תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נשים לא יודעות לנהוג, גברים בוגדים יותר. זה מדעי?

לכתבה
פועלת מרכיבה מנוע במפעל של אאודי בגרמניהBloomberg

המדע נחשב תמיד מדויק וחסר פניות, אך זה מאות בשנים שהוא מתעלם מהמין הנשי פשוט כי כך קל יותר להגיע למסקנות. ספרה של אנג'לה סייני מבקש לחשוף כיצד דעות קדומות הן אלה שעומדות מאחורי כמה אמיתות מדעיות

9תגובות

כששרה הרדי החלה את דרכה כפרימטולוגית – חוקרת מינים שונים של קופים – בשנות ה־70, היה זה תחום שנשלט באופן כמעט בלעדי על ידי גברים. ההנחה המוסכמת היתה שהאבולוציה האנושית התעצבה בעיקר על ידי התנהגות הזכרים, שפעלו תחת לחץ לשפר את כישורי ההישרדות שלהם ולהגדיל את סיכוייהם לזיווג. הציפייה היתה שפרימטים יפעלו בצורה דומה. הפרימטולוגים שיצאו לתצפיות נהגו להתעלם באופן שיטתי מהנקבות, שנתפשו כפסיביות ותלויות בזכרים.

כשהרדי יצאה לתצפת, היא חקרה תופעה של קופי לנגור שרצחו בשיטתיות תינוקות שאינם שלהם, במטרה לגרום לאמהות למהר להתרבות שוב, וכך להגדיל את סיכוייהם שלהם להתרבות עמן. אולם מה שהרדי גילתה היה הפתעה של ממש. נקבות הלנגור התקבצו יחד ונלחמו בזכרים, במטרה להגן על צאצאיהן. הן הזדווגו עם מספר רב ככל האפשר של זכרים, מאחר שאלה לא תקפו תינוקות של נקבות עמן הזדווגו, גם אם לא היו שלהם.

שער מגזין וומן ספטמבר 2017

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של TheMarker Women

נקבות הלנגור התגלו כמתוחכמות ואגרסיביות – והפרימטלוגים כבר לא יכלו להתעלם מהן. כיום פרימטולוגיה הוא תחום שנשלט בעיקר על ידי נשים. הרדי טוענת כי אם נשים היו בתחום קודם לכן, לא היתה התעלמות כה גורפת מהנקבות ומתרומתן לאבולוציה של המינים השונים.

הסופרת אנג'לה סייני
ASaini

זו לא הפעם הראשונה שהנחות מוקדמות של חוקרים על מגדר הטו את המחקר ואת תוצאותיו, ואף גרמו להם לפספס מידע חשוב. בחלק גדול מהמקרים היה מי ששילם על זה מחיר כבד. בספר Inferior, אנג'לה סייני מבקשת להאיר את המקרים האלה, את הטעויות וההטיות המגדריות שנעשו, ואת המחקר העדכני, שהיא מקווה שישנה את הדרך בה אנו תופשים את מוחן, גופן, ומקומן של הנשים לאורך ההיסטוריה האנושית. סייני היא סופרת, שדרנית ועיתונאית בריטית בתחום המדע, ובעלת תואר מאסטר בהנדסה מאוניברסיטת אוקספורד.

הקריאה בספר מעלה את השאלה מה היה קורה לו הגישה של החוקרים למגדר היתה נייטרלית – או לחילופין, האם בכלל יש דרך נייטרלית לגשת לנושא כל כך טעון, והאם תחום שנשלט ברובו על ידי גברים יכול בכלל להיות נייטרלי.

עטיפת הספר Inferior

המדע השאיר נשים בחוץ שלוש פעמים. פעם אחת כשסגר את שעריו בפני חוקרות ומדעניות, והתייחס בביטול לאלו שהצליחו להיכנס למועדון הסגור; בפעם השנייה כשלא התייחס ברצינות לנקבות כאל מושא מחקר; ובפעם השלישית, כשכבר כן התייחס אליהן, אך השליך עליהן את התפישות התרבותיות־מגדריות של מדענים גברים. בכך נשמר המצב הנתון, באמצעות צידוקים מדעיים כביכול, מבלי לאתגר את ההנחות שמלכתחילה הציבו נשים בעמדות נחיתות.

