תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להרוג את הגבריות ולגדל פחדנים

לכתבה
דובר צה"ל

שנים רבות לפני שבניהן מגיעים לגיל 18, אמהות בישראל חרדות מפני האפשרות שישרתו ביחידות קרביות. חני מן־שלוי מגלה בספר חדש כי לעתים, החרדה הזו מובילה אותן לדכא באופן לא מודע את התכונות הגבריות אצל הילדים

18תגובות

הפעם הראשונה (והאחרונה) שראיתי את אבא שלי מעשן סיגריה היתה כשסיימתי את מסע הכומתה, כמה חודשים לאחר שהתגייסתי. זה לא היה מקרה. המסע, שאורכו היה 90 ק"מ, החל בנחל שורק והסתיים בגבעת התחמושת, שם אבא שלי נלחם 37 שנה קודם לכן. הוא נפצע בקרב, ואיבד שם רבים מחבריו. את הגבעה הכרתי היטב, שכן מאז שאני זוכר את עצמי, כל המשפחה היתה מגיעה מדי שנה לטקס אזכרה שנערך על הגבעה ביום ירושלים.

הבנתי אז את הסמליות שבדבר, אך אני לא בטוח שהצלחתי להיכנס לנבכי נפשו של אבי ולרדת לעומקן של התחושות שליוו אותו ביום שבו ראה אותי מסיים מסע ארוך וקשה במקום שהוא כה משמעותי בעבורו.

שער מגזין וומן ספטמבר 2017

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של TheMarker Women

כשבעה חודשים קודם לכן הוא ואמי ליוו אותי, בן הזקונים לאחר שתי בנות, לבקו"ם, והמתינו לעלייתי לאוטובוס. הם נראו מוטרדים, אך לא שיתפו אותי בתחושותיהם. אני מניח שרוב ההורים לא נוהגים לספר לילדיהם על כל הפחדים והמניעים שלהם באשר לגיוסם. אלה משתנים מהורה להורה, מאחר שלכל אחד מהם מטען נפשי וערכי משלו המושפע, בין השאר, מהסביבה שבה גדל ומחוויות וטראומות שעבר במהלך חייו.

בין המטען הנפשי למטען הערכי של הורה יכול להיווצר מתח – הוא יכול לחנך את ילדיו לשירות צבאי משמעותי ומסוכן מתוך תפישת אחריות כלפי המדינה, אך במקביל, אפשר שיצוצו אצלו חרדות וחששות לגבי הנושא.

אצלי למשל, שני ההורים – ביחד ולחוד – סברו כי עלי ללכת לשירות קרבי. הזרעים לא נשתלו רק בגבעת התחמושת, אלא גם בסיפורים ששמעתי בילדותי – על סבא עמוס ששירת במלחמת העצמאות בחטיבת הראל של הפלמ"ח, סבא יצחק ששירת בחטיבת אלכסנדרוני, ועוד סיפורי גבורה של בני משפחה אחרים שליוו אותי שנים ארוכות. גם לקהילה היתה בוודאי השפעה על ההחלטה שלי ללכת לשירות קרבי.

ואולם, האם כשחופרים מתחת לשכבת הערכים והאידיאולוגיה, לא מבחינים בפחדים וחששות אצל חלק לא מבוטל מההורים? מה עובר בראשם של הורים שבנם מתגייס לשירות קרבי? מתי הם בכלל מתחילים להתעסק בנושא, והאם יש לכך השפעה על הבן?

עטיפת הספר "מאולטרסאונד לצבא – המסלול הלא־מודע של הגבריות הישראלית", מאת ד"ר חני מן־שלוי

לפי החוקרת ד"ר חני מן־שלוי, המחשבה על הגיוס הצפוי של הבן מלווה את ההורים כבר מבדיקת האולטרסאונד, שבה הם מגלים את מין התינוק, ולאורך כל ימי חייו. בספרה "מאולטרסאונד לצבא – המסלול הלא־מודע של הגבריות הישראלית", מצטטת מן־שלוי אב לחמישה בנים, שהחליט לעזוב את הארץ: "כל פעם כשמבשרים לי 'יש לך בן', אני שומע שלוש דפיקות בדלת אני לא יכול לחכות 15 שנים בחלון".

