתי.

לפני כשנתיים, כששוחחתי עם איבנבוים כשהקימה את התוכנית (שנוסדה כמיזם של הג'וינט, קרן קמח ומשרד הכלכלה), היא דיברה בעיניים בורקות על כוונתה להביא לפריצת דרך משמעותית בעולם העבודה של נשים חרדיות. כבר אז אפשר היה להבחין בשיח העוקף מהמורות. מי שגדלה בבית חסידי, דיברה על הבעייתיות בשימוש במילים "קריירה" ו"הגשמה עצמית" והאמינה כי ניתן לגשר בין מושגים אלה לבין ערכי הציבור החרדי. כששאלתי אותה על פמיניזם, היא חייכה ודיברה על העצמה או מיצוי יכולות.

התוכנית, המתקיימת זו השנה השלישית, מעניקה לנשים חרדיות כלים יישומיים לשילוב בשוק העבודה – הרצאות, ליווי של מנטורים, נטוורקינג ועוד – במטרה להביא לפריצת דרך ולקדם אותן לתעסוקה משמעותית. אך האם המטרות האלו ריאליות? האם אפשר ליישב את הסתירה הפנימית בין הרצון בקריירה לבין חינוך של האישה להיות "עזר כנגדו" ולשאת לבדה בגידול הילדים? בחינוך החרדי, הרי, אין מקום להגשמה עצמית – אותו מושג שהחברה החילונית מקדשת.

מחקר מלווה לתוכנית, שערכה ד"ר כהנר, עמד על השיח פנימי המתרחש בין הנשים לבין עצמן, ובחן את הציפיות והחלומות של הנחשוניות שקפצו למים לעומת המפגש שלהן עם המציאות התעסוקתית. לדברי ד"ר כהנר, "המחקר מעלה שיש מתח בין אסטרטגיית השינוי לבין הציפיות מהקהילה. כתוצאה מכך, יש סיבוב פרסה והתכנסות לתוך הליבה החרדית".

המחקר בחן מה עמדותיהן של המשתתפות כלפי שוק העבודה, וכיצד הן תופשות את שאיפות הקידום התעסוקתי שלהן, לנוכח החסמים – שכאן נקראו בלשון עדינה אתגרים – בתוך הקהילה ומחוצה לה. במחקר השתתפו נשים שעברו את התוכנית, רובן ליטאיות וכמחצית מהן חסידיות, בסוף שנות ה־20 לחייהן, שיש להן רקורד של הצטיינות אקדמית וניסיון תעסוקתי קודם. למחציתן בן זוג עובד, ולשאר בן זוג שיושב ולומד, ויש להן שלושה ילדים בממוצע. רמת ההכנסה שלהן גבוהה יחסית לעולם החרדי – מעל 8,000 שקל.

אינפו חרדיות

המשתתפות שרואיינו, אומרת כהנר, דיברו על מיצוי היכולות, על פיתוח קשרים בשוק העבודה ונטוורקינג. לדברי כהנר, "לנשים היה חשוב להיות בקשר עם דומות להן". הן הביעו רצון להתקדם מבחינה מקצועית, וכמובן להרוויח שכר גבוה. הן הפגינו פתיחות גם בעמדות כלפי השכלה. כך למשל, כשנשאלו אם יעודדו את הבנים ללמוד לימודים אקדמיים, שליש השיבו בחיוב, שליש אמרו שתלוי ברצונו של הילד, והשאר השיבו בשלילה. לאור החשיבות העצומה שמייחסים בחברה זו ללימוד התורה, זו תשובה יוצאת דופן המראה על שינוי בעמדות.

עם זאת, פני הדברים שונים בכל הנוגע לנושאים הבעייתיים שעליהם מצביעה קרויזר – ההתנגשות בין התובענות של עולם העבודה לבין המציאות הקהילתית, שעדיין מתקשה לקבל את הנשים הקרייריסטיות החדשות; והפער בין הערכים של עולם העבודה לבין החינוך שקיבלו. "היה פער הפוך בין הרצון להתקדם לבין הרצון לשמר את המקום של הקהילה והמשפחה", מסבירה כהנר.