פרופ' דפנה יואל, חוקרת מוח באוניברסיטת תל אביב, אומרת לסייני שהבעיה מתחילה כשהם מניחים שקיימים שני סוגים של מוחות – גבריים ונשיים – ועל בסיס ההנחה הזאת ממשיכים את המחקר, במקום להוכיח את עצם קיומה של הדיכוטומיה.

סייני שואלת איך המדע טעה כל כך לגבי נשים, ומזכירה שהוא טעה בעיקר לגבי נשים, אבל גם לגבי גברים. המדע טעה לגבי מגדר, מין והקשר ביניהם. בסופו של דבר, חוקרים נאלצו לצאת מאזור הנוחות שלהם ולשנות את תפישותיהם לגבי נשים, גברים והחברה בכללותה. בחרנו להראות כאן כמה דוגמאות לשינויים אלה.

"נשים פסיביות וגברים אקטיביים", או: מה חקר תאי זרע וביצית יכול ללמד אותנו?

וודי אלן בסרט כל מה שרציתם לדעת על סקס

היפהפיה הנרדמת ישנה בארמון, והמתינה לנסיך שיבוא ויעיר אותה משנתה באמצעות נשיקה. הנסיך האמיץ חדר מבעד לקוצים, הגיע אל הנסיכה – והסוף ידוע. כעת דמיינו את הסיפור שוב, רק שבמקום היפהפיה הנרדמת תהיה הביצית, ובמקום הנסיך האמיץ יהיה הזרע. רגע, מה?

לפי התפישה המדעית שהיתה מקובלת בעבר, החוקרים נדהמו לגלות עד כמה "נשית" היא הביצית וכמה "גברי" הוא הזרע. הביצית פשוט נמצאת שם, פסיבית, נסחפת מהשחלות אל הרחם; תאי הזרע, לעומת זאת, נזקקים לכוח רב כדי לעבור את כברת הדרך מהאשכים במעלה הנרתיק, אל הביצית, שם הם מצליחים לבקע את קרום הביצית ולחדור אליה.

הפלא הגדול בעיני מדענים במחצית השנייה של המאה ה־20 היה יכולתו המופלאה של הגבר לייצר מאות מיליוני תאי זרע ביום לאורך כל חייו, בעוד שאישה מצליחה לייצר רק ביצית בשלה אחת בחודש, בשנות הפוריות בלבד. במאמר שפרסמה ב־1991 האנתרופולוגית אמילי מרטין, המשמשת פרופסורית בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, היא כתבה כי הפוריות של הגבר זכתה לשבחים רבים, בעוד שהפוריות אצל אישה נתקלה כמעט בזלזול. "הביצית תמות תוך שעות ספורות אם לא יציל אותה הזרע", תיארו זאת, תוך התעלמות מכך שגם הזרע ימות אם לא יופרה.

החוקרים השליכו את התפישה החברתית־תרבותית שרווחה ביחס לגברים ונשים על הזרע והביצית, והשפה הרפואית היתה מוטה באופן שהשפיע על ייצוגי המין. כיום, אנו יודעים שהביצית משחקת תפקיד אקטיבי בהפריה, וכי תאי הזרע אינם חזקים כפי שנתפשו בעבר. רק מאות בודדות של זרעים יגיעו בסופו של דבר אל הביצית. במהלך ההפריה תאי הזרע ששרדו מקיפים את הביצית, וההשריה של כולם יחד מעכלת את קרום הביצית על ידי האנזימים שבתא הזרע. רק אז יכול תא זרע אחד לחדור לתא, להתמזג איתו ולהתחיל את ההפריה. בנוסף, בתוך הביצית נמצא אברון בשם מיטוכונדריה, שמייצר אנרגיה. תהליך ההפריה והתחלקות התאים דורשת אנרגיה רבה, שאותה מספקת הביצית באמצעות המיטוכונדריה.

"בנים יהיו בנים", או: גם נשים אוהבות סקס?

אי-פי

דמיינו לעצמכם שאתם יושבים באוניברסיטה. אדם זר, בן המין השני, ניגש אליכם, אומר שהוא הבחין בכם ואתם מוצאים חן בעיניו, ומזמין אתכם לקיים עמו יחסי מין. זה אולי לא משפט הפתיחה המוצלח ביותר, אבל אם הוא עבד עליכם – אתם כנראה גברים.

