תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דפוק וזרוק: הצד האפל של כלכלת השיתוף

לכתבה
פרסומת של פייבר. "את אוכלת קפה לארוחת צהריים"Fiverr

פלטפורמות כמו פייבר ואובר מציגות את עצמן כחלק מכלכלת השיתוף האופנתית, אבל בפועל, הן בעיקר משתתפות ברווחים של העובדים. וכמו בכל תעשייה נצלנית, לנשים קשה יותר

15תגובות

הפלטפורמות הטכנולוגיות של כלכלת החלטורה משווקות לא פעם כהבטחה גדולה עבור נשים, בעיקר בשל הגמישות הרבה שעשויה לסייע למי שנושאת בחלק גדול יותר מנטל האחריות ההורית. נשים, באופן מסורתי, נמצאות בייצוג יתר במשרות חלקיות או בסידורים גמישים אחרים שכלכלת החלטורה היא אחת מהם – בארצות הברית נשים מהוות 14% מנהגי אובר לעומת 8% מנהגי המוניות. מחקר של המכון למדיניות ציבורית בארצות הברית מצא כי נשים בנות 24־20 הן בעלות סיכוי גבוה יותר לתמרן בין כמה עבודות, ובשיעור גבוה באופן ניכר מהגברים בגילן. בהערה קצרה המחקר ניסח את מה שרבים שוכחים לציין – שהדבר אינו בהכרח מתוך בחירה. 

מי שרוצה להבין את המתח שבין יחסי הציבור של החברות לבין האופן שבו הדברים מתנהלים בשטח יכול ללמוד הרבה מהסיפור שפרסמה ליפט (Lyft), המתחרה של אובר, בקיץ שעבר. ליפט פרגנה לנהגת שלה מארי, צעירה בת 24 משיקגו שבעודה כאובה מצירי לידה, אספה נוסע בדרכה לבית החולים. "הנהגת הוותיקה שלנו מארי היתה בחודש התשיעי להריונה כאשר היא החליטה לנהוג כמה שעות, אחרי יום של עבודת הדרכה", נכתב בבלוג החברה. 

שער וומן דצמבר 2017
עיצוב: עדי עמנואל

"כעבור כמה נסיעות, מארי נכנסה לצירי לידה, אולם כיוון שהיא היתה שבוע לפני המועד היא הניחה כי זוהי אזעקת שווא והמשיכה לנהוג. כשהערב המשיך והצירים לא פסקו, היא החליטה לנסוע לבית החולים, אולם מאחר שלא האמינה שהיא נכנסת ללידה, היא נשארה ב'Driver Mode' (מצב המסמן כי הנהג זמין לנסיעות) ו־פינג! היא השיגה נסיעה במסלול שלה לבית החולים. למרבה המזל זו היתה נסיעה קצרה, מאחר שמיד אחרי שמארי נפרדה מהנוסע הרופאים בישרו לה שהיא עומדת ללדת". 

אילו הדבר לא היה מתפרסם בבלוג של החברה, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בסאטירה על העסקה בכלכלת החלטורות. מארי לא מקבלת מליפט זכויות סוציאליות כמו חופשת לידה או ביטוח בריאות; היא כן קיבלה מהחברה אוברול עבור התינוקת, שעליו הכיתוב "Little miss Lyft" ("גברת ליפט הקטנה"), שנלבש לצורך פרסום בבלוג. 

כלכלת חלטורה או כלכלה שיתופית?

כלכלת החלטורה היא כינוי בעל נימה שלילית, ולכן אין זה פלא שהסטארטאפים בתחום מעדיפים להתגאות בהיותם חלק מכלכלת השיתוף. המייסדים והמנהלים שלהם מרבים לדבר על דמוקרטיזציה, איתגור התעשיות המסורתיות, שינוי תרבות הצריכה ושחרור עובדים מהשעבוד למעסיק אל עולם של חירות, גמישות והזדמנויות כלכליות. "הבוס הכי טוב שיש לך זה אתה", כותבת Gett בעמוד ההצטרפות לשירות השליחים שלה. 

