רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"איך לחיות בתרבות ששונאת אותך": סיפורה של אשה, רעיה ואובייקט מיני

לכתבה
Chris Marchant

"החלטתי שלא אעשה את הדברים הבאים יותר: אשתמש בסמים, אצא עם חארות, אאמין שאין שום קשר בין היכולת שלי להצלחה המקצועית שלי" - אחרי שאיימו לאנוס את בתה בת החמש, אחת הפמיניסטיות הבולטות של דורה כבר לא שותקת מול הטרדות מיניות

4תגובות

האווירה שליוותה את יציאת ספרה של ג'סיקה ואלנטי, "אובייקט מיני: ספר זיכרונות" לפני כשנה, היתה אופטימית, כמעט אופורית. "פמיניזם – בעבר תנועה שזוהתה שלא בטובתה עם נשים הנועלות נעלי בירקנשטוק ושונאות גברים – היא כעת פופולרית ביותר", כתבו בהתלהבות בהוצאת הארפר קולינס על הספר של אחת הפמיניסטיות הבולטות של דורה. "ביונסה [1] הצטרפה למאבק; פטרישיה ארקט דורשת שוויון בשכר בטקס האוסקר; הילרי קלינטון מתכוננת לבחירות; והסקסיזם שנשים התמודדו אתו במשך עשרות שנים נמצא תחת התקפה ג'סיקה ואלנטי מובילה את השיח הזה במשך יותר מעשור ונחשבת אחת הנשים שהציתו מחדש את הגל החדש של התנועה".

ואז, ב־8 בנובמבר 2016, הרוח שינתה כיוון. לאחר שניהל קמפיין רווי שנאת נשים, זרים ואחרים, נבחר דונלד טראמפ לנשיא, וכל האופטימיות והאופוריה הפמיניסטית התפוגגה כלא היתה, כמו בועת סבון שנוחתת על הרצפה.

שער מגזין וומן ספטמבר 2017
ג'סיקה ואלנטי
Leslie Hassler

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של TheMarker Women

"כמו רבים אחרים, גם אנחנו התכוננו לערב של ניצחון", נזכרת ואלנטי בערב הבחירות בראיון מביתה בברוקלין שבניו יורק. "הזמנתי את אמי ואת אחותי אלי. היה לנו בקבוק שמפניה שעמדנו לפתוח לכבוד בחירתה של האישה הראשונה לתפקיד נשיאה. לאט לאט הבנו שזה לא הולך לקרות. הלכנו לישון והתעוררנו בעולם שונה לגמרי. זה היה נורא. ניו יורק נראתה כמו בהלוויה, אנשים זרים ניחמו זה את זה ברחובות".

בתוך מציאות פוליטית חדשה זו, ספרה של ואלנטי, 38, נהפך רלוונטי מתמיד. היא מתארת בו בכנות ברוטלית, אך לא נטולת הומור, את חייה כילדה, נערה מתבגרת, אישה צעירה ואם בעיר ניו יורק, ואת חוויותיה – מהמצחיקות והמציקות, ועד למטרידות ממש.

זיכרונותיה כוללים יחסים ממושכים עם בני זוג גרועים ויחסים קצרים עם בני זוג טובים (עד שנישאה לאנדרו), חשיפה בעל כורחה לגברים שהתערטלו בפניה ברכבת התחתית, צריכת סמים מרובה (בעיקר קוקאין) ואלכוהול, וגם אירוע שבו הבינה שחבר שלה קיים איתה יחסי מין בזמן שהיתה מחוסרת הכרה, אירוע שהיא מתקשה להגדיר כאונס, אף על פי שהיא יודעת שזה מה שקרה. לקראת סוף הספר, היא אומרת: "קיבלתי החלטה מושכלת שלא אעשה את הדברים הבאים יותר: אשתמש בסמים, אצא עם חארות, אאמין שאין שום קשר בין היכולת שלי להצלחה המקצועית שלי". זאת כנראה מאחר שלדבריה, "מעולם לא היה לי קל לעשות את הדבר הנכון".