התרחיש הזה הוא חלק מניסוי שערכו חוקרים באוניברסיטת פלורידה, ב־1978. את המחקר הובילו ראסל קלארק ואיליין הטפילד, פרופסורים לפסיכולוגיה. התוצאות הראו שאף ששיעור דומה של גברים ונשים הביעו נכונות לצאת לדייט עם אדם זר, אף אחת מהנשים לא נענתה להצעה לשכב עם אחד כזה. כ־75% מהגברים, לעומת זאת, הסכימו לשכב עם אישה זרה להם.

עשויים להיות לכך הסברים שונים, אך הדבר המעניין הוא שהתופעה לא ייחודית לבני אדם. נקבות נוטות להיות בררניות יותר ביחס לזכרים עמם הן מזדווגות. בעוד שנקבות, מרגע שנכנסו להריון ועד סופו לא יוכלו להיכנס שוב להריון, זכרים יוכלו להמשיך ולהתרבות. כך, בניגוד לזכרים, נקבות נאלצות לשקול היטב לפני שהן בוחרות עם מי להזדווג. חוקרים הסיקו שההבדל הזה הוא מה שהניע לאורך ההיסטוריה יותר גברים לבגוד בבנות זוגם או לשאת כמה נשים – שכן הצורך להפיץ את זרעם פשוט טבוע בהם. לעומת זאת, שיערו החוקרים, נשים יעדיפו מונוגמיה עם בן זוג אחד שאותו בחרו בקפידה, ושיספק להן את כל צורכי הישרדותן.

ואולם, נקבות בטבע אינן מגבילות את עצמן לבן זוג אחד, והמחקר של שרה הרדי על הפרימטיות הוא רק הוכחה אחת מתוך רבות. לפי הערכות, כ־5% מהזוגות בארצות הברית נמצאים כיום במערכת יחסים פוליאמורית – ריבוי אהבות ומערכות יחסים, בהסכמה. מאשה הלוי, מנהלת האתר "ממונוגמיה ליחסים פתוחים", מעריכה שברוב המקרים, מי שיוזם את פתיחת הקשר הן הנשים.

אז למה בכל זאת כל הנשים ממחקר פלורידה סירבו לקיים יחסי מין עם אדם זר? ב־2015 נערך מחקר דומה על ידי אנדריאס ברנובסקי והייקו הכט מאוניברסיטת יוהאנס גוטנברג שבגרמניה. לנבדקים הוצגו תמונות של כמה אנשים בני המין השני, ונאמר להם שאלו אנשים שכבר הביעו נכונות לצאת איתם לדייט, או לקיים איתם יחסי מין. עוד נאמר להם שאם יסכימו להיפגש, זה יתקיים בסביבה בטוחה וצוות החוקרים יצלם את החצי הראשון של הפגישה.

הגברים הנבדקים הסכימו כולם לצאת לדייט או לקיים יחסי מין עם לפחות אישה אחת שהוצגה בפניהם. רובן המכריע של הנשים הסכימו לצאת לדייט – וכמעט כולן הסכימו לקיים יחסי מין. כלומר, ההבדלים בין המינים היו משמעותית קטנים יותר, כשהנבדקים חשו שהם נמצאים בסביבה בטוחה. לא הביולוגיה מנעה מנשים לקיים יחסי מין עם גברים זרים, אלא הסביבה עצמה – פחד מאלימות, או מהסטנדרטים הכפולים של החברה.

"הגבר הצייד", או: האם נשים פחות מפותחות אבולוציונית?

במאה ה־19 האמינו שמקומן של נשים הוא בבית, וכי עליהן לעסוק בטיפוח משפחתן וילדיהן, מאחר שזהו הדבר הנכון והטבעי עבורן. צ'ארלס דארווין טען כי לא רק שנשים נמצאות בעמדת נחיתות, אלא זהו המצב הנכון מבחינת החברה – שכן כך יכולות הנשים לשמור על ביתן ועל משפחתן שלמה ומאושרת.

בבסיס הטענות של דארווין עמדה התיאוריה האבולוציונית, שלפיה גברים נאלצו לפתח כישורי מחשבה ולחימה, על מנת לשרוד בטבע, וכדי לשמר את המין האנושי ולגבור על יריביהם. במילים אחרות, מבחינה אבולוציונית, נשים פחות מפותחות מגברים – כי הן לא נדרשו לכך.

