רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אשליית הפריון: מה לא מספרים לנשים על טיפולי ההפריה - ומי משלם את החשבון?

לכתבה
איור: עדי עמנואל

עמוסות הורמונים ותקוות, נשים רבות עוברות שנים של הליכי טיפול להפריה חוץ־גופית – אבל אף אחד לא מספר להן שקיים סיכוי גדול שהזריקות, הניתוחים והסבל הם לחינם. המדינה מממנת את הטיפולים ביד רחבה, ללא התייחסות לסיכויי הצלחת התהליך

40תגובות

"את כל כך הלומה בסיטואציה הזו, עמוסה הורמונים ותקוות, נבוכה, מאוכזבת מהגוף, מרגישה אישה סוג ב'. למצוא בתוך כל זה את המקום החוקר, הבודק, היה גדול עלי. מנהל מחלקה שהלכתי אליו באופן פרטי, אמר לי פעם: 'גם מטאטא יכול להיכנס להריון', אז אם אני בת 41 ורחוקה מלהיות מטאטא, אעשה 100 טיפולים ואכנס להריון. זה חוסר אחריות לאפשר לנשים לעשות עשרות טיפולים". 

מגזין וומן ספטמבר 2017

העדות הזאת של מרים, שעברה 13 מחזורי טיפול להפריה חוץ־גופית במשך 3.5 שנים, היא אחת משורה ארוכה של עדויות שמתוארות בספרה של שרית מגן "ילד משלך – מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל", שפורסם בהוצאת כנרת-זמורה ביתן. הספר פורסם במארס השנה, אך נדמה שלא זכה לתהודה שתהלום את איכותו וחשיבותו. הוא מתואר כיומן מסע של נשים אל האימהות והמחיר הנפשי והכלכלי של הטיפולים, והוא אכן יכול להיקרא ככזה. אולם תיאור הולם יותר עבורו יהיה תחקיר עיתונאי על הדרך הבעייתית שבה מנוצל תקציב הבריאות הציבורי. 

מגן מראיינת עשרות נשים שניסו או הצליחו להרות באמצעות הפריה חוץ־גופית (ראו מסגרת), לצד רופאים בכירים, חברי כנסת, שרי בריאות לדורותיהם וקובעי מדיניות במערכת הבריאות הישראלית – מרביתם מדברים בגילוי לב נדיר, וכשהם אינם עושים זאת, היא מקשה ומבקרת. 

היא כותבת על הבורות הגדולה שמלווה את הנשים לקראת טיפולי ההפריה, ולעתים אף בעיצומם; על רופאים שמבצעים טיפולים בעלי סיכויים אפסיים ומפיחים תקוות שווא במטופלות; ועל הסיבות לכך שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה קיים מימון ציבורי בסל הבריאות לטיפולי פוריות עד שני ילדים משותפים עם בן זוג או עד גיל 45. 

לדבריה, בישראל כלל לא מתקיים דיון ציבורי פתוח בעניין המשמעויות הכלכליות של היד הנדיבה בטיפולי הפוריות, בעת שתרופות חיוניות לא נכנסות לסל הבריאות וחולים שוכבים במסדרונות המחלקות הפנימיות בגלל היעדר משאבים. מי שמעוניין בכך, יכול למצוא בספר גם ארכיון אינפורמטיבי להיסטוריה של ההפריה החוץ־גופית בישראל, תחום צעיר בן 34 שנה בסך הכל. 

שרית מגן, מחברת הספר "ילד משלך - מאחורי הפרגוד של תעשיית ההפריות בישראל"

מגן היא עיתונאית ותחקירנית בתחום הבריאות, לשעבר רכזת המערכת בתוכנית "עובדה". בין החשיפות הבולטות שלה היו התחקיר על רופאים בכירים באיכילוב שדרשו תשלומים עודפים בעבור טיפול בחולים זרים. התחקיר על משה קצב, וסיפורה של ירדנה עובדיה מדימונה שנהפכה לאשת סודו של נשיא גינאה המשוונית. 

