תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אלכוהול, סמים וסקס עם גברים חסרי פנים: למה כולם חושפים עכשיו את הסודות שלהם?

לכתבה
עדי עמנואל

"לנו אין סודות": ראיון עם גלנון דויל מלטון על פריחת ספרי הממואר, המשלבים ספר זכרונות עם סוגת העזרה העצמית, ומספקים קתרזיס לא רק לקוראים, אלא גם לכותבים

תגובות

ב־2009 מצאה את עצמה גלנון דויל מלטון, מורה ואם לשלושה שזה עתה עברה מניו ג'רזי לעיר קטנה בפלורידה, בעיצומו של משבר: כורעת תחת משא הטיפול בילדיה, ללא חברים או משפחה בשכונה החדשה, היא נאלצה להתמודד עם נישואיה המתפוררים; כנגמלת טרייה מבולימיה, סמים ואלכוהול, היא לא העזה להידרדר למחוזות המוכרים כדי להקהות את הכאב. מבודדת ונואשת, דויל מלטון אילתרה פינת עבודה בתוך חדר הארונות והתעוררה מדי יום בארבע בבוקר כדי לכתוב בבלוג שהקימה, Momastery. התגובות היו מפתיעות בכמותן ובעוצמתן, ובהדרגה התרחבו לכדי קהילה חמה ומחויבת של נשים כותבות.

הבאזז סביב הפוסטים הפרובוקטיביים והחושפניים של מלטון לא נעלם מעיניהן של הוצאות הספרים, וב־2013 התפרסם Carry On, Warrior, ממואר רצוף רגעי מצוקה וחסד של אם הנרדפת על ידי עברה. הספר זכה בפרסים ואף זיכה את הבלוג בפרס Best All-Around Social Media ואת המחברת בהזמנות להרצות בכנסים ברחבי המדינה.

שער מגזין וומן ספטמבר 2017

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של TheMarker Women

ב־Love Warrior, שפורסם בספטמבר 2016, הלכה מלטון צעד נוסף קדימה. הממואר – ביוגרפיה מסוג של ספר זכרונות – שתורגם השנה לעברית בהוצאת שוקן, מגולל את סיפור חייה בגילוי לב וללא הנחות: על הסדקים שהופיעו עוד בילדות והכשירו את הקרקע להתפתחות הבולימיה בהיותה בת עשר בלבד, התמכרות ממנה נגמלה רק כעבור 20 שנה בקירוב ועליה היא כותבת, כי "בכל ערב אני לוקחת אתי שני ספלים למיטה – אחד מלא באוכל והאחר כדי למלא בקיא"; על אשפוזה בבית חולים לחולי נפש בימי נעוריה לאחר התמוטטות שעברה בבית הספר; על תקופת הקולג', שכללה בעיקר סמים, אלכוהול וגברים חסרי פנים; על הקרע שנוצר למול הוריה המיואשים על רקע סירובה לטפל בעצמה ועל הניסיונות הנואשים אך כושלים למצוא מזור או לפחות מפלט בכנסייה, בעבודה או בבני זוג.

גלנון דויל מלטון
Bill Miles - OS

חלקו השני של הספר מוקדש להיכרותה עם מי שעתיד להפוך לאבי ילדיה, יחסים שמלכתחילה מוצגים כחורקים ומאולצים ללא האלכוהול שיסיח מכך את הדעת, וממשיכים רק בשל הריון בלתי צפוי. "אין אף אחד עלי אדמות, גם לא אני, שיחשוב שאני ראויה להיות אמא. ועדיין, אין לי שום דרך להכחיש את העובדה שמישהו החליט שאני ראויה. מישהו, משהו, שלח את ההזמנה הזאת". כדרכם של טיפוסים קיצוניים, מחליטה מלטון באותו רגע לעבור מטמורפוזה מוחלטת, להיגמל משלל התמכרויותיה ולהפוך לרעיה נאמנה ואם מסורה. הנישואים יוצאים לפועל למרות חוסר יכולתם של השניים להשלים איש איש עם פצעי עברו או לנהל דיאלוג פתוח וכן. עדיין, מלטון מוכה בתדהמה כשהיא מגלה שכמוה, גם בעלה נאבק בהתמכרויות משלו, והנישואים עולים על שרטון. האם "לוחמת האהבה" פירושו להילחם על הנישואים או על החופש להשתחרר מהם?