בספר יש גם הרבה תובנות מעניינות, כמו למשל ש"כאב של גברים והחרדה הקיומית שלהם הם החומרים שמהם עשויים מיתוסים, אגדות וסיפורים, המעצבים כל מה שאנחנו עושים. אבל הכאב של נשים הוא רק רקע, מנוע שנועד לקדם את העלילה של הגיבורים האמיתיים. מי שמשבשות את מהלך העניינים התקין לכאורה הן נזקקות, אנוכיות או – הנורא מכל – שונאות גברים".

"מה שאני יודעת זה שלמרות השנים של כתיבה על פמיניזם, מעולם לא מצאתי את השפה הנכונה לתאר איך זה לחיות עם הדברים הבאים: מורה שהציע לי לצאת איתו ימים ספורים אחרי שסיימתי את לימודי בתיכון; חבר לשעבר במכללה שהדביק קונדום משומש על דלת החדר שלי במעונות וכתב בגדול 'זונה' על הלוח המחיק שלי; כתב של אתר 'פוליטיקו' שכתב על השדיים שלי.

"אפשר להסביר כל חוויה בפני עצמה, אבל ההצטברות שלה יוצרת תחושה חמקמקה". (מתוך הספר)

תומכות של הילרי קלינטון מגיבות להכרזה על ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב
Matt Rourke/אי־פי

בתחילת הספר מסבירה ואלנטי מדוע החליטה לתת לו את השם "אובייקט מיני" – האמור להגדיר אותה ולתאר את חייה בביטוי אחד. כמו שתעשה בהמשך הספר, היא פונה למי שעתידים לתקוף אותה. "במשך זמן רב לא יכולתי לקרוא לעצמי סופרת. כתבתי ספרים, אבל המלה לא התגלגלה בטבעיות על הלשון. אותו דבר קרה כשהתחתנתי – "רעיה" נשמע לי כמשהו זר, גם אם זה מה שהייתי, אשת איש.

"שלא כמו 'סופרת' או 'רעיה', 'אובייקט מיני' לא היה זהות שבחרתי לעצמי אלא משהו שהדביקו לי מגיל 12 ואילך; אני מודה שהמונח שבחרתי לי כתווית הוא יותר מתוך השלמה מאשר מתוך אקט של ניכוס מחדש הכנתי את עצמי לתגובה שלפיה אני לא מספיק יפה בשביל לאמץ לעצמי תווית כזאת, אבל אלה שיאמרו זאת לא מבינים שלהיקרא משהו, ולא מישהו, זאת לא מחמאה. העובדה שאנחנו עלולים לחשוב אחרת היא חלק מהבעיה".

תומכות של הילרי קלינטון מגיבות להכרזה על ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב
Matt Rourke/אי־פי

סופרים רבים, כנראה, פונים אל קהל דמיוני ומנהלים איתו דיאלוג; אבל הבחירה של ואלנטי לפנות דווקא אל קהל עוין היא יוצאת דופן. היא למודת קרבות, כלומר התקפות, מהן אכזריות ופליליות. בקיץ שעבר, לאחר שהספר יצא לאור, הודיעה ואלנטי על פסק זמן מהרשתות החברתיות – לאחר שקיבלה הודעות ובהן איימו הכותבים לאנוס את בתה בת החמש. "העובדה שזה חלק מהחיים והעבודה שלי היא לא מקובלת", כתבה אז בסדרה של ציוצים שבהם הודיעה על היציאה לחופש מהרשת. "אני לא אמורה לחשוש לביטחונה של בתי בגלל שאני כותבת על פמיניזם".