ליפט מתגאה בנהגת שעבדה תוך כדי צירי לידה
lyft.com

הרציונל של כלכלה שיתופית הוא ייעול השימוש במשאבים קיימים. אנשים שנוסעים לחופשה ומשכירים את הדירה בזמן היעדרם, מונעים מהמשאב היקר לעמוד ריק במשך כמה שבועות מבלי שהוא מייצר ערך לאף אחד. מי שמחזיק ברכב פרטי אך נוסע כל בוקר לבדו לעבודה יכול להשכיר את המושבים הפנויים לנוסעים שמעוניינים להגיע לאותו היעד, ולתרום לחסכון במכוניות על הכביש. אולם, סטארטאפים רבים נהנים מהאווירה התומכת סביב רעיון ה"כלכלה השיתופית" גם אם הם לא מסייעים לשתף דבר – פרט לדרישה לכוח עבודה זמין וזול, או לנתח מההכנסה על עבודה של אחר. הפלטפורמות הטכנולוגיות שמחברות בין ביקוש להיצע,  מרחיבות את שכבת האנשים העצמאיים שהם אולי הבוסים של עצמם, אך באותה שעה גם משוללי זכויות. 

כשבעל אופנוע או אופניים חשמליים בוחר לעבוד כשליח ב־ Gett הוא אינו משתף את כלי הרכב שלו, אלא נוסע בו כדי לבצע עבודה בהיקפים משתנים. Gett מתווכת בין השליח לבין בעלי עסקים מכל סוג. בעידודה של הפלטפורמה, מסעדות יכולות להחליף את צי השליחים שלהן בצי חדש שמבצע את אותה עבודה בדיוק, רק באמצעות אפליקציית סלולר ובמנותק מיחסי עובד־מעסיק – ללא זכויות וביטחון תעסוקתי, ללא שעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי מחלה, לידה, פנסיה, או חוקי אי הפליה. 

הסטארטאפים מוכרים עבודה ישנה, אבל השפה והמיתוג שלהם חדשים לחלוטין. כך למשל, איט־ווית' (EatWith) מציג את עצמו כמיזם המספק "גישה מהירה לנבכי סצנת הקולינריה של המקומיים, המחברת אנשים ברחבי העולם סביב השולחן של שפים יצירתיים, פתוחים ומעניינים". בפועל, הוא מציע לשפים ובשלנים חובבים לפתוח את המטבח והסלון שלהם בפני אורחים ותיירים, כדי להשלים הכנסה.  

אפליקציית מיסביז (Missbeez) מקשרת בין עצמאיות המבצעות טיפולי יופי כמו תספורות או מניקור לבין לקוחותיהן. לפני כשנה פנתה אלי אשת יחסי ציבור בבקשה שאכתוב על האפליקציה, ולצורך כך, מיתגה אותה כפלטפורמה שנוצרה כדי לספק תעסוקה הולמת לנשים שיוצאות ממעגל הזנות. מבלי לזלזל בהשפעת הפלטפורמה, לא בטוח שכדי להתמודד עם חסמי ההשתתפות של נשים בשוק העבודה צריך לדחוף אותן לעבודה בלתי יציבה ובתנאים פחות מתגמלים, עם אפשרויות קידום מוגבלות.  

הפלטפורמות האלה, חשוב להזכיר, אינן מספקות שירותים לשם שמים אלא גובות עמלת תיווך מכל עסקה שמתבצעת דרכן. פלטפורמות חזקות, שאין להן תחרות, מצליחות לגבות נתח מהותי מהרווח של ספקי השירותים והמוצרים. 