"לוחמת האהבה" אינו ספר שמקדש את הסאבטקסט; משפטי המפתח מודגשים ("אולי הילדות היפות יקבלו אותי אם רק אלבש את הבגדים הנכונים, אחייך יותר, אצחק כמו שצריך, אשים לב לאיתותים של המנהיגה ולא אגלה שום רחמים או פגיעות. אז בכל בוקר כשאני נכנסת לתיכון אני אומרת לעצמי, פשוט תעצרי את הנשימה עד שתחזרי הביתה"). התובנות המרכזיות מנוסחות עד דק, כמו לא סומכות על הקוראת שתסיק אותן בכוחות עצמה. למרות זאת, לא קשה להבין את סוד ההצלחה של הספר, שהפך לרב מכר היסטרי מהרגע שנכלל ברשימת המומלצים במסגרת מועדון הספר של אופרה ווינפרי ואת מלטון למיני־אימפריה בפני עצמה, אשר לצד הבלוג הפופולרי וההרצאות שמושכות מאות משתתפים הקימה את Together Rising, ארגון ללא מטרות רווח העוסק בהצלחה בגיוס כספים עבור נשים וילדים במצוקה: ב"ניו־יורק טיימס" נכתב, כי הקריאה או ההאזנה לגרסת האודיו של ספרה "מזכירה סופשבוע אליו את נמלטת עם חברה, שם היא שופכת את הלב ואת מבינה, שלמרות הפוסטים בפייסבוק וההיכרות הארוכה, הסיפור שלה עמוק ורחב ממה שחשבת לעצמך".

"לוחמת האהבה" כתוב בכנות בלתי מתפשרת, שאינה מבקשת לייפות, לא את המציאות ולא את המחברת, ויש בגילוי הלב הזה, בפגיעות הזו, לא מעט חן, גם עבור מי שלא חי את הז'אנר. מלטון כיום היא אחת הדוגמאות המייצגות ביותר לפריחתה של סוגת הממואר בארצות הברית, וכתוצאה מכך גם מחוצה לה; מגמה הנמשכת מאז תחילת העשור ואינה מגלה סימני שחיקה, ועל כך יעיד יותר מכל ההיצע האינסופי כמעט של הסוגה באמזון והביקוש לו היא זוכה.

הפיכתו של הממואר לקטגוריה משגשגת באגף הספרות הפופולרית היא תוצאה בלתי נמנעת של הצטלבות בין תופעות תרבות: אומת הבלוגוספירה הרגילה רבים לשתף פיסות חיים אינטימיות ביותר כעניין שבשגרה. בנוסף, הצפת היתר של תוכניות הריאליטי מפגישה את הצופה על בסיס קבוע עם אנשים "רגילים", המנסים בתורם להאריך את 15 דקות התהילה באמצעות סיפורם האישי; למעשה, חיי היומיום שזורים בסיפורים אישיים או פרגמנטים מהם, שהשתחלו לכל מקום – ממהדורות החדשות ועד ספרי הבישול, ומקבלים ביטוי מלא ומספק יותר בפורמט של ספר קריא, גדוש אלמנטים סנסציוניים ותובנות רגשיות.