פרק שלם בספר של ואלנטי מוקדש לשונאים האלה ברשתות החברתיות, ובנוסף היא מנסה לפענח "מה קורה לנשים החיות בתרבות ששונאת אותן". בראיון, כשהיא נשאלת אם המצב חמור יותר עכשיו, כאשר בבית הלבן יושב אדם המצייץ נגד נשים על בסיס קבוע, היא משיבה: "חד־משמעית כן".

"אני זוכה להטרדות זה יותר מעשור, והמצב מעולם לא היה כל כך גרוע", היא אומרת. "אם בעבר היו אלה התקפות ממקור אנונימי, הרי שהיום אנשים עושים את זה בשמם האמיתי. בלי בושה. למרבה הצער, הרצון להשתמש בקול שלך במרחב הציבורי הוא מסוכן. כיום, כשנשים צעירות שואלות אותי אם עליהן לחשוש מכתיבה, אני עונה להן שכן".

ג'סיקה ואלנטי
Daniel Zuchnik / WireImage / Get

ואלנטי מוגדרת לעתים כנציגת הגל השלישי ולפעמים הגל הרביעי של הפמיניזם ("זה קצת מתיש", היא אומרת. "הגל השלישי הוא הפמיניסטיות של שנות ה־90 שכללו יותר זהויות והיו יותר עצמאיות, והגל הרביעי הוא של פמיניסטיות אונליין, ואני גם זה וגם זה"), מתגברת על החששות – ומשמיעה את קולה בצורה ברורה מעל כמה במות.

הספר האישי מאוד הזה הוא התגשמות האמירה של פמיניסטיות מהגל השני – הפרטי הוא הפוליטי. בכתיבה זו מאפשרת ואלנטי לאחרות להמשיך את דרכה, כפי שאמרה הפמיניסטית מהגל השני' אדריאן ריץ' – "כשאישה מספרת את האמת היא יוצרת אפשרות לאחרות סביבה לספר את האמת". הבלוג של ואלנטי והספרים שלה אחראים בין היתר לגל היחשפות אישית, שהוליד ספרים כמו רב־המכר הישראלי "ערות" של תמר מור סלע.

עטיפת הספר Sex Object, ג'סיקה ואלנטי, הרפר קולינס, 2016

"ביום הכי נורא, בכיתה ח', לא שמתי לב בכלל. היה צפוף ברכבת אבל המחשבות שלי נדדו. הקשבתי ל'א טרייב קולד קווסט' בווקמן וחשבתי על כמה שחם, וכשיצאתי מהתחתית בשדרה 39, השמש היכתה בפני ושמחתי שאני עוד מעט בבית. אבל כשנגעתי בכיס האחורי של מכנסי הרגשתי במשהו רטוב: נסעתי כל הדרך מבלי להבחין בכך שגבר, שאת פניו לא אראה לעולם, גמר עלי. ניגבתי את היד על החלק התחתון של הג'ינס והסתכלתי סביב כדי לראות אם מישהו שם לב. הלכתי שלושה רחובות עד הבית עם התיק שלי מוחזק נמוך ככל האפשר כדי שאיש לא יראה מה קרה או יחשוב שהשתנתי במכנסיים. כשהגעתי הביתה קילפתי את המכנסיים מעלי, ואף שהזרע היה על הכיס של המכנסיים, מרחק של שתי שכבות הגנה – העור על התחת שלי היה לח. הזרמתי מים באמבט עד שהיו בו חמישה סנטימטרים של מים רותחים, התזתי לתוך זה תרחיץ אמבט בריח ונילה של ויקטוריה סיקרט, והתיישבתי בתוכו כשהחולצה עוד עלי". (מתוך הספר)

ואלנטי ייסדה את הבלוג האמריקאי רב ההשפעה "פמיניסטינג" ב־2004 וכתבה בו במשך שנים, והיא בעלת טור פמיניסטי ב"גרדיאן". היא חתומה על חמישה ספרים שראו אור לפני ספר הזיכרונות "אובייקט מיני". ב־2007 כתבה את Full Frontal Feminism ; שנה אחר כך, יחד עם ז'קלין פרידמן, כתבה את "כן זה כן: מחשבות על עוצמה מינית נשית ועולם ללא אונס"; "מיתוס הטוהר" יצא ב־2009, ו"למה לעשות ילדים" ב־2012. ספרה האחרון הוא החושפני והאישי ביותר, והוא כולל חוויות של סקס, סמים, השפלות, עלבונות והפלות.

