רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנשים שברחו והתינוקות שנשבו: הסוד האפל של החברה החרדית

לכתבה
אוליבייה פיטוסי

אסתי וינשטיין, שהתאבדה לאחר שיצאה בשאלה ומשפחתה ניתקה איתה קשר, השאירה אחריה ספר שהוא כתב אישום נוקב כנגד חסידות גור והחברה החרדית. נשים שעברו תהליך דומה מספרות על המאבק לשוב ולהיות אמהות

33תגובות

בקיץ שעבר, כל המדינה דיברה על אסתי וינשטיין, חסידת גור שיצאה בשאלה והתאבדה בעקבות הנתק משש מתוך שבע בנותיה. היא היתה בת 50 במותה. כצעירה גדלה והתחנכה בחסידות, המפורסמת בגישה החמורה באורח יוצא דופן בכל הנוגע להלכות אישות ובהגבלות שהיא מטילה על חיי המין והזוגיות של חסידיה. לאחר נישואיה, חייה כאישה ואם תחת דיכוי פנו לנתיב שממנו לא היה לה כל מוצא. זמן מה אחרי הלוויה המתוקשרת, שבה עמדו זה לצד זה חרדים וחילונים עם פרחים וספדו לה, ראה אור גם הספר "עושה כרצונו", שכתבה.

בספר, שאת הטיוטה שלו דאגה לשלוח לכל חבריה ומכריה בטרם התאבדה, וינשטיין העלתה על הכתב את מסכת חייה העגומים ואת הסוד האפל שהסתירה מעין כל. היא מגוללת בו את סיפור חייה של אישה צעירה וחסודה – וינשטיין ויתר הדמויות מופיעים בו בשמות בדויים – מראשית נישואיה בחסידות, לידת שבע הבנות וגידולן, ועד לשלב בנישואים שבו הבעל מוביל אותה לעברי פי פחת בדרישות מיניות הולכות ומחריפות. ביום הם חסידי גור מהשורה, ובלילה פורצים גדרות מיניות שאין לה דרך להכיל. ולבסוף, לאחר שעשתה כרצונו בסיפוק מאווייו, והיתה עם גבר אחר לעיניו, הבעל מתאכזר לה שוב כשהוא טוען שלאחר המקרה הזה, היא בעצם אסורה לו. הגיבורה, הלא היא אסתי, לא יכולה לשאת יותר את הנטל הנפשי של הפיצול ומתמוטטת.

שער מגזין וומן ספטמבר 2017
אסתר וינשטיין

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של TheMarker Women

לאחר שניסתה להתאבד ואושפזה, וינשטיין החליטה שלא לחזור לחייה המעוותים. היא עזבה את החברה החרדית, יצאה בשאלה והחלה בהליך גירושים. כדי לגונן על בנותיה מהאמת המרה, היא לא סיפרה להן מה באמת קרה לה, אך בנותיה המוסתות האשימו אותה בנטישתן ונידו אותה. היא ניסתה כמיטב יכולתה לשמור על חוטי הקשר האחרונים אתן, שנפרמו והלכו, אך חוץ מתמי בתה שעברה אליה עם בנה – שאר הבנות שלחו לה מכתבים מלאי דברי שטנה, והיא לא יכלה יותר לעמוד בכך.

הלווייתה של אסתי וינשטיין
מוטי מילרוד

עשרות נשים כמו אסתי, "אמהות שכולות עם ילדים חיים", כהגדרת אחת מהן, חיות בישראל. בעבר, היוצאים בשאלה היו בעיקר צעירים בשנות ה־20 לחייהם; אך בשנים האחרונות, עם פריחת הפורומים באינטרנט והרשתות החברתיות, שבהן אפשר למצוא קהילה תומכת, החל גל של יוצאים בשאלה שהם בעלי משפחות, ובהן אמהות רבות. בעקבות סיפורה הקשה של וינשטיין החלו אמהות שיצאו בשאלה לספר את סיפוריהן לאנשי העמותות המסייעות ליוצאים וכן בפייסבוק. לא פעם הן נאלצו להשאיר מאחור ילדים הגדלים אצל האב החרדי, והן קובלות על היחס המשפיל שהן מקבלות בחברה החרדית, ועל כך שמונעים מהן לגדל את ילדיהן.