מן־שלוי, שמנהלת את המרכז הפסיכואנליטי הזוגי והמשפחתי, פרסמה את הספר בשנה שעברה, והוא מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. היא ריאיינה זוגות הורים לבנים, לפני אירוע משמעותי – לידת הבן, עלייתו לכיתה א', בר המצווה או הגיוס. להורים סיפרה כי באה לדבר איתם על תחושות ורגשות על גידול ילדים, אך לדבריה, בשלב מוקדם למדי, כל הראיונות עברו לעסוק בחששות מהשירות הצבאי של הבן, מבלי שהזכירה כלל את הנושא.

"כשבני הראשון התייצב בלשכת הגיוס, הרגשתי שברק היכה לי בראש. פתאום היתה לי ההכרה שאת הרגע הזה אני נושאת בתוכי מהיום שהוא נולד. לפני כן לא הייתי עסוקה בזה", מספרת מן־שלוי. "מלשכת הגיוס נסעתי לסדנה שהנחיתי, ומהרגע שסיפרתי שהבן שלי התגייס באותו בוקר, כל הסדנה עסקה בגיוס של בנים. זה היה עוצמתי מאוד. הנחתי שאמצא חומר מקצועי רב על הנושא הזה, אבל התבדיתי".

לפי מן־שלוי, המודעות לכך שהבן עתיד להתגייס לא מסתכמת במחשבות על איך ייראה זמן ההמתנה בבקו"ם או מה יעבור עליו במשך שלוש השנים בצבא. הדבר משפיע עוד הרבה קודם לכן – על האופן שבו הבן מתפתח ועל האדם שהוא גדל להיות. למעשה, הידיעה כי הבן צפוי להתגייס ביום מן הימים לצבא משפיעה על האופן שבו ההורים שלו מחנכים אותו.

תרגיל של צנחנים

בפעם הראשונה שאבא שלי חזר הביתה לאחר שהתגייס, עם נעליים אדומות ותג יחידה של צנחנים, שאלה אותו אמו, סבתא שלי, אם הוא חייב לשרת בצנחנים. פעמים רבות שמעתי את הסיפור הזה. חטיבת הצנחנים נחשבה באותם ימים חוד החנית של צה"ל, ואבא דאג להעביר גם אלי את גאוות היחידה, תחושת המחויבות והאחריות שיש בשירות משמעותי. בשנה שלפני גיוסי ניסתה אמי לשכנע אותי שאתרום לצבא יותר אם אתגייס ליחידה מובחרת של תותחנים. היא חשבה שעלי לשרת בקרבי, אך אולי רצתה לקוות שאצא מהשירות הצבאי בריא יותר, מבחינה פיזית ונפשית.

זה מתכתב עם מסקנה שעלתה מהמחקר של מן־שלוי – באופן לא מודע, אמהות מתנהגות עם בניהן באופן שיגרום לבנים להיות בעת השירות העתידי במקומות פחות מסוכנים. אחת הדרכים שלהן לעשות זאת היא לדחוף אותם לשרת במודיעין או בתפקיד שקשור למחשבים, כדי שלא יהיו בסיכון, אך כן ישרתו בתפקידים בעלי סטטוס יחסית גבוה, וירימו תרומה משמעותית למדינה. אפשר למצוא לכך שלל הסברים ותירוצים, אך סביר להניח שהסיבה העיקרית היא חרדה שנמצאת מתחת לפני השטח.