הספר התקבל בהערכה רבה. ב"פאבלישרס ויקלי" נכתב כי הוא "עוצמתי מפת דרכים בוטה וישירה של המסע שוואלנטי עשתה בדרכה להיותה אישה". ג'יל סולוויי, היוצרת של הסדרה פורצת הדרך "טרנספרנט", כתבה כי "ג'סיקה ואלנטי מוכרת לרבים כמנהיגה פמיניסטית. בזכות ספר הזיכרונות האמיץ והמצחיק אנחנו מקבלים הזדמנות להכיר אותה כבן אדם. אין לי מספיק מילים להמליץ על הספר הזה". ואילו ב־NPR, תחנת הרדיו הציבורי היוקרתי, נאמר כך: "כן, כל הגברים (וכל השאר) צריכים לקרוא את 'אובייקט מיני'".

ואלנטי מודה שבאופן פרדוקסלי, ואפילו מצער, "הספר יצא בתזמון מצוין". עם פרסומו לפני כשנה קיבלה "תגובות מעולות", לדבריה, "והרבה פידבק מגברים, יותר משציפיתי לקבל וזה שימח אותי. אבל אז נבחר לנשיא אדם שהודה שהוא ממשש נשים בניגוד לרצונן, והספר זכה לאזכורים בהקשר של 'שיחות מלתחות' (הביטוי שטראמפ ותומכיו השתמשו בו כדי להצדיק את אמירתו שהוא תופס נשים במבושיהן), ושיחות בין גברים לנשים בכלל. חלק גדול מאמריקה נמצאת בטראומה: לא רק שלא בחרו באישה, אלא בחרו בגבר כזה", היא אומרת.

נשים מניפות שלט בהפגנה נגד טראמפ במונטריאול
Graham Hughes/אי־פי

"יום אחרי שהוא זיין אותי כשהייתי מחוסרת הכרה, ביקשתי מקארל לקנות לי טוסט גבינה וצ'יפס. ערב קודם לכן הלכתי עם אחותי לדירה שלו כי הוא הזמין כמה חברים, ולא היה לה מה לעשות. היא עזבה מוקדם בערב ואני השתכרתי יותר מבדרך כלל ומהר מבדרך כלל. למחרת בבוקר, התעוררתי מבולבלת והיו לי עשר שיחות שלא נענו מהורי. הייתי עירומה. כשאמרתי לו בצחוק שהוא אנס אותי, הוא אמר בתגובה 'אל תדאגי, ירדתי לך לפני כן'". (מתוך הספר)

את מדברת על מה שקורה לנשים החיות בתרבות ששונאת אותן. האם השנאה הזאת יוקדת יותר כעת?

"נכון יותר לומר שהיא עלתה אל פני השטח, גם מאחר שכל מיני רפובליקאים הגנו על האמירות של טראמפ ובכך חשפו את עצמם. אך היה לזה גם אפקט חיובי, כי גברים אחרים יוצאים נגד האמירות על נשים. הם מדגישים שהדיבור הפוגעני רחוק מלשקף את השיחות האמיתיות של גברים".

מצד שני, יש הרבה התנגדות, כמו מצעד הנשים. אולי זה יתרום למאבק הפמיניסטי?

"זה נפלא. במובנים רבים, הפמיניזם בארצות הברית חזק כיום יותר מאי פעם – אבל הוא גם נמצא בסכנה גדולה יותר מאי פעם. אפשר לטעון שהפמיניזם הוא תנועת ההתנגדות החזקה ביותר בארצות הברית כיום. זו קבוצה גדולה וחזקה, וראינו זאת לאור ההיענות של הנשים למצעד [2], למשל. ייקח לה זמן להשפיע, אבל היא גם מאיימת על אנשים מסוימים, ולכן מאוימת בעצמה".