באשר להתפתחויות בגזרת הספרות עצמה, ניתן לראות בפריחה של הז'אנר שילוב בין הביקוש העקבי לביוגרפיה ורומן אוטוביוגרפי, שהממואר נחשב באופן מסורתי לתת־סוגה שלו, לבין הצלחתה הפנומנלית של סוגת ספרי העזרה העצמית: אחד החוקים הבלתי כתובים של ממואר בספרות הפופולרית הוא הערך המעצים שטמון בו, ועולה מתוך מסע שלרוב כולל משבר, התמוטטות והבנה שפותחת צוהר לחיים מודעים יותר. כך מתפקד הממואר בגלגולו המחודש כספר עזרה עצמית בעל עלילה מוצקה ודמויות שאפשר להיקשר אליהן.

בלי דידקטיות והתנשאות

"הסיבה שאני כל כך אוהבת ממוארים היא שאפילו בממואר שמתאר חיים ספציפיים, רחוקים משלי, עדיין אמצא את עצמי", אומרת מלטון בשיחת טלפון. "'לוחמת האהבה' גם הוא ספר אישי ודרמטי, שכן חיי היו רצופים אירועים דרמטיים, אבל מעניין שכבר בזמן הכתיבה ידעתי שנשים אחרות ימצאו את עצמן בתוכו. קריאה של ממואר מאפשרת לי להתחבר לעצמי ולברוח מעצמי בו־זמנית".

קריאה בגובה העיניים.

"כן! בכל כך הרבה ספרים מז'אנר סיפורת קיים ממד מתנשא, דידקטי, שלא קיים בסוגת הממואר. יותר מזה: כדי לכתוב ממואר שידבר לאחרים, עליך להיות אמיצה מספיק לכתוב את הדברים שקשה לבטא יותר מכל, את הסוד האינטימי והכמוס ביותר שלך. בסופו של דבר הסודות שלנו הם אוניברסליים. משדרים לנו שאסור לנו לדבר עליהם בחיי היומיום הרגילים, כך שלפעמים הדרך היחידה שהאדם מהשורה יכול לגלות שהוא לא לבד היא למסור את הסוד האישי שלו, לאוורר אותו לאור השמש".

גלנון מלטון דויל
GEMMA BAUER

יש לזה מחיר, כמובן. אובדן הפרטיות, האנשים הקרובים שסיפורם נחשף.

"בוודאי. ממואר מחייב גרעין של אמת; את פורשת את חייך לעיני כל וזה מפחיד. שידברו עליך, שיצקצקו. אני פשוט למדתי שהעבודה שלי היא להציג את האמנות הכנה ביותר שיש ביכולתי, לעלות מהמצולות לנשום אוויר ואז לצלול חזרה לתוך עצמי. לא להתרכז במה יגידו; זה כמעט לא העסק שלי. אז אנשים מכירים את הסיפור שלי, הכל בחוץ, אבל בעיני זה לא שלילי. כלומר, מה שהפך את המשפחה שלי לחולה ופירק את הנישואים שלי הוא סודות. לנו אין סודות. עברנו הרבה, כפי שכתוב בספר, והילדים שלנו מודעים ללא מעט מהם. לפעמים זה קשה, אבל בו בזמן אנחנו חופשיים וזו הרגשה משחררת מאוד. יש ימים של ביקורת עצמית ושאלות קשות כמו 'מה את חושבת שאת עושה?', אבל בסוף תמיד כואב להסתיר, ותמיד כואב לכתוב, ואני בוחרת באפשרות השנייה – בכנות; היא נהפכה לדרך חיים עבורי".

בבלוג שלך את כותבת שלרוב את קוראת ממוארים שנכתבו על ידי נשים. ואכן, בספרות הפופולרית מקובל לראות את הממואר כסוגה נשית.

"בכנסים שאני עורכת, אני נשאלת אם יש גרסה גברית מקבילה למה שאני עושה, ואין לי תשובה. בתרבות שלנו, לנשים יש לגיטימציה להפגין פגיעות, בעוד שעבור גברים חשיפה של הפחדים הפנימיים שלהם היא משימה מאתגרת יותר. והרי אם אין בממואר ממד של פגיעות, הוא שום דבר. אני חושבת שזה עצוב. גם לגברים יש סודות וחששות, אבל לנשים נאמר שיש דרך נכונה להיות בת ולגברים שיש דרך נכונה להיות בן – לא להיראות פגיע. כך שקשה להם יותר להצטיין בסוגה הזו, יש להם יותר מחסומים. מצד שני, אולי זה השלב הבא".