לדבריה, נשים חרדיות מחויבות לארבעה גורמים: בן הזוג, המשפחה (המורחבת והגרעינית), הקהילה והרב. "רובן זוכות לשיתוף פעולה מבן הזוג וגם מהמשפחה הגרעינית. מה שלוחץ זה בעיקר הרחוב, הקהילה והמוסדות". המוסדות החרדיים לא יקבלו ילד שאמא שלו נוהגת ברכב, למשל, או שאינה מצייתת לכללים קהילתיים לא כתובים בענייני לבוש ונראות. זה יכול להפעיל לחץ על המשפחה.

לנוכח התשובות של הנשים, עולה השאלה אם נשים חרדיות באמת מוכנות לשלם את המחיר התובעני שנדרש כדי להשתלב בעולם העבודה התחרותי. "למרות הרצון להתקדם מקצועית", מנסחת זאת כהנר, "אם את לא מוכנה לחזור מאוחר הביתה, תקרת הזכוכית לא תיפרץ. ואם אין לך רישיון נהיגה – נהיגה היא עניין שגם הוא לא בקונסנזוס הקהילתי – איך תנהלי? אם את רוצה לרדת למשרה חלקית, איך תתקדמי? בסופו של דבר, הרצון להתקדם וגם לשוחח על זה בקול רם התנגש חזיתית בערכים שהחרדיות התחנכו עליהם.

"קשה לפצח את תקרת הזכוכית בגלל ההגבלות והחסמים תרבותיים", מסכמת כהנר. "אחרי הכל, את מחונכת בתהליכי סוציאליזציה שמנמיכים אותך, את לא מבינה את שוק העבודה, ואז יש פערים גדולים מאוד בין מה שאת יכולה ומוכנה לתת, לבין מה שמצפים ממך. רק התיאור הזה מוריד מאוד את המוטיבציה".

"בסופו של דבר, במסגרת התוכנית", ממשיכה כהנר, "הצורך לאזן בין הערכים המתנגשים גרם להתכנסות לתוך הליבה החרדית, לאותו שיח בין 'עזר כנגדו' ובין 'כבודה בת מלך פנימה'. התברר שהנשים החרדיות התקשו לוותר על דברים עקרוניים כמו להגיע בזמן לילדים". המהלך הזה, שנראה כהתעייפות, דריכה במקום או אפילו נסיגה של נשים מעולם העבודה התובעני בגלל הדרישות הצולבות שלו, עולה בקנה אחד עם מגמות דומות בעולם כולו. זכור, למשל, סיפורה של אן־מארי סלוטר, בכירה לשעבר בממשל אובמה ואם לשניים, שב־2012 התפטרה ועוררה הדים לאחר שטענה במאמר במגזין "אטלנטיק" שנשים אינן יכולות לשלב משפחה ומשרה בכירה.

"כשמסתכלים על המציאות היום, אפשר לטעון שנשים חרדיות עושות קריירה ושהן מגשימות את עצמן", מחדדת איבנבוים. "אבל צריך להגיד שנשים חרדיות ככלל לא עושות את זה כי הן רוצות להגשים את עצמן. רובן נדחפו לתהליכים האלה בגלל צורך סוציו־אקונומי והיותה של האישה מפרנסת יחידה". כעת, היא אומרת, הן עוצרות לחשיבה מחדש. "רבות מתוכן, לא כולן, קמות יום אחד ואומרות לעצמן: 'רגע, אני רציתי לאפשר לבעלי ראש שקט ללמוד, רציתי לחתן את בנותי עם בני תורה. לא רציתי לעשות קריירה'. הן מרגישות שתלו עליהן אג'נדות לא להן.

"הן יגידו לעצמן שנכון, חשוב להן להתקדם כי הן רוצות לייצר לעצמן יציבות תעסוקתית, וחשוב להן לעשות את העבודה שלהן היטב ולהצטיין בה. המושגים האלה מתאימים לאשה החרדית במאה ה־21, אבל הם בדיעבד. זה לא בא מתוך שאיפה שלהן – וכאן נוצר הקונפליקט. בעיות נוספות שחרדיות מתמודדות איתן בשוק התעסוקה, כמו אפליה בקבלה לעבודה ואפליית שכר, מחריפות עוד יותר את אי שביעות הרצון".