מרוויחות פחות אפילו באיביי 

מחקר ישראלי שבדק יותר מ–4,600 פרילנסרים בפלטפורמה טכנולוגית, גילה פערי שכר משמעותיים בין גברים לנשים המציעים עבודות זהות. שעת עבודה של נשים תומחרה בממוצע ב–37% פחות מאשר זו של גברים, והפערים נשמרו גם בנטרול משתנים כמו פידבק מלקוחות, ניסיון, שעות עבודה והשכלה

עד כה נערכו רק מעט מחקרים אמפיריים הבוחנים את כלכלת החלטורה מנקודת מבט מגדרית. אחת העבודות הבודדות בנושא נכתבה על ידי שתי חוקרות ישראליות – ד"ר אריאן רנן־ברזילי מאוניברסיטת חיפה וד"ר ענת בן דוד מהאוניברסיטה הפתוחה. השתיים ניתחו את נתוניהם של יותר מ־4,600 פרילנסרים, וגילו פערי שכר מובהקים ומשמעותיים בין גברים לנשים המציעים עבודות זהות דרך הפלטפורמה, שזהותה לא נחשפה במחקר. שעת עבודה של נשים תומחרה בממוצע ב־37% פחות מאשר זו של גברים, והפערים נשמרו גם בנטרול משתנים כמו פידבק מלקוחות, ניסיון, שעות עבודה והשכלה.

אחד הממצאים המעניינים של המחקר הוא שבקטגוריות שבהן יש יותר נשים, פערי השכר בין המינים מעמיקים. כך, בקטגוריית "ייעוץ וחשבונאות" נשים ביקשו 62 סנט בממוצע על כל דולר שביקשו גברים, ובקטגוריית "שירות לקוחות" נשים ביקשו בממוצע 64 סנט על כל דולר של גבר מקביל אליהן.

הנתונים של רנן־ברזילי ובן דוד אינם יכולים להסביר אם נשים מעריכות את עצמן בחסר, או שמא השוק הוא זה שמעריך אותן כך. "ייתכן שהפער נובע מהצורך הגדול של נשים בכסף, או מכך שהשכר השעתי בפלטפורמה המקוונת פועל בצלו של העולם הלא־מקוון, שבו נשים לרוב משתכרות פחות מגברים", הן כותבות במאמרן, שפורסם בפברואר בכתב העת המשפטי של אוניברסיטת סיטון־הול.

מאמרים אחרים מציגים אינדיקציות לכך שהשוק אכן מעריך נשים בחסר – הציונים שמעניקים צרכנים לנשים בפלטפורמות אינטרנטיות נמוכים מאשר אלה המוענקים לגברים, ונשים מקבלות פחות כסף מאשר גברים כשהן מוכרות סחורה זהה באיביי. כלומר, אף שהפלטפורמות אדישות למגדר וכלל אינן מבקשות מהמשתמשים שלהן לחשוף את מינם (הוא מתגלה בתמונה ובשם העובד), הן משכפלות ומפיצות מחדש את בעיית אי־השוויון המגדרי.

השכר השעתי של נשים כשיעור משכרם השעתי של גברים, בפלטפורמה של כלכלת חלטורות. 
פיתוח תוכנה - 75%. תרגום - 83%. אדריכלות והנדסה - 64%. יעוץ משפטי - 37%. עיצוב - 95%. ייעוץ פיננסי וחשבונאות - 62%

רנן־ברזילי ובן דוד מכנות זאת "אפליה 3.0": "בעבר, התובעים בתביעות אפליה היו מסוגלים להצביע על עבריין מסוים, בין אם זה אדם או מדיניות של חברה, ובית המשפט היה צריך לענות על שאלה בסיסית: "מי ביצע את האפליה?". לטענתן, הדור הראשון של האפליה התמקד בחסמים הפורמליים שמנעו מנשים שוויון בכניסה למקום העבודה, והדור השני התמקד בהטיות של מנהלים, מדיניות או תרבות עבודה הנגועה בחוסר שוויון.

הדור הנוכחי, לעומת זאת, מתוחכם יותר – לנשים ולגברים יש הזדמנויות שוות, לכאורה, בכניסה לפלטפורמות הטכנולוגיות שמנהלות את כלכלת החלטורה – אולם היכולת של הנשים ליהנות מהן שונה מאוד, והן נעדרות הגנה משפטית – שכן חוקי אי־אפליה הנובעים מיחסי עובד־מעסיק אינן חלים עליהן. וממילא גם קשה להצביע על הגורם המפלה.