יותר מכך, חלק מהאמהות שראיינה מן־שלוי ניסו להילחם באופן לא מודע בתכונות הגבריות של הבנים שלהן, על ידי עידוד תכונות הפוכות לגבריות החזקה והאמיצה. אחת מהן סיפרה על האסטרטגיה שלה – לגדל את בניה כפחדנים: "מהרגע שהתחיל לזחול, הכנסתי לו את החשש. אני לא רוצה שיהיה אמיץ מדי וילך לדברים מפחידים מדי שלא יהיה כזה אחד שיקפוץ לתוך האש כאילו אין מחר שלא יהיה גיבור גדול בצבא, לא רוצה גיבורים". אסטרטגיות נוספות הן שמירה על הבן קרוב לאם, מעורבות יתר בחייו, עידוד של תכונות "נשיות" ועוד. "כאילו תוך תיאום ודיבור מראש נפרשה אסטרטגיה חינוכית מההיריון ועד לגיוס, לעתים מודעת ולעתים לא־מודעת, שמטרתה לשלוט בתהליך הגדילה של הבן – להשאירו ילד קטן. לעצב את אופיו עם כמה שפחות אפיונים קרביים־גבריים, תוך עידוד החלק הנשי והתעלמות מהתפתחותו המינית, ולעכב את תהליך הפרידה שלו מהאם, במטרה לנסות להילחם בנטייתם הטבעית של הבנים להימשך לחילות הקרביים", כותבת מן־שלוי.

לדבריה, הדבר אינו נובע ממספר הנופלים בעת השירות הצבאי. להיפך, מספר הנפגעים הצעירים בתאונות דרכים גבוה ממנו בהרבה, ולמרות זאת לא הוזכר על ידי ההורים כחרדה המתעוררת בליבם בשלבים המוקדמים של גידול ילדיהם. לכן, חיפשה מן־שלוי גורמים לא מודעים העשויים לייצר חרדה שתתחבר לשירות הצבאי, ומצאה שחוק גיוס חובה מקשה על האם למלא את תפקידה.

לאם, אומרת מן־שלוי, יש שני תפקידים מרכזיים: הראשון, לגדל את הבן תוך שמירה על בריאותו וחייו; והשני, לאפשר לו לפתח זהות אישית, גברית ונפרדת מאמו. במציאות הישראלית הזו, הצלחה במשימה אחת עלולה לסתור את המשימה השנייה, שכן "האמהות שמצאו את עצמן צריכות לבחור בין שתי המטלות בחרו לשמור על חיי הבן דרך שמירתו קרוב אליהן, לעתים אפילו תוך חבלה בתהליך ההתפתחות הגברי־האינדיווידואלי", כותבת מן־שלוי בספר.

האב מתמודד גם כן עם סתירה בין שני תפקידיו – להגן על המשפחה ולהוות מודל גברי לבנו. האב חושש שסיפורים על חוויותיו הצבאיות ידחפו את הבן שלו לשירות צבאי קרבי שעלול להסתיים במותו. כדי להוות בכל זאת סוג של מודל גברי לחיקוי, חלק מהאבות מספרים על החוויות שלהם בצמצום, ונזהרים לא לעשות זאת באופן מתלהב מדי. אלו ששירתו בחיל קרבי ומבינים את המשמעות העמוקה של העניין, נמצאים בדיסוננס מול הבן. אם הבן יילך לקרבי, אף ייווצר היפוך תפקידים, ובסופו של דבר הבן הוא זה שיגן על האב, ולא ההפך.

לפי מן־שלוי, הסתירה בין תפקידיהם השונים של האם והאב מובילים אותם לחוש חרדה באשר לגידול בניהם, וכשהם לא מודעים לכך, הם אינם מכילים אותה – ויותר חרדה עוברת אל הבנים, מתערבת בתהליך התפתחותם כאינדיבידואלים ומשפיעה על עיצוב הזהות המגדרית כגברים. היא מוסיפה שהסתירה גם משפיעה על הדינמיקה בין ההורים – האם מערערת על הגבריות של האב כדי לפגוע ביכולת שלו להוות דוגמה לבן, והאב, מצידו, נעשה פסיבי יותר מול הבן.

"הצבא הוא לא אירוע חד־פעמי של גיל 18, אלא הוא מתערב באופן לא מודע בתהליכי האמהות והאבהות, נכנס לחיים הזוגיים ולכן מעצב את תהליכי הפיכת הבן הישראלי לגבר, ולמעשה גם את הגבריות עצמה – דבר שגם משפיע על הנשיות, על היחסים הזוגיים וכך הלאה", מסבירה מן־שלוי.