הלווייתה של אסתי וינשטיין
מוטי מילרוד

דבורי (שם בדוי), אם שאיבדה כל קשר עם ילדיה, הכירה את וינשטיין בפייסבוק. עבור שתיהן, הרשת החברתית נהפכה לאמצעי לתיעול הכאב, מקום שבו אפשר לדבר בחופשיות בחסות האנונימיות על הכאב והגעגועים לילדים. לא במקרה השתיים מצאו שפה משותפת. הן היו אחיות לצרה, קרובות בגיל, ובנות למשפחות חסידיות חשובות ומרכזיות בקהילותיהן. עד ההחלטה להתגרש, הן היו בשר מבשרה של הקהילה שבה גדלו. אבל לאחר הגירושים, כשהבעל הסית את הילדים נגדן וגרם לניתוקם מהאם, הקהילה עמדה לצדו וגיבתה אותו. במקרה של שתיהן, השימוש בילדים כחלק מהמאבק רק החריף אל מול הצעדים שעשו בדרך לשחרור מהדת.

למרות הכאב הגדול, הן בנו לעצמן חיים. עבדו במקצוע מספק, הרוויחו שכר יפה, טיפחו את הבת האחת שנשארה להן (לאסתי היה גם נכד). מדי פעם הן בדקו מה נשמע וחיזקו זו את זו במאבקן ובכאבן. בהלוויה הסוערת של וינשטיין, דבורי היתה נתונה בסערת נפש גדולה. היא התקשתה להכיל את הצער – על חברתה, ועל עצמה.

עטיפת הספר של אסתי ויינשטיין, "עושה כרצונו"
צילום: אמרי זרטל

דבורי, כיום באמצע שנות ה־40 שלה, היתה נשואה בנישואים מרים לחסיד אדוק כלפי חוץ, שהתעלל בה. ילדיה הגדולים נמצאים בנתק ממנה כבר יותר מעשור, מאז החליטה להתגרש מאביהם. כיום הם בשנות ה־20 לחייהם. "הייתי בטיפול פסיכולוגי ארוך, ידעתי שיש לי בת בבית, נסיכה לגדל, פגשתי בן זוג. הכאב היה יומיומי, אבל חשבתי שהצלחתי לקיים חיים במקביל אליו. המוות של אסתי ערער אותי מאוד. נשברתי. פחדתי שהגעגועים יציפו אותי עד לרמה של אובדנות, כמו אצל אסתי. אחרי שנודע שהגופה של אסתי נמצאה, הבת שלי צעקה 'אמא אל תעשי את זה'".

דבורי היא בת למשפחה חמה ועוטפת, ואביה תמך במאבקה גם לאחר שיצאה בשאלה. היא הצטיינה בכל וכשהגיעה לפרקה, בגיל 19, שידכו אותה לבחור שהצטיין בלמדנותו. אחרי החתונה היא עבדה במקצוע מכניס ופרנסה את המשפחה, כשבעלה ישב ולמד. ואולם, היא מספרת, "בעלי התגלה כשתלטן אובססיבי ומתעלל". בהתחלה ההתעללות שלו היתה פסיכולוגית. כך למשל, כל יום שישי הביא לאשתו פרחים, מחווה רומנטית שנהפכה לאימה של חייה. "הוא היה מצפה ממני לשבחים ולתודה. אך לאחר שאמרתי תודה וציינתי עד כמה הפרחים יפים, הוא היה טוען שאני כפוית טובה, שאני אף פעם לא אומרת תודה, ושאני רק מדמיינת שהודיתי לו. הסצנה חזרה על עצמה. הוא היה מייסר אותי על שלא עמדתי בציפיות שלו".

זמן רב העריצה אותו. "הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, ראה עולם, וחוץ מזה הוא נחשב בעל מידות. לא יכול להיות שהוא יעשה טעות. נדרשו לי שנים להבין שהוא מניפולטור, שהוא נהנה להשפיל אותי, לסחוט אותי רגשית ולהאשים אותי ללא הרף, עד שהאמנתי שאני לא בסדר. בכל שנות הנישואים האיומות הללו, חייתי בפיצול. בחוץ הייתי אישה מצליחה, בבית – סמרטוט. נאלצתי לבקש את רשותו על כל זוג מגפיים שקניתי, לדווח לו כשהגעתי לעבודה וכשיצאתי מפגישות. כשהייתי מודיעה על איחור, הוא היה פותח בצווחות ולא מאמין לי שהיו פקקים.