הספר ילד משלך

אל נושא ספרה הגיעה מגן בעקבות סיפורה האישי. בגיל 36 היא החלה בניסיונות להיכנס להריון, ובמשך כחמש שנים עברה 15 ניסיונות הפריה חוץ־גופית ושלוש הפלות, כשלטענתה כלל לא היתה מבינה את הכשל לולא רופא אחד שאמר לה שהגיע הזמן לעצור ולשקול הריון מתרומת ביציות. "זה מביך עד כמה שהייתי עיוורת, בניגוד מוחלט לרקע העיתונאי שלי – החוקר והביקורתי. נפלתי בעצמי באשליה שכל מי שמטופלת יכולה להצליח אם היא תתמיד ותתאמץ, ועשיתי טיפולים שבחלקם היו מיותרים ושגויים", היא מודה.  

"הסתכלתי בעיניים לא ממש רואות ואמרתי 'פרופסור, מתי הטיפול הבא?'"

שתי נשים, האחת בת 35 והשנייה בת 40, נכנסות ליחידה להפריה חוץ־גופית. מה הסיכויים האמיתיים של כל אחת מהן לצאת משם עם ילד? בשבועות האחרונים שאלנו את השאלה הזאת כמעט בכל שיחת מסדרון. הסיכויים שהעניקו הנשאלים שלנו לשתי הנשים נעו בין 30% ל־80%, והתשובות נשמעו בערך כך: "לבת 40 יש סיכוי נמוך יותר מבת ה־36 כמובן, אני מעריכה שהסיכוי שלה הוא 70% בתנאי שהיא מזריקה הורמונים לפני ההפריה"; "אומרים שכיום ההתבגרות מתעכבת, ולכן הפוריות יורדת רק בגיל 40, אז אני מניח שלבת ה־36 יש סיכוי של 80%, ובת ה־40 סביב ה־30%"; "הטכנולוגיה היום מתקדמת, אני מניחה שהיא מעלה את הסיכויים של כל אישה שלא נכנסת להריון באופן טבעי לאזור ה־50%". 

הנה הנתונים האמיתיים: לאישה בת 35 יש סיכוי של 23% להיכנס להריון בהפריה חוץ־גופית, ואילו סיכוייה של בת ה־40 הם 11% בלבד. בגיל 44 הסיכוי הוא מזערי ממש – 1.8%. מחזור סדיר כלל אינו מלמד על פוטנציאל הפריון, וסיום גיל ההתבגרות אמנם מתעכב, אך לא הביולוגיה. לאחר כשישה ניסיונות הפריה, הסיכויים של כולן צונחים דרמטית, בין השאר מאחר שטיפולים חוזרים ונשנים עשויים לייצר בעיות פריון חדשות. 

הנשאלים האקראיים שלנו אינם מדגם מייצג, אולם הבורות העמוקה בנושאי פריון שהציגו, ואופטימיות היתר שבה שגו, דווקא הוכחה במחקרים שונים שנערכו בישראל. חינוך בנוגע לטיפולי פריון ומידע אמין לגבי שיעורי ההצלחה שלהם חשובים במיוחד בתקופה של שינוי חברתי־תרבותי, שבו גיל הרווקות נמתח. מאז שנות ה־70 גדל בישראל חלקן של הרווקות היהודיות בנות 25־29 מ־13% ל־50% בסוף 2014, לפי נתוני הלמ"ס. 20% מהנשים בגילי 34־30 בישראל – ו־22% מהנשים היהודיות – הן רווקות. 

בניגוד להנחות, הטבע והרפואה עוד לא התאימו את עצמם למציאות שבה שיעור הנשים הרווקות מזנק. "הפריה חוץ־גופית נוצרה במקור כפתרון לבעיות פריון מכניות, כמו חסימה של החצוצרה (צינורית המחברת בין השחלה לרחם), ולא כפתרון לביציות פגומות גנטית, ששיעורן עולה והולך מגיל 30 והלאה", מסבירה מגן.