החוקרות  מציעות להציף את פערי השכר ומצבן הייחודי של הנשים בכלכלת החלטורה כדי לתמרץ רגולציה עצמית של הפלטפורמות; אלה יצרו מנגנון הרגיש לצורות הנפוצות של אפליה מגדרית (Equality by design), למשל באמצעות פרסום השכר השעתי הממוצע או הסביר לעבודות מסוגים שונים. 

מחקר רב־שנתי שביצעו חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד על כלכלת החלטורה במדינות מתפתחות מצא כי החיבור בין לקוחות לספקים גלובלים יצר בעיה של עודף היצע. שלא כמו באובר, שם העובדים פועלים בעיר מסוימת עם היצע מוגבל, מאגר האנשים הזמינים לעבודה דיגיטלית כמו גרפיקאים הוא כמעט אינסופי. אחת מהפלטפורמות שנדגמו דיווחה כי היצע העובדים שנרשמו אליה הוא פי תשעה מהדרוש כדי למלא את העבודות המוזמנות דרכה.

עובדים שונים סיפרו לחוקרים כי הגדירו את שכרם השעתי תחילה לפי השכר שהיו מקבלים לפני הכניסה לפלטפורמה, אך התקשו למצוא עבודה והסתפקו בחצי מהסכום. מרבית הצמיחה של כלכלת החלטורה מגיעה כעת ממדינות מתפתחות ויוצרת למעשה שכבה גדולה של אנשים שמוכנים לעשות עבודות בשכר נמוך שנגזר מעלויות מחיה נמוכות. 

הסטארטאפים הישראליים של כלכלת החלטורות

"לעבוד את עצמך עד מוות"

במארס האחרון פרסם המגזין "ניו־יורקר" מאמר תחת הכותרת The Gig Economy Celebrates Working Yourself to Death (בתרגום חופשי: "כלכלת החלטורה חוגגת את הזכות לעבוד את עצמך עד מוות"). חלק מהמאמר הוקדש למודעות הפרסום של פייבר (Fiverr), סטארטאפ ישראלי שגייס כבר 110 מיליון דולר ונהפך בשנים האחרונות למותג בינלאומי לעבודה מזדמנת. הקמפיין החדש של פייבר מוקדש ל"Doers", או בתרגום לעברית: "ביצועיסטים", והסיסמה המרכזית שלו היא "In Doers we trust" ("בביצועיסטים אנו בוטחים", על משקל "באלוהים אנו בוטחים", כפי שנכתב על שטרות הדולר). 

מודעת הפרסומת של פייבר. "הביצועיסטיות אוכלות קפה כארוחת צהריים"
פרסומת פייבר

שלטי חוצות בניו יורק וסרטון ווידאו באתר החברה מגדירים מיהם אותם ביצועיסטים האהובים על פייבר – נשים ש"אוכלות קפה לארוחת צהריים" ו"מחסור שינה הוא הסם המועדף עליהן", לשון החברה. פייבר מנחה את הביצועיסטים להיות "תמיד זמינים ללקוח" גם אם זה אומר לענות לשיחה בזמן סקס, "להילחם בילדי העשירים", "להילחם בגורואים", "להילחם בקהילת הטק", "לשנות את התעשייה".

מיכה קאופמן, היזם והמנכ"ל של פייבר, נוהג לומר לכלי התקשורת שעד 2020, יתפסו הפרילנסרים 40% משוק העבודה, ושהשינוי נובע מדור חדש של צעירים שגדלו בעולם הדיגיטלי ורוצים להיות יזמים, תוך התנסות במגוון תחומים. אבל למרות הדיבורים על חדשנות, פייבר היא בסופו של דבר פלטפורמת תיווך לעבודה זולה, החל מ־5 דולרים, שמעשירה בעיקר את בעלי המניות של פייבר, ואת הצעירים שרוצים להתנסות בהרבה דברים היא משאירה לאכול קפה לארוחת צהריים, ולהתנזר משינה כדי להיענות לדרישות הגבוהות בעולם של אי ודאות כלכלית (בצורה מגניבה כמובן). 