שכם
מוטי מילרוד

"המשפט האהוב עליו היה 'אישה כשרה עושה רצון בעלה'", ממשיכה דבורי. "אבל הוא ידע לסחוט באיומים שקטים את מבוקשו. וכל הטירוף הזה קרה תוך כדי עבודה סביב השעון, כשאני רצה להביא את הילדים למוסדות בבוקר ולוקחת אותם בצהרים, בעוד הוא קם בניחותא בעשר וגם ישן בצהרים. במשך השנים החל אצלי תהליך הדרגתי ומשולב של התפכחות מהנישואין ועזיבת הדת. לא התעסקתי בשאלות אמוניות כלל, פשוט תיעבתי את החברה החרדית. בסוף שנות ה־90, ביום כיפור, נכנסתי לפורום של יוצאים בשאלה והתחלתי לכתוב".

היחסים הפכו לקשים יותר ויותר. הבעל החל לבודד את דבורי ולא הסכים שתזמין בני משפחה ומכרים לביתם. היו גם אפיזודות של אלימות פיזית. ככל שהיא נעשתה פתוחה יותר בסגנון הלבוש שלה, הוא הקצין בלבושו ובאורח חייו, ומירר את חייה. בשלב מסוים אזרה אומץ ועזבה את הבית לדירה שכורה בסמוך לביתה הקודם – עדיין בלבוש חרדי ובפאה – אך הוא החל להסית את הילדים נגדה. 'בגללך לא יהיה לי שידוך', אמרו לה הילדים, שהיו אז בני 12 ו־14, והאשימו אותה שהיא לסבית (נאצה חמורה בחברה זו, ת"ר). בתוך זמן קצר, ילדיה הגדולים הפסיקו לדבר איתה. אחרי מערכה ארוכה שניהלה בבית המשפט לענייני משפחה בתביעה להסדרי ראייה, היא החליטה לעבור דירה עם ילדיה שנותרו עמה לעיר סמוכה ורשמה אותם לבתי ספר דתיים שם.

כדי לעצור אותה החל הגרוש שלה במערכה משפטית מחודשת, ולשם כך גייס ללא קושי את "קופת העיר" – גוף צדקה שנותן כסף לעניים וחולים. "הצלת נפש משמד" – זו היתה כותרת העלון שחולק בתיבות הדואר ברחבי בני ברק ונועד לפתוח את הלב והכיסים של התושבים באמצעות השמצות על האם, ולסייע לאב לממן את המערכה. מי שקרא בעיון את העלון שעליו היו חתומים גדולי הדור, נחשף לסיפורה קורע הלב של ילדה ש"מוצאת לשמד", כשבפועל הועברה מבית ספר חרדי לדתי. על האם מסופר שהיא שיכורה, שריח אלכוהול נודף מפיה ושהיא נוטשת את ילדיה בלילות.

אביבה דוד
אביבה דוד
מולי גולדברג

"לצד החרדי יש תמיכה חזקה מאוד מהקהילה, ואילו היוצא בשאלה עומד לבדו מול מערכת משומנת שכל מטרתה היא לנתק ממנו את ילדיו", אומרת אביבה דוד, המרכזת את קבוצת הורים גרושים בעמותת "יוצאים לשינוי", המסייעת ליוצאים בשאלה. "לחרדים לא אכפת שהילדים האלה המנותקים מהוריהם יהיו פגועים – העיקר שלא יהיו חילונים. זהו מאבק על הנשמות של הילדים. לא מתחשבים בטובתם".

על רקע המאבק על הנשמות, רוב ההורים היוצאים בשאלה סובלים מניתוק הקשר עם ילדיהם. אך בסיפור הקשה הזה, המצב של הנשים סבוך עוד יותר. האישה מופלית פעמיים, אומרת דוד: "הרי גם כששני הצדדים חרדים, לגבר תמיד יש יתרון על האישה בבית הדין. אז עכשיו יש לה שני באגים: היא גם אישה וגם יוצאת בשאלה".