המרואיינות של מגן משחזרות את המצב התודעתי שבו הגיעו להפריות. "כשהייתי בת 30 ומשהו, התחילו להתפרסם ידיעות על נשים בנות 50 פלוס שנכנסו להריון", מספרת רונה, שעברה כמה טיפולים כושלים ובסופם פנתה לאימוץ. "באף מקום לא צוין שזה לא ילד גנטי ושהרפואה בעצם מעולם לא התגברה על העניין של גיל הביציות. התוצאה היא שהתקשורת והרופאים מייצרים יחד אשליה שהטכנולוגיה התגברה על הטבע, וזה מה שמחלחל לתודעה. מצד אחד, הרופאים לא דואגים שאדע שהפיזיולוגיה בגיל הזה היא 'פקקט', ומצד שני המדינה שופכת בנדיבות כסף על טיפולים עד גיל 45 ומסמנת בזה שהכל אפשרי".

שיעור לידות חי מסך מחזורי טיפול עם החזרת עוברים בישראל ב-2015, לפי קבוצת גיל:
מתחת לגיל 34 - 31.3%
בגילי 35-39 - 22.8%
בגילי 40-42 - 11.4%
מעל גיל 43 - 3.8%

"נכנסתי לטיפולים כאישה שיכולה לשאת הריון, וסיימתי אותם ללא רחם"

חלק חשוב בספר מוקדש להבנה של התהליך והמחיר הכבד שהוא גובה מהנשים. "כל מחזור הפריה אורך בין חודש לחודש וחצי והוא משתלט לחלוטין על לוח הזמנים", מסבירה מגן. "שעת הזרקת ההורמונים היא קבועה, ולכן, אם מוזמנים לחתונה בערב, מזריקים בשירותים. מועד שאיבת הביציות לא מאוד צפוי, ואחרי החזרת עוברים את מסתובבת כשאת נזהרת לא לסחוב ולא להתאמץ, כי אולי את בהריון. העסק הסיזיפי הזה מספק גם הרבה דרמה". 

הפריה חוץ־גופית היא תהליך שמשלב נטילת הורמונים ופרוצדורה כירורגית בהרדמה כללית ויש לה גם מחיר גופני – הסיבוך הנפוץ הוא גירוי יתר שחלתי שיכול להתבטא בווריאציה קלה יחסית של תפיחות בטנית וכאבי בטן, בדרגה בינונית של בחילות, שלשולים וריכוז יתר של הדם, ובדרגתו החמורה ביותר – בקרישי דם ואי ספיקת לב או כליות. 

אחת המרואיינות של מגן הגיעה למשקל של 110 ק"ג כתוצאה מההורמונים, לאחרת נולדה ילדה משותקת בארבע גפיים כתוצאה מפגות בהריון מרובה עוברים, ושלישית נאלצה לעבור כריתת רחם כתוצאה מטיפולים חוזרים ונשנים שפיתחו אצלה "שרירנים" – גידולים שפירים של שריר הרחם. "נכנסתי לטיפולים כאישה שיכולה לשאת הריון, וסיימתי אותם ללא רחם", היא מספרת. אף אחת מהנשים לא היתה ערה לסיכונים הללו לפני שנכנסה לתהליך, ואם הם נחשפו בפניה, הרי שזה היה כחלק מהטפסים הניתנים לפני פרוצדורות רפואיות ולא בשיחה עניינית, פתוחה ומושכלת של בחינת יתרונות מול חסרונות יחד עם הרופא המטפל. 

"צעקתי עליו 'זה מה שמעניין אותך? אני אהיה אמא ולא אכפת לי מכלום'"

נשים רבות מתארות למגן את התהליך כדבר שלא ניתן לעצור, כהתמכרות. "נסחפתי וסחפתי את בעלי. ברגע שנכשלנו, רצינו יותר", מספרת הילה. "יום אחד הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי 'הילה, מספיק. אנחנו כבר אחרי 16 טיפולים, שבע שנים. אני לא יכול לראות אותך ככה, בוכה, שבורה, הבטן כחולה מזריקות, אני לא יכול לחפש יותר מקורות הכנסה. עד מתי נמשיך כך?' צעקתי עליו 'זה מה שמעניין אותך? אני אהיה אמא ולא אכפת לי כלום'". 