"הניגוד בין הרטוריקה של כלכלת החלטורה (כולם תמיד מחוברים, נהנים) לבין התנאים שמאפשרים לה להתקיים (היעדר תעסוקה שמשלמת משכורת מספקת), מבהירים עד כמה החשיבה שלנו לקויה"

"בנינו פלטפורמה עבור הפרילנסרים, אך אסור לשכוח את הצד השני – אלה שמשתמשים בה", הסביר קאופמן בראיון ל־TheMarker בינואר. "מה שמדהים הוא שלאט־לאט רואים כניסה גם של ארגונים גדולים שמשתמשים בזירה שלנו. 50% מחברות פורצ'ן 500 השתמשו לפחות פעם אחת בפייבר. חברה שמשחררת מוצר חדש ורוצה ליצור סרטון שמתאר אותו, יכולה לעבוד עם סטודיו שיגבה עשרות או מאות אלפי דולרים ויספק את הווידאו אחרי כמה חודשים – או להשתמש בנו ולקבל מוצר טוב לא פחות ב־500 דולר. הכל קורה במהירות. כולם רוצים להיות יזמים 'רזים'".

אולם בניגוד לדבריו של קאופמן, הדברים כלל אינם כה "מדהימים", שכן פייבר מעודדת העסקת עובדי קבלן מזן חדש – שאינו נהנה מזכויות שעובדי קבלן השיגו לאורך השנים. חלק מההצלחה האדירה של ענקיות עמק הסיליקון כיום, ומה שהופך את מניותיהן למושכות כל כך בעיני משקיעים, נובע מהיכולת שלהן להשיג הכנסות ורווחים עצומים עם מספר קטן יחסית של עובדים. התאגידים עברו להתנהל לפי שיטה שבה החברה מתמקדת בפעילות ליבה חיונית ועושה מיקור חוץ לכל היתר. הגישה הזאת הפכה חברות ליעילות ויצרניות יותר, אך גם סייעה להגדיל את האי־שוויון הכלכלי.

מספר העובדים שאין להם ביטחון תעסוקתי עלה בצורה כה דרמטית ב־20 השנה האחרונות, שהם נחשבים מעמד בפני עצמו. המעמד העולה הזה נקרא פרקריאט, שמקורו במלה הצרפתית Précaire – שביר, לא יציב, בשילוב עם המלה פרולטריון. הכלכלן גיא סטנדינג אמנם לא טבע את המונח, אבל ב־2011 הוא כתב עליו ספר ("הפרקריאט – המעמד החדש והמסוכן"). בראיון ל"הארץ" הסביר סטנדינג: "הפרקריאט החליף את הפרולטריון הישן כליבה של הקפיטליזם הגלובלי, המעוניין שעובדים יסתגלו, יורגלו ויכוונו אל עבר עבודה שאינה יציבה, בעוד שהנורמה עבור הפרולטריון הישן היתה הכוונה והסתגלות לעבודה סדירה ויציבה במשרה מלאה".

לדבריו, "זהו המעמד ההמוני הראשון בהיסטוריה שמדוכא ומנוצל מחוץ לעבודה כפי שהוא מדוכא ומנוצל במהלכה". "האובססיה האמריקאית להסתמכות עצמית, מאפשרת לנו לשבח אדם שעובד את עצמו למוות, במקום לטעון שאדם שעובד את עצמו למוות מעיד על מערכת כלכלית פגומה", כתבה ג'יה טולנטינו מה"ניו־יורקר" בעקבות מסע הפרסום של פייבר. "הניגוד בין הרטוריקה של כלכלת החלטורה (כולם תמיד מחוברים, נהנים) לבין התנאים שמאפשרים לה להתקיים (היעדר תעסוקה שמשלמת משכורת מספקת), מבהירים עד כמה החשיבה שלנו לקויה".

המשיכו לקרוא: כמה באמת מרוויחות פרילנסריות?

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#