כמו דבורי, גם דוד יודעת מה כבד המחיר של החופש. הסיפור שלה הוא תמונת התשליל של וינשטיין. במשרד שאותו היא מנהלת בירושלים, אף אחד לא יודע שהבחורה הנמרצת והמרשימה, הלומדת בערבים תואר בחשבונאות באוניברסיטה הפתוחה, היתה חרדית עד לא מזמן. דוד היא בת 37, אם לשישה בנים שאינם פוגשים אותה מאז גירושיה לפני כארבע שנים. כדי לראות את ילדיה היא מתגנבת בערב שישי וצופה בהם כשהם הולכים לבית הכנסת עם אביהם.

בעצת עסקנים בקהילה שבה חיתה בירושלים, לאחר שהחליטה להתגרש ולעזוב את החברה החרדית, היא עזבה את הבית ושכרה דירה בסמוך. כך, חשבה בתמימות, הילדים יוכלו לחיות במשמורת משותפת. אך אז עשה האב דין לעצמו וסירב להביא את הילדים להיפגש עמה. ניסיונה של דוד לתבוע הסדרי ראייה נתקע בסחבת בבית הדין ללא כל מוצא נראה לעין.

המוות של וינשטיין דחף את דוד לצאת עם סיפורה לתקשורת, בתקווה ש"הדברים יתחילו לזוז" וייקבעו לה הסדרי ראייה. רק לפני כמה חודשים נקבעו לה ביקורים שבועיים קצרים של הילדים אצל רב בקהילה, בנוכחותו של הרב שנשאר בחדר כל הביקור. אך אלה נפסקו לאחרונה ביוזמת האב. "כנראה אני מחלנת במבט עין. יש לי כוחות של גל גדות", צוחקת דוד. ושוב היא ניצבת מול שוקת שבורה ונקרעת מגעגועים וכאב. "האישה עוברת דמוניזציה בבית הדין", מסבירה דוד. "לגבר החרדי יש גישה הרבה יותר קלה לדיינים. הדיין שרואה את הגבר החרדי מתייצב מולו, רואה את עצמו – ובאמת יכול להיות שהוא מכיר את אבא שלו מהישיבה או מבית הכנסת. הגבר יכול לספר שקרים על האישה, והדיין יאמין".

בעקבות פעילותה הציבורית בעמותת היוצאים לשינוי, דוד הבינה שהעוול כלפי נשים יוצאות בשאלה הוא מובנה. "זו שיטה ואידיאולוגיה", היא טוענת. "אם בתחילה חשבתי שאני שקועה בביצה הטובענית הזו לבדי, שזה הסיפור הנוראי שלי עם האדם הרע שהתחתנתי אתו, כיום אני שומעת עשרות סיפורים. אני מבינה שכל המערכת מגויסת. כל הקהילה מגדלת את הילדים האלה. השכנות מכבסות, מבשלות. הילדים אצל האחים והגיסות, לפעמים גם המשפחה של האישה משתפת פעולה עם הגבר החרדי ופועלת נגד הבת שחזרה בשאלה.

"איך זה יכול להיות? הרי היא האמא שלהם, היא נשאה אותם בהריונות המרובים, היא גידלה אותם. הגברים החרדים לא מטפלים בילדים. הגבר הולך ללמוד. פתאום לוקחים את זה ממנה. והבעל שלא נקף אצבע הוא זה אמור לטפל בילדים? זה מעוות. למרות שאנחנו לא חיים תחת משטר דתי, המדינה פועלת בניגוד מוחלט לדמוקרטיה ולכבוד האדם וחירותו, כשהיא בוחרת להתעלם ברוב המקרים מהעוולות של בית הדין".

שרית (שם בדוי) כמעט איבדה את ילדיה ביום אחד, כשהגרוש שלה – שלא ראה את הילדים במשך שנים אחרי הגירושים – החליט לתבוע את המשמורת עליהם. למרות תסקירי הרווחה שקבעו כי הילדים צריכים להישאר עם האם, בית הדין קיבל את שלל סיפוריו של האב על כך שהיא "משרכת דרכיה", והעביר את המשמורת אליו, בדיון במעמד צד אחד בלבד. הדיינים התרשמו לטובה מכך שהאב ומשפחתו החדשה ערוכים לגדל את הילדים, ואילו לאם, שגידלה ופרנסה אותם במשך שנים, בלי שקיבלה מזונות, התירו להיפגש עם ילדיה במרכז קשר.