הפריה חוץ גופית
בלומברג

אחת התופעות המעניינות שמציג הספר היא פסיכוזת ההפריה החוץ־גופית (IVF Psychosis) – "אלה נשים שאינן מסוגלות לראות דבר מלבד הכניסה להריון. הן יסחרו בבריאות שלהן, יחליפו עבודה, יעשו הכל כדי להיכנס להריון. זה הפוקוס היחיד שיש בחיים שלהן", מספרת למגן ד"ר ג'נט טקפמן מאוניברסטת מקגיל בקנדה. "כל עוד יש סיכוי, גם אם הוא נמוך מאוד, הן לא מסוגלות לוותר, כי אם הן מוותרות המשמעות היא שלא אכפת להן מספיק. אנשים מפחדים שאם הם יעצרו, לעולם לא יהיו להם חיים נורמליים, הנישואים שלהם יקרסו והם יישארו לבד לכל החיים. זה מבוסס על פחד... להיות בלתי נראה, לא להיות חלק מהחברה". 

שרית מגן: "מביך עד כמה שהייתי עיוורת, בניגוד מוחלט לרקע העיתונאי החוקר והביקורתי שלי. נפלתי בעצמי באשליה שכל מי שמטופלת יכולה להצליח אם היא תתאמץ ותתמיד, ועשיתי טיפולים שבחלקם היו מיותרים ושגויים"

ד"ר טקפמן עוסקת בייעוץ "אקזיט" לזוגות שצריכים לקבל החלטה על סיום טיפולים. דווקא הווסת החיוני הזה חסר בשירותי הבריאות הישראליים. סיפורה של הילה הוא רק אחת הדוגמאות בספר שמבהירות כי לרופאים רבים, במיוחד במסגרות הפרטיות, אין את היכולת או הרצון המתאים לשמש וסת כזה: "התעוררתי מההרדמה חלשה, עוד לא שתיתי מים, דבר ראשון אמרתי לאחות: 'אני צריכה את הפרופסור דחוף. תביאו לי אותו לכאן, עכשיו'...כשהוא הגיע לחדר, התיישבתי מטושטשת במיטה, הסתכלתי עליו בעיניים לא ממש רואות ואמרתי 'פרופסור, מתי הטיפול הבא?' הוא ביקש שאמתין שלושה חודשים כי הגוף זקוק למנוחה... בדיעבד היום, אני תוהה לגביו. נכון שרציתי להיות אמא, אבל ריבונו של עולם, אתה רופא, יש לך אחריות בידיים... אתה לא חושב שיש לי בעיה?". 

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה קיים מימון ציבורי בסל הבריאות לטיפולי פוריות עד שני ילדים משותפים עם בן זוג או עד גיל 45

"ריבונו של עולם, אתה רופא, יש לך אחריות...אתה לא חושב שיש לי בעיה?"

אולם את מחיר הבורות לא משלמות רק הנשים, אלא הציבור הישראלי כולו. הפריה חוץ־גופית היא טכנולוגיה שנעשה בה בארץ שימוש בהיקפים חריגים: מספר טיפולי ההפריה בישראל לנפש הוא הגבוה בעולם, וזו המדינה היחידה שבה נשים יכולות לעבור עשרה, 15 ואפילו 20 טיפולים במימון ציבורי. במדדי האיכות, לעומת זאת, ישראל משתרכת בתחתית הרשימה – שיעור לידות החי מכלל מחזורי הטיפול הוא כ־19% בלבד, מתחת לממוצע האירופי – 22% (ראו תרשים). כלומר, בישראל נכשלים יותר טיפולים באופן יחסי. 