קוראי הספר עלולים להרגיש כי המסקנות של מן־שלוי לא משתלבות עם הערכים והאידאולוגיה של ההורים, ועם תהליך החִברות בישראל. סיבה אפשרית היא מיעוט בעיסוק בהשפעה של הצבא על הנפש של הפרט, הבן או ההורה. הדרך ליישב את "הסתירה" בין הערכים והאדיאולוגיה לחרדות ולפחדים יכולה לעבור בהבנת תהליך החִברות.

חיילי צה"ל
AMIR COHEN/רויטרס

לפני כשנה ישבנו באמסטרדם כמה חברי ילדות ודיברנו על השירות הצבאי שלנו. דווקא שם, רחוק מהארץ וכעשור לאחר שהשתחררנו מהצבא, יכולנו לנתח באופן מפוכח את הסיבות שהובילו אותנו לשירות קרבי. דיברנו על ההשפעה של המשפחה, ועל הכוח של הקהילה בהשפעה על בני הנוער. הנחרצות שבה קיבלנו החלטות אי שם בתיכון התפוגגה – ופינתה את מקומה לדיונים עמוקים. הדעות היו מגוונות, אבל דבר אחד היה כמעט חד־משמעי – במושב שבו גדלתי, לקהילה היה תפקיד מכריע באופן שבו התפתחנו. הקהילה לא השאירה לנו הרבה ברירות: חייל צריך לשרת בשירות קרבי, ולשאוף להיות ביחידה הכי מובחרת.

המסר של מערכת החינוך והקהילה היה כי בישראל יש ללוחם מעמד חברתי גבוה יותר. בבית הספר היסודי דיברו איתנו על שיירת הל"ה; ביום הזיכרון נשאו תלמידי התיכון זרים מבית הספר היסודי לבית הקברות, וזוגות־זוגות של תלמידים עמדו בכניסה לבית יד לבנים, לבושים מדי חאקי ואוחזים בנשק; במסע לפולין, לאחר שקיבלנו מכתבים מהמשפחה ביום שישי בערב, הקריאו בפנינו מכתב שכתב אח של אחת התלמידות, לוחם בשירות קרבי, שדיבר על החשיבות של צבא חזק. אלו רק דוגמאות ספורות. גם השיח בין ההורים עסק בגאווה על בנם שמשרת ביחידה מובחרת ועל החיל שהוא עושה בשירותו הצבאי.

מן־שלוי היא פסיכואנליטיקאית, ומזווית זו היא בוחנת תהליכים חברתיים ואירועים משמעותיים בחיי העם היהודי כמו השואה – לא את ההשפעה הקולקטיבית והסוציולוגית שלהם, אלא את ההשפעה שלהם על הנפש של הפרט. עם זאת, המחקר של מן־שלוי דר בכפיפה אחת עם מחקרים סוציולוגיים שנעשו על הגבריות הצבאית בישראל בעבר.

חברה המקדשת לאומיות וגבריות קרבית משמרת מודל גבריות הגמוני ואינה מותירה מקום רב לגבריות שונה, רגשית ומכילה יותר. מנגד, חלק מההורים נותנים "קונטרה" כשהם מנסים לערער על הגבריות הצבאית. כך, במקום שתיווצר מראש גבריות מאוזנת יותר, שתכלול הן עוצמה והן רגישות, מתקיימת בחברה הישראלית מעין "משיכת חבל" בין הקהילה והחברה בכללותה, לבין ההורים עצמם, על זהותו הגברית האינדיבידואלית של הבן.

זהו "שדה קרב" אחר, שמונע על ידי ערכים ואידיאולוגיה מצד אחד, וחרדות מהצד השני. עד היום, העיסוק בגבריות הצבאית נעשה בעיקר מהצד החברתי־לאומי, אך מן־שלוי מצליחה לפרק את נפש ההורים ולהציג מה עובר עליהם במשך 18 השנים מבדיקת האולטרסאונד ועד לגיוס. הנושא הזה חמקמק יותר שכן קשה לזהות את דפוסי הפעולה של ההורים, שמתרחשים פעמים רבות באופן חסר מודעות לחלוטין. מי שמושפע מכך הם הגברים, שלא מקבלים הזדמנות לגבש גבריות שפויה, אך בסופו של דבר – האתגר להצליח בכך הוא של כולנו.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#