שרית הצליחה לבטל את רוע הגזירה. בזכות התושייה שלה וליווי של עו"ד מסור, הילדים נשארו אצלה. "בבית הדין לא מנהלים דיון ענייני, חוקי, עם ראיות", אומרת שרית, "הדיינים לא בוחנים את סוגיית המשמורת אל מול האימהות, אלא רק בממד הדתי. הם מתרשמים וקובעים אם אני אמא טובה אך ורק מהבחינה הדתית. וברגע שאני גם אישה וגם יוצאת בשאלה, ברור שמטרתם העיקרית היא להחזיר את הילדים למוטב. לא משנה כמה לא מתפקד האב, תמיד יעדיפו אותו על פני".

הנישואים בגיל צעיר והלידות המרובות בחברה החרדית נהפכים לנקודת התורפה של הנשים כשהן יוצאות בשאלה ונכנסות בשערי בית הדין. "בדרך כלל יש לאישה חרדית ארבעה ילדים עד גיל 27, והיא נלכדת במרוץ הסמכויות בבית הדין. הנשים שמתחילות כחלשות נשחקות תוך כדי ההליכים הארוכים ומוותרות – על הכסף, על הסדרי ראייה. כמה אפשר להילחם?

"הניתוק מהילדים, ההסתה, זו נקיטת עמדה חד־משמעית של החברה שאסור לשנות אורח חיים", מוסיפה שרית. "בית הדין הוא ממסד דתי שוביניסטי והוא לא משחרר. התחתנת כחרדית? אסור לך להשתנות".

שתי ילדות חרדיות
אמיל סלמן

"בהתמודדות עם מאבק הגירושים אין לאישה היוצאת בשאלה משאבים. חוץ מעזרה של חברות ואולי איזה מתנדבת בעמותה שעוזרת לה, היא בודדה במערכה", מרחיב שאול (שם בדוי), יוצא בשאלה והורה לילדים מנוכרים בעצמו, שהיה פעיל במשך שנים בסיוע מאחורי הקלעים במערכה המשפטית של נשים יוצאות בשאלה. שאול אף היה מעורב בניסיון גישור בין וינשטיין למשפחתה. "מול האישה עומדת הטייקוניזציה החרדית. המגזר מעמיד נגד היוצאים עורכי דין מהשורה הראשונה ומשלם להם. אם האדמו"ר רוצה לחנוק אישה שיצאה בשאלה, מי יעמד בדרכו? הוא יכול. יש חרדים עשירים שמוכנים לתרום כסף ולממן תיק כזה".

אם לא די בכך, המראה של האישה שיצאה בשאלה והלבוש שלה "לא בא טוב בעין", כדברי שאול, לשלל הגורמים המעורבים בתיק הגירושים – מהדיינים דרך העובדות סוציאליות ועד המטפלים החרדים – וההסתייגות הזו משפיעה על כשרות האימהות שלה בעיניהם. "חוץ מהמאבקים להתפרנס ולשרוד כאם חד־הורית, לעתים האם הזו גם נמצאת במרד נעורים. היא מגלה את הנשיות שלה. היא רוצה ללכת עם גופיה חושפנית. זה מובן, היא כולה בת 25. עכשיו, העובדת הסוציאלית מבקרת בדירה שבה היא גרה עם שתי שותפות ורואה אותה מטגנת המבורגר על המחבת, ואולי מסתובב בדירה גם חבר שלה או של השותפות.

"ולעומת זאת, לבעל החרדי שלה יש זקן, ותוך דקה וחצי הוא מתחתן שוב. הוא גר בבית חרדי למהדרין. ומספיק שבדרך האישה עשתה כמה טעויות, כמו ללכת עם הילדים בשבת, או שיצאה מהבית, כמו וינשטיין, בלי הילדים – וזה כמו כתם שלא יורד. מיד אומרים שהיא מתנהגת בחוסר אחריות, שהיא לא אמא טובה, ומה לא. כשמתחילות המלחמות, העובדות הסוציאליות רואות בה טרף קל. לוקחים לה את הילדים".