הרופאים הישראלים אינם מוכשרים פחות מעמיתיהם בארצות הברית (שמציגים שיעור הצלחה של 33%), אוסטריה (29%), בריטניה (27%) או פורטוגל (27%) – אך הם מבצעים, בחסות המימון הציבורי, אלפי טיפולים בנשים שלא תמיד מבינות כי סיכוייהן להצליח נמוכים עד אפסיים, ואלה "מושכות" את ממוצע הביצועים למטה. ב– 2016 יותר מ– 36% מטיפולי ההפריה החוץ–גופית שמימנה מערכת הבריאות הציבורית נעשו בנשים מעל גיל 40. כ– 13% היו בנות 43 ומעלה.

מספר טיפולי ההפריה בישראל לנפש הוא הגבוה בעולם, אולם במדדי האיכות, לעומת זאת, ישראל משתרכת בתחתית הרשימה

עקרות אינה מחלה מסכנת חיים, אלא חוסר אפשרות – והיא ממומנת מתוך תקציב התרופות והטיפולים הסגור, שממנו מספקים את כל צורכי הרפואה הציבורית, כמו תרופות לדלקת פרקים ולסוכרת. כלומר, כשכסף רב יותר מוזרם לטיפולי הפריה, הוא מצמצם סכומים שניתנים לאחרים – "משחק סכום אפס". מגן מעריכה כי אם הגיל המקסימלי להפריות היה נקבע על 43 ולא על 45, גיל שבו ממילא הסיכויים של הצלחת הטיפולים שואפים לאפס – ניתן היה לחסוך לתקציב הציבורי לפחות 50 מיליון שקל בשנה. 

"תקציב סל התרופות החדשות כולו היה בשנה שעברה 300 מיליון שקל. זו 'ליטרת הבשר' עליה מתחרות קבוצות החולים השונות", אומרת מגן. בכירים במערכת הבריאות שדבריהם מובאים בספר מזכירים תרופות עם תוצאות טובות לחולי לוקמיה ולחולי פרקינסון שלא נכנסות לסל. "בפלחי אוכלוסייה מסוימים, עשרות אחוזים לא קונים תרופות ללחץ דם ולסוכרת בגלל השתתפות עצמית של עשרות שקלים בחודש. אילו היו לי כמה עשרות מיליוני שקלים הייתי יכול להוריד את ההשתתפות העצמית לפלחי האוכלוסייה האלה ולאפשר לחולים לקחת את התרופות שהם זקוקים להם", אומר פרופ' חיים ביטרמן, לשעבר הרופא הראשי של 'שירותי בריאות כללית'. 

"הרופאים לא דואגים שאדע שהפזיולוגיה בגיל שלי היא 'פקקט'"

מלבד הגיל הביולוגי, מגן חושפת כמה מהפרקטיקות הבעייתיות שמנחות את רופאי הפריון בישראל. אחת מהן מדהימה במיוחד ונוגעת להחזרה מוקדמת של עוברים לרחמה של האישה, לאחר שלושה ימים באינקובטור, גם כאשר הפרוצדורה הזאת עלולה להתברר כמיותרת לחלוטין.

פרופ' משיח: "את יודעת למה מחזירים למטופלות עוברים לא טובים? רופא הוא לא דון קישוט, הוא אומר: למה שאני אהיה האיש הרע? אם אגיד לה שאני לא מחזיר היא תלך למישהו אחר שיחזיר לה. אז מחזירים"

"אחרי ששואבים את הביציות ומפרים אותן, מגדלים אותן באינקובטור עד היום השלישי, שבו העובר כבר מונה  שישה עד שמונה תאים. בשלב הזה, ברוב המקרים מתבצעת ההחזרה", מסבירה מגן. "בכל גיל חלק מהעוברים יהיו פגומים גנטית, אז איך בוחרים אילו עוברים להחזיר? ראשית, לפי קצב החלוקה – ככל שלעובר יש מספר תאים גדול יותר, כך עדיף. שנית, לפי המראה שלו – ככל שיש יותר שברים בשטחו של העובר כך איכותו יורדת. אבל זה לא מספיק, והקריטריונים האלה מתקשים לנבא את הצלחת הטיפול. 