דארווין אינו היחיד שסבר כך. ב־1966 הוטבע הביטוי "הזכר הוא הצייד", והנקבות נדחקו לאחור. האנתרופולוגים שמו במחקריהם דגש משמעותי על כישורי הציד של הגברים, שגרמו להאצת ההתפתחות האבולוציונית – עודדו תקשורת, שיתוף פעולה ואת התפתחות השפה האנושית. נשים, לעומת זאת, הושמטו מהמחקרים כליל. החוקרים פשוט לא סברו שיש גם להן חלק בהתפתחות הזו.

ואולם, תרומתן היתה רבה ומשמעותית. כיום כבר ידוע שנשים ליקטו צמחים ושורשים, דגו דגים וצדו חיות קטנות. הן סייעו לגברים בציד חיות גדולות, דאגו לבישול ולבניית מקומות המחיה, ובנוסף על כל זה גידלו ילדים – חינכו אותם, לימדו אותם והכינו אותם לחיים.

אם גברים הם האחראים הבלעדיים על ההתפתחות האנושית, איך יכול להיות שנשים לא מפגרות מאחור, ושוות לגברים בהתפתחותן הפסיכולוגית? לא ייתכן שהתיאוריה לגבי התפתחות המין האנושי תוכרע על פי מה שניתן או לא ניתן לנשים לעשות בתקופה בה בוצע המחקר, בטיעון שזהו המצב הטבעי. הנשים לא היו נחותות מגברים – פשוט, מעולם לא ניתנה להן האפשרות לפתח את כישוריהן כך שיוכלו להוכיח את ההפך.

צ'ארלס דארווין

"ההורות טבעית יותר לנשים", או: מתי הרחקנו את הגברים מתפקידם כהורים?

במחקר שפורסם ב־2011, בדקו את השפעתם של קרובי משפחה שונים על סיכויי ההישרדות של הילדים. תוצאות המחקר הראו שפרט לאמהות, גם לאחים בוגרים ולסבתות היתה יותר השפעה מאשר לאבות. זה לא אומר שאבהות מעורבת אינה חשובה, אלא שסייני טוענת שהיא פשוט לא תמיד היתה חלק מהמבנה המשפחתי.

במחקר שערך האנתרופולוג מרטין מולר מאוניברסיטת ניו מקסיקו ב־2009, הושוו שתי קהילות אפריקאיות. באחת מהן, שנקראה הדזה, האבות היו מעורבים בגידול הילדים בצורה מוחלטת וישנו בסמיכות אליהם, ובשנייה, דטוגה, האבות עסקו בציד ובלחימה, השאירו את הטיפול בילדים לאמהות ואף ישנו במרוחק. תוצאות המחקר הראו שמידת המעורבות ההורית יצרה הבדלים הורמונליים בין הגברים של הדזה לעומת הגברים של דטוגה. לאבות ההדזה היה מינון נמוך יותר של טסטוסטרון בגוף. כיום ידוע ששהייה בקרב תינוקות מעוררת שינויים הורמונליים בגוף, למשל, עלייה של ההורמון אוקסיטוצין, המעורר את תחושת האהבה.

סייני אומרת דבר פשוט: גברים יכולים להיות אבות מעורבים, והם יכולים לבחור שלא לעשות זאת – הדבר תלוי בציפיות החברתיות מהם. הגמישות הזאת היא ייחודית לבני אדם. בפרימטים אחרים לא נצפו תופעות כאלו.

אם גברים יכולים להתאים את עצמם לציפיות החברה בצורה כזו, מה זה אומר על תיאוריות אבולוציוניות אחרות, שמגדירות מצב טבעי אחד בלבד? בשנות ה־60, למשל, הוטבע הביטוי "הזכר הוא הצייד", והנקבות נדחקו לאחור. אם אמהות לא היו כבולות לגידול הילדים, הן היו יכולות לדאוג למזון בכוחות עצמן – ואז היינו מקבלים תיאוריות שונות לגבי תפקידן בהתפתחות האנושות.

"מגדר הוא סביבתי ולא ביולוגי", או: מה ההורמונים מלמדים עלינו?

מומחים רבים סברו שמגדר נקבע על פי הסביבה שבה אנו גדלים, ואם יתייחסו למישהו כאל ילד או ילדה – הוא ירגיש בהתאם. אך הסיפור של מייקל (שם בדוי) לימד את ההפך. מייקל, בן 52, הוא אינטרסקס – כלומר, הוא נולד עם כרומוזומים זכריים, X ו־Y, אבל ללא האנזים הקריטי להפיכת הטסטוסטרון לחומר הכימי ההכרחי להתפתחות איברי מין. כתוצאה מכך, המין שלו היה בלתי מוגדר. במקרים נדירים כמו של מייקל, רופאים העדיפו לגדל את התינוקות כבנות, מאחר שההליך הכירורגי לעיצוב איברי המין נקביים היה קל יותר מזה הנדרש לעיצוב איברי מין זכריים.