ואולם, למרות התוכניות הגדולות שפרשה בתחילת הדרך, איבנבוים לא מסגירה הפתעה או אכזבה ממה שמסתמן כנסיגה של המובילות אחורה. "יש עדיין נשים שמאמצות זהות חרדית של העולם החדש", היא אומרת. "ומנגד, יש כאלה שאומרות שגם אם הן עובדות קשה, זה לא אומר שהן קרייריסטיות. מעין פלפול כזה. ויש שמייצרות זהות היברידית – 'הסופרוומן החרדית'. הן מרגישות צורך להוכיח שאף שהן עובדות יותר וחוזרות הביתה מאוחר, הן עדיין משקיעות הכי הרבה בבית, בילדים ובבן הזוג. הן רוצות להראות שהן יכולות לעשות הכל".

"נשים בחברה החרדית חיות פוסט־פמיניזם עד העצם, למרות שלא עברו את שלב הפמיניזם", מוסיפה איבנבוים. "אני חושבת על עשרות נשים שאני מכירה, עם בני זוג תומכים ומשפחות גאות. הדבר שגורם להן לסגת הוא בעיקר הקול הפנימי שלהן – ששואל 'מה נהיה ממני, מה השיח שאני מנהלת ואיך אני מגדלת את הילדים שלי'".

במבט מבחוץ אפשר להגיד שזהו דיכוי, חברתי אך גם פנימי. איבנבוים רואה זאת אחרת. "יש משהו בקונפורמיזם החרדי, בשמרנות, שנשים רוצות ובוחרות להמשיך בהם. יש רצון להישאר בקולקטיב, ולכן ההליכה לכיוון עצמאי מסמלת שאנחנו אחראיות לעצמנו ומנסות לייצר התנהלות פנימית שיותר מתאימה לנו, במקום להסיט את המבט החוצה".

כך למשל, לא מעט בוחרות לעזוב את שוק התעסוקה הרחב, ולהפוך לעצמאיות, בעזרת עסק פרטי משלהן. "אלה נשים שאומרות לעצמן, 'אנחנו לא יכולות ככה. לא מתאים לנו', ואז עוברות לשיטות של העסקה עצמית. כך הן יכולות לשלוט על סדר יומן בהלימה לסדר יום של המשפחה", מסבירה איבנבוים. מגמה זו, לדבריה, אופיינית בחברות שבהן הטיפוס בשוק התעסוקה הוא מורכב יותר. "אם את רואת חשבון בתוך הקהילה, קל לך יותר להצדיק את עצמך. זה עונה על הערך הבדלני של מציאת פרנסה בתוך הקהילה, וכך נוצרת כלכלה מגזרית פנימית שמרגישים בה נוח והחברה מעודדת את זה.

"בגזרת הפרילנס וההעסקה העצמית, נשים יכולות להציע שירותים ולהיות יזמיות, ואפשר לראות כאלה שעוסקות בכמה דברים. למשל, אישה שהיא גם רואת חשבון וגם מלמדת ראיית חשבון בעמותות. כך היא צוברת מוניטין וזוכה למעמד של אוטוריטה בציבור החרדי – מה שעוזר לה לקדם את העסק שלה".

לנדאו, למשל, מעוניינת לפתוח עסק משל עצמה. "אני רוצה להשאיר חותם בעולם", היא אומרת. "יש לי רצון לתקן את האפליה שעברתי, ואני רוצה לפתוח מקום שיעבדו בו נשים חרדיות בפיתוח תוכנה. אני רוצה לקדם את כיוון התעסוקה הזה ולעודד אותן, כי יש להן את היכולת. לנשים חרדיות יש משהו כל כך מנמיך ומקטין בתוכן, מעצם העובדה שכשהן הולכות ברחוב הן צריכות להיטמע – לא להיות יפות, חכמות או בולטות".

עם זאת, לנדאו לא מאמינה שאפשר לבטל את המהפך ולהחזיר את הנשים הביתה. "יש ציבור גדול שקנה את הפנטזיה הזו, שהרבה נשים היו שמחות להישאר עם הילדים בבית לו היו יכולות. לי זה ברור שנשים שרוצות לעבוד ולעשות שינוי. אף אחד לא אוהב את התחושה של להיות נחות. נשים שרוצות לפרוץ דרך – יפרצו. נשים יכולות להיות מצליחות ולשאוף גבוה, ויחד עם זאת להיות בתלם. יום אחד זה יקרה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#