"אבל מתברר שיש מנגנון מתקדם יותר של הברירה הטבעית – אם משאירים את העוברים מעבר ליום השלישי באינקובטור, באופן טבעי רובם מפסיקים להתפתח ולהתחלק. המעטים ששורדים הם 'סיירת מטכ"ל' עוברית, הקרויים בלסטוציסטים ומונים כ־100 תאים ויותר. יש להם את הסיכוי הגבוה ביותר לייצר הריון". 

מדוע, אם כך, הרופאים בישראל מחזירים עוברים לרחם האישה לאחר שלושה ימים ולא חמישה? לפעמים בשל סיבות טכניות – לא בכל היחידות להפריה חוץ־גופית יכולים לגדל עוברים עד היום החמישי. אבל יש סיבה אחת בולטת, מקוממת ופטרונית שהרופאים מגדירים כ"הפסיכולוגיה של המטופלות". "אם רופא החזיר עוברים ביום השלישי ולא התפתח הריון, המטופלת אומרת לעצמה: 'מה לעשות, העובר לא נקלט'. אבל כשהרופא מחזיק את העוברים במעבדה עד היום החמישי ואז מגיע למטופלת בידיים ריקות, זו סיטואציה שונה לגמרי", מסביר ד"ר איליה בר, רופא פריון. 

פרופ' שלמה משיח, לשעבר מנהל מחלקת נשים בתל השומר, ומי שהביא לעולם את תינוקת המבחנה הישראלית הראשונה, חושף טפח נוסף: "את יודעת למה אנחנו מחזירים למטופלות עוברים לא טובים? כי לפי הנחיות משרד הבריאות, הטיפול מופסק אם ארבע פעמים לא היתה החזרת עוברים. רופא הוא לא דון קישוט, הוא אומר: למה שאני אהיה ה'באד גאי' (האיש הרע)? אם אגיד לה שאני לא מחזיר היא תלך למישהו אחר שיחזיר לה. אז מחזירים".

"את כל כך הלומה, נבוכה, מאוכזבת מהגוף, מרגישה אישה סוג ב'"

לדברי מגן, זהו אינו "הטיפול הפסיכולוגי" היחיד שהרופאים מעניקים למטופלות על דעת עצמם: "כמה רופאים הגונים הסבירו לי שלבצע שלושה־ארבעה טיפולים כדי שאישה 'תבשיל' מבחינה פסיכולוגית לתרומת ביצית זה בסדר. ודאי. את מכירה עוד טיפול אחד שנכנסים בו לחדר ניתוח רק כדי 'להבשיל' לטיפול אחר?". 

"בשונה מתחומי בריאות אחרים שיש עניין למפות, ולחקור יעילות ותוצאות בהם, במקרה של טיפולי הפוריות יש עניין לשתוק. ואחת הסיבות לכך היא שזה סוג של טאבו", אומרת מגן. "טיפולי הפוריות נראים כמו טיפול רפואי ומבוצעים על ידי אנשים בחלוקים לבנים, אבל בהרבה מובנים הם מטפלים לא רק בעקרות ביולוגית אלא בעקרות נפשית – בפצע הפתוח של העם היהודי, בתחושות הקיפוח, הקורבנות והאיום הקיומי. מוטה גור אמר פעם על טיפולי פוריות שהם זולים יותר מעולה חדש. 

"ב־2003 האוצר ניסה להוביל קיצוץ בטיפולי ההפריה החוץ־גופית.כשנציג האוצר הציג בדיון בכנסת גרף לגבי מספר טיפולי ההפריה בישראל, התרעמה חברת הכנסת מרינה סולודקין: 'גרף על השואה לא הבאת'. זה הלך הרוח שבתוכו מתרחש תחום טיפולי הפוריות בישראל, וכך ניצלים טיפולי ההפריה מהגורל שמצפה לכל טיפול רפואי". 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#