ואולם, מייקל לא הרגיש כמו בת. כל חייו הוא זכה להערות כמו "בנות לא מתנהגות בצורה כזאת!", וקוטלג כ"טומבוי". בסופו של דבר, בגיל 19, מייקל בחר להתאים את גופו למגדר אליו הרגיש שייך, נטל הורמונים ולדבריו, "זה כאילו שהשמש זרחה פתאום". מייקל הוא הוכחה לכך שלפחות חלק מהשייכות המגדרית שלנו נובעת מהביולוגיה. השאלה היא לא רק איך אנחנו נראים אלא גם איך אנחנו מרגישים.

© Stefan Dahl Langstrup | Dreamstime.com

"נשים פחות טובות במחשבים ומתמטיקה", או: האם ההבדלים המגדריים מורגשים כבר בינקות?

נתוני משרד האוצר שפורסמו לאחרונה מלמדים שמדעי המחשב הם המקצוע התורם ביותר ליצירת מוביליות חברתית, וידוע כי המשכורות בהייטק הן בדרך כלל מהגבוהות. למרות זאת, רק 18% מהסטודנטים לתואר ראשון במדעי המחשב בארצות הברית הם נשים, ובישראל שיעור הסטודנטיות בחוגים למדעי המחשב גבוה במעט – 29%.

האם זה מקרי, או שנשים פחות נוטות להנדסה וטכנולוגיה? כדי לבדוק אם מדובר בתכונות מולדות ולא נרכשות, צריך לערוך את המחקרים על תינוקות צעירים ככל האפשר. ואולם, מחקרים כאלה עלולים להיתקל בקשיים מאחר שתגובות פיזיולוגיות רבות של תינוקות, כמו חיוך או מבט ממושך, פתוחות לפרשנות ולא בהכרח מסמלות תגובה משמעותית לגירוי שהוצג בפניהם.

בשנת 2007 סיימון בארון־כהן, פרופסור לפסיכופתולוגיה התפתחותית באוניברסיטת קיימברידג', היה משוכנע שהוא הצליח במשימה. בארון־כהן ביקש להוכיח שהמוח הנשי נוטה להתאפיין באמפתיה ואילו המוח הגברי – במערכתיות. אמפתיה היא הדחף לעמוד על רגשותיו של אדם אחר ולהגיב ברגש הולם, ואילו מערכתיות היא הדחף לחקור, לנתח ולבנות מערכת, אין הכוונה לכך שגברים אינם מסוגלים לחוש אמפתיה, או שנשים אינן מערכתיות, אלא שכל אחד מהמינים, בממוצע, נוטה להפגין יותר אמפתיה או מערכתיות מאשר המין השני.

בארון־כהן וצוותו השקיעו שבע שנים בהוכחת המשימה. הם הציגו למאות תינוקות תמונה של פנים ותמונה של חפץ מכני כלשהו, ובדקו באיזה מהשניים בחרו התינוקות להתבונן במשך זמן ארוך יותר. כ־40% מהתינוקות הבנים העדיפו להסתכל על החפץ המכני, לעומת 25% שהעדיפו את תמונת הפנים; ואילו 36% מהתינוקות הבנות העדיפו להסתכל על תמונת הפנים, לעומת 17% שהעדיפו את החפץ המכני. במונחים מחקריים, התוצאה היתה מובהקת – הבנים העדיפו את הרכיב המערכתי, ואילו הבנות העדיפו את הרכיב החברתי.

למרבה אכזבתו של בארון־כהן, המחקר התקבל בביקורת כבר עם צאתו. המבקרים תקפו בעיקר את שיטת המחקר שנבחרה – כיצד מחליטים שתמונה של פנים מייצגת אמפתיה יותר מאשר חפץ מכני, או להפך? האם הסתכלות ממושכת של תינוק בן יומו על תמונה או חפץ בהכרח מעידה על משיכה אינטלקטואלית? ומה לגבי העובדה שמרבית הבנות והבנים בניסוי כלל לא הביעו העדפה שמתיישבת עם המסקנות? ביקורת נוספת הופנתה לחוקרת שערכה את הניסויים. הטענה היתה כי בחלק מהמקרים היא ידעה את מין התינוקות ולא מן הנמנע שהמידע הזה השפיע על האופן שבו הציגה בפניהם את החפצים.