האם עכשיו קל לך יותר לעשות את הדבר הנכון?

"הקביעה הזאת היא ביקורת לא נדיבה שלי על עצמי. אני לא שונה מאנשים רבים שנאבקים לקבל את ההחלטה הנכונה".

ואלנטי מצטטת את אביה שאמר לה "דברים שאת עושה בשנות ה־20 שלך הם סתם דברים שאת עושה. אבל כשאת מתקרבת לגיל 30, מה שאת עושה מגדיר אותך. ויש דברים שאת לא רוצה להיות לעד".

בספר היא מתארת השתלשלות משפחתית אישית של פגיעות מיניות – סבתה נאנסה, אמה הותקפה והיא התמודדה עם הטרדה מינית. "אני רוצה שההשתלשלות של אמי וסבתי, ששלשלת הפגיעות הזאת, תיעצר כאן", היא אומרת. היא מפחדת, לדבריה, "מהעברת האלימות הזאת" לבתה. האם יש סימנים לעצירה?

"אני אופטימית נצחית ואני לא חושבת שאנחנו נחזור לאחור. זה זמן מה שאני רואה שדברים השתנו לטובה מבחינת ההטרדה במרחב הציבורי. כשהייתי נערה בגיל העשרה ומישהו היה אומר לי משהו מגעיל ברחוב, הנטייה של האחרים היתה להתעלם – ממנו, ממני, מהסיטואציה. כיום, יותר ויותר אנשים יתערבו ויצעקו עליו. בעידן האייפונים והמדיה החברתית חל שינוי גדול – אנשים יכולים לצלם את המטריד ולפרסם את זה. יש יותר זעם קולקטיבי.

"אבל אני מוטרדת מכך שאנשים מתבטאים בבוטות רבה, ואינם מתנצלים על העמדות הפוגעניות שלהם – וזה מטפטף לצעירים. רואים עלייה בבריונות ובהטרדה מינית במערכת החינוך, והם משתמשים בטראמפ כמי שנותן להם רוח גבית".

כמי שעסוקה בהגדרה עצמית שלה, ואלנטי שינתה את הרגליה. "אני לא משתמשת בסמים יותר, אבל אני חושבת שהשימוש בהם והטעויות שעשיתי בגללם, או להיפך, הם חלק מהחוויה הנשית. אני חושבת שצריך לדבר יותר על נושא האלכוהול והסמים בקרב נשים, ועל הצורך שלהן לסמם את עצמן כדי לשרוד בעולם הזה ולהרגיש בנוח עם עצמן. אני יודעת שחברות רבות שלי, שגם השתמשו בהרבה סמים בשנות ה־20 שלהן, לא יצאו מזה. אולי אכתוב על זה ספר פעם".

ועד אז, על מה את כותבת?

"דברים משתנים בקצב מסחרר. אין טעם לכתוב עכשיו ספר על המצב, מאחר שמה שנכון לרגע זה ישתנה באופן דרסטי בשבוע הבא. צריך לחכות שהעניינים יירגעו קצת".

 

**

[1] "מי מנהל את העולם? נשים", שרה ביונסה, שכללה בשיר Flawless קטע שכתבה הסופרת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה המסביר כי פמיניסט הוא "אדם שמאמין בשוויון חברתי, פוליטי וכלכלי בין המינים".

[2] חצי מיליון נשים אמריקאיות השתתפו ב"מצעד הנשים" שנערך ב– 21 בינואר 2017 בוושינגטון, בקריאה לשמירה על זכויות נשים ומיעוטים אחרים. הפגנות
מקבילות נערכו בערים נוספות בארה"ב ובעולם כולו.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#