שאול ניסה לעבוד עם הנשים שפנו אליו על תהליך מסודר של יציאה בשאלה. "דיברנו על כך שחשוב שיעשו עבודה במחתרת של בדיקת האופציות, עבודה נפשית, למשל שיצטרפו לקבוצת תמיכה או ילוו אחת את השנייה. אבל זה כמעט אוקסימורון, יציאה מסודרת. כי לרוב האישה מתפוצצת, וחייבת לצאת עכשיו".

"אני מבינה היטב את הכאב של וינשטיין על שמנעו ממנה לגדל את הילדים שלה", אומרת דבורי. "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי מאבדת גם את הבת הקטנה שלי. כיום אני יודעת שיש לי יצר חיים שיש לו קיום משל עצמו. אבל יש לי קופסה אטומה וסגורה של שדים ולפעמים הם פורצים את המכסה ונוגעים בי. זה קורה באירועים משפחתיים, בחגים, כשמשהו מאיר לי את המציאות בפנס מסמא. ואז אני מוצאת את עצמי אומרת, רגע, אבל איך אני יכולה לחיות בלעדיהם? ברגעים האלה אני מתפרקת ואני יכולה להיעלם ליום או יומיים, ואחר כך לחזור ולתפקד.

"אני לא יכולה להשלים עם הקטיעה הזו ויש בי זעם רב", היא מוסיפה. "גם אם הילדים יחזרו אלי, הם יהיו אנשים בשנות ה־20 לחייהם. הם לא יהיו הילדים שגידלתי. איפה השנים שאבדו? אף אחד לא יחזיר לי אותן".

האימהות לבתה, היחידה שנשארה עמה, היא חוויה שמייצרת כל יום תובנות חדשות לגבי חייה הקודמים. "זו התגלות. את מבינה שיש משמעות אחרת לאימהות. בחברה החרדית את יכולה להיות אמא טובה ודואגת, אבל התפקיד הוא בעיקר פונקציונלי. את מבשלת ומגהצת חולצות, ואולי גם מנשקת ומחבקת. אבל את לא מעלה בדעתך שיש לך זכות לעצב ולהנחיל ערכים.

"כיום, אני כבר לא צריכה לדאוג שהילדה תיישר קו עם מנהלת בית הספר. אני משוחררת מזה. האימהות שלי היא קודם כל מודעות לכך שיש לי הרבה מה להעניק לה. ערכים, מוסר, התבוננות פנימית וחופש בחירה. השיחות שלנו עמוקות, קרובות ומעשירות. אני כועסת על שמנעו מממני להיות האמא הזו לילדים הגדולים שלי".

למרות הזעם, דבורי, שרית ואביבה דוד ונשים אחרות הנלחמות בשיניים על הילדים, הן נשים מעוררות השראה. הן מחוברות לחיים, אף שהן מתפרקות במסתרים. בזמן שהן מכלות שנים מחייהן תחת ההתקפה של הממסד החרדי ונכנסות לחובות כדי לממן את המערכה המשפטית, הן מצליחות ללמוד ולסגור פערים ולפתח את עצמן אישית ומקצועית. "אני עושה את זה עבור ילדי", אומרת דוד. "אני רוצה שהם ידעו שאמא שלהם נאבקה והמאבק לא שבר אותה. אני רוצה שהם יתגאו בי בזה שנלחמתי עליהם ונלחמתי גם על עצמי".

מהנהלת בתי הדין הרבניים נמסר: "כיוון שמדובר בהליך שיפוטי איננו יכולים להגיב לגופו של תיק, כאשר מטבע הדברים הדיונים נערכים בדלתיים סגורות וחל עליהם חיסיון על פי חוק. על כל פנים טובת הילדים היא ורק היא העומדת לנגד עיני הדיינים. ההחלטות מתקבלות על פי תסקירי גורמי הרווחה ללא שום קשר לאורח חייהם של מי מבין ההורים".

הגרוש של אביבה דוד, גואל דוד מסר בתגובה: "זה זמן ממושך שגרושתי, גב' אביבה דוד, עוסקת בהשמצות והכפשות, בעיקר כנגדי ונגד בתי דין רבניים". הוא הכחיש את הטענות נגדו מכל וכל ואמר: "אני מקיים ומציית באופן מוחלט להחלטות בית הדין בענין הסדרי הראייה שבין גב' אביבה לבין הקטינים".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#