"נשים לא טובות בחנייה", או: מה ההבדלים בין המוח הגברי למוח הנשי?

"המוחות של גברים ונשים מחווטים בצורה שונה, אז למה שיפעלו אותו דבר?" טען נייג'ל שורט, רב אמן בשחמט, כשניסה להסביר מדוע יש פחות נשים ברמות מתקדמות של התחרויות. "לי אין בעיה להודות שלאשתי יש אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר משלי, והיא לא מתביישת לבקש ממני לתמרן את הרכב מחוץ לחנייה הצרה".

שורט אינו היחיד שגייס את ההבדלים המוחיים בין גברים לנשים כדי להסביר הבדלים התנהגותיים. דורות של מדענים עסקו באותה שאלה בדיוק. למעשה, נראה כאילו הדיון הוא לא בשאלה אם יש הבדלים בין המוחות, או מה מהות ההבדלים הללו, אלא בסוגיה איזה חלק במוח מסביר את התפישות המגדריות שאנחנו כבר מכירים.

במאה ה־19 ניסו להוכיח שגברים אינטליגנטיים יותר מנשים באמצעות השוואה בין גודל המוח הגברי למוח הנשי, שבממוצע קטן ממנו. אולם ניסיון זה עורר את "בעיית הפיל", כפי שניסחה זאת אן פאוסטו־סטרלינג, פרופסור לביולוגיה ולימודי נשים באוניברסיטת בראון: "אם הגורם לאינטליגנציה היה נעוץ בגודל המוח, אזי פילים ולווייתנים היו מתעלים על בני אדם בהרבה". ניסיונות לתקן את הכשל הזה על ידי שקלול גודל מוח ביחס למשקל הגוף נזנחו, לאחר שהתברר כי נשים התעלו על גברים לפי מדדים אלה.

בסריקות מוחיות חדשניות מהשנים האחרונות התגלה כי לנשים יש יותר קשרים בין ההמיספרות (שני החצאים של המוח הגדול), ואילו לגברים יש יותר קשרים בתוך ההמיספרות עצמן. המשמעות היא שגברים מתאפיינים בכישורים מרחביים מפותחים יותר, ואילו נשים מתאפיינות ביכולות ורבליות מפותחות יותר.

האם מקור כל ההבדלים המגדריים נמצא במוח, או שההבדלים המגדריים שהורגלנו אליהם הם שהשפיעו על המוח? החוקרת אלינור מגווייר הצליחה להוכיח שאזורים שונים במוח משתנים ומתפתחים לאורך השנים בהתאם לכישורים שנרכשו. השינויים אמנם מינוריים, אך הם משמעותיים. כך למשל, אצל נהגי מוניות שנדרשו לשנן עשרות־אלפי רחובות ומיקומים שונים התגלה שההיפוקמפוס, חלק במוח שמקושר לזיכרון ולמידה, היה מפותח יותר בהשוואה לאחרים.

"האם החוויה של להיות אישה יכולה לשנות את המוח?", תוהה סייני. אם התשובה לשאלה זו חיובית, היא יכולה להסביר את ההבדלים שנצפו בין המוחות. ואם היא צודקת, נראה שלא מעט מחקרים טעו כשניסו לקבוע מהי הסיבה ומהי התוצאה.

"טלי הורמונלי", או: האם הרפואה מוטה לטובת גברים?

נשים מחכות בתור בבית חולים בעיר אמריטסר בהודו, ביולי 2013
אי־אף־פי

כ־6 מיליון כדורי שינה נמכרו בארצות הברית ב־2011, והיוו נתח שוק משמעותי עבור חברות התרופות. כדור שינה מסוג אמביאן התאפיין בתופעות לוואי אפשריות של תגובות אלרגיות, איבוד זיכרון וישנוניות במהלך היום, שעשויה להוביל לתאונות דרכים. נשים שקיבלו מינונים זהים לאלה שנטלו הגברים הראו נטייה גוברת לישנוניות ביום שלמחרת – 15% מהנשים, לעומת 3% מהגברים. רק ב־2013 קבע ה־FDA כי המינון המתאים לנשים הוא חצי מזה המתאים לגברים, שכן נשים, בממוצע, שוקלות פחות מגברים, ולכן לתרופה לקח יותר זמן לצאת מהגוף.

למה הרופאים לא ידעו קודם לכן שתרופה במינונים כאלה תשפיע בצורה כזו על נשים? התשובה פשוטה: עיקר הניסויים הרפואיים שנעשו היו על גברים. הסיבה לכך, במרבית המקרים, היא כי זה קל יותר. מסוכן יותר לבצע ניסויים על נשים בהריון, או עשויות להיות בהריון ואינן יודעות זאת; ולנשים יש השפעות הורמונליות שונות שעלולות להפריע למהלך הניסוי התקין. מהבחינה הזאת, גברים נתפשים כדף חלק יותר. נשים נתפשו כ"גברים קטנים", שמה שיתאים לגברים – יתאים גם להן.

ההתעלמות הזאת גבתה מנשים מחיר כבד, וכדורי האמביאן הם רק דוגמה אחת לכך. כך למשל, נשים וגברים מגיעים לחדרי המיון בתלונות על תסמינים שונים – גם כשהם סובלים מאותה בעיה. בנוסף, מחלות שנוטות לתקוף בעיקר נשים כמעט שלא נחקרו. לדוגמה, המדע התקדם מעט מאוד בהבנת מחלות אוטואימוניות ובפיתוח תרופות עבורן.

גברים הם אולי יותר נוחים לניסויים בתרופות, אבל הם אינם נשים. אם ההורמונים הנקביים משפיעים על נטילת תרופות אצל נשים, הפתרון הוא לא לבדוק את התרופות על גברים - אלא להתאים את התרופות לצרכים של נשים.

"גברים הם המין החזק", או: למה נשים חיות יותר?

נכון לאוגוסט 2017, יש בעולם בסך הכל 43 אנשים שעברו את גיל 110. 42 מתוכם הם נשים – ורק גבר אחד הגיע לגיל המכובד הזה. אחת התעלומות בחקר המינים היא מדוע נשים שורדות יותר. נשים חיות חמש־שש שנים בממוצע יותר מגברים, כמעט בכל חברה ולאורך מאות שנים.

אין זה אומר שנשים חולות פחות; ההפך הוא הנכון. אבל הן מצליחות להתמודד עם המחלה טוב יותר. אחד ההסברים המקובלים לתופעה נתלה בהורמוני המין, השונים בין זכרים ונקבות, אך השאלה עדיין עומדת פתוחה.

ההבדלים הגנטיים בין זכרים לנקבות נמצאים גם בכרומוזומי המין. אצל נקבות הכרומוזומים הם XX, כרומוזום אחד שמגיע מכל הורה, ואצל זכרים הכרומוזומים הם XY, כאשר כרומוזום X מגיע מהאם ו־Y מהאב. בעבר סברו שההבדל בכרומוזומים מתבטא רק במין של התינוק, אולם כיום יודעים כי זה לא המצב. ייתכן שנוכחותו של כרומוזום X אחד בלבד הוא מקור ההבדל בבריאות המינית.

ארתור ארנולד, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, טען כי ייתכן שהעובדה שלאישה יש כמות כפולה של כרומוזומי X, ולכן כמות כפולה של אותם גנים, מסייעת לה לבנות מערכת חיסונית חזקה יותר. כך למשל, אם יש פגם בגן אחד בכרומוזום X אחד, יהיה לה את הגן המקביל בכרומוזום X השני שיעזור לה להתגבר על הפער. לגברים אין את היתרון הזה, ואם גן אחד פגום, לא יהיה גן אחר שישלים אותו. כך, יש תופעות שנוטות לתקוף גברים יותר מנשים, כדוגמת עיוורון צבעים. בנוסף, מחלות שנמצאות בגנים שבכרומוזום X הן נדירות יחסית, מסביר סטיבן אוסטד, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת אלבמה.

גם התיאוריה הזאת לא אוששה ונמצאת במבחן. אך העובדות נותרות בעינן – נשים אולי חולות יותר, אבל גם מאריכות חיים יותר. לאורך שנים בחרו מדענים להתעלם מנשים כמושאי מחקר ולהתמקד בגברים, ואולי בגלל זה המחקר החדש יצליח היכן שהמחקר הישן נכשל.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#