בכנס טיפוסי שמונה כ־1,000 צופים, כ־60 יהיו גברים, מעריכה מלטון; "לרוב אלה גברים שמתחברים לממד ספציפי ביצירה, כמו התמכרות וגמילה, למשל. בכל הקשור לנשים, הטווח הוא אינסופי ואי אפשר לצייר פרופיל מובחן. אני חושבת שזה בעיקר הודות לכך שהספר עוסק בכל כך הרבה סוגיות – מהפרעות אכילה, דרך מגדר, התמכרויות, מיניות ובגידות, ועד אימהות וקריירה, ומפגיש בין סבתות בנות 80 לטינאייג'רים, זה מספק מאוד; לכולנו יש כל כך הרבה ללמוד זו מזו".

הערך המוסף הגדול בכתיבת ממואר, מאמינה מלטון, הוא הממד התרפויטי, המזין את הכותב לא פחות מאשר את הקורא. "רוב האנשים עוברים קשת בלתי אנושית של רגשות ופשוט מנסים לשרוד איכשהו. ממואר מכריח אותך לעצור, להביט אחורה על החיים ולהפיק מהם משמעות וסדר. הכתיבה גרמה לי לחיות את האירועים שכתבתי עליהם בעוצמה רבה יותר מאשר בזמן אמת. רק בזמן הכתיבה, למשל, הבנתי שאני חייבת להיפרד מבעלי; אני רואה את כל המסע הזה כדרך שעברתי כדי להפוך לחופשיה יותר ולקבל את עצמי".

כיום, מספרת מלטון, היא נשואה בשנית לאבי וומבאך, כדורגלנית בדימוס ואלופה אולימפית, ונמצאת ביחסים חמים עם בעלה לשעבר. "אנחנו משפחה אחרת עכשיו, אבל לבטח שמחה יותר ואני חייבת זאת לכתיבת הספר; ממואר מסייע לך לגדול מתוך החיים של עצמך".

התבגרות של הספרות הישראלית

בעוד שבארצות הברית ובאירופה הממואר הוא סוגה מכובדת ומקובלת שמאחוריה מסורת עשירה ומגוונת, הספרות העברית נטתה להביט בו מגבוה; הדרישה מהספרות בישראל העברית, מתקופת ההשכלה והלאה, היתה לספר סיפור לאומי, גדול, "חשוב" לכאורה (ומכאן גברי). כפועל יוצא, היחס לסוגה שחוגגת את הסיפור הקטן והאינטימי נטה תמיד לזלזול.

אך בשלוש השנים האחרונות אי אפשר שלא להבחין בשינוי שחי בישראל ביחס לממואר. הוא לא בא לידי ביטוי בהקמת שלוחה של הסוגה בספרות הפופולרית כמו בארצות הברית – במדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם קשה לדמיין שסגנון כה חושפני יתפוס גם בעתיד – אלא דווקא בשיח הנכון לאתר מאפיינים של ממואר בספרות הקנונית, גם אם ברטרוספקטיבה.

אם לפני ארבע שנים ספר כגון "היינו העתיד" מאת יעל נאמן שווק כאן כרומן אוטוביוגרפי, אפשר לשער שכיום לא היתה הוצאת אחוזת בית מהססת לכנות אותו ממואר. כתבי עת כגון "פטל", "גרנטה" ו"מאזניים" מרבים לפרסם טקסטים ממואריסטים במובהק, ובכלל, האם זה מקרה שהקובץ "ערות", הספר המצליח והמדובר ביותר השנה, פסיפס סיפורים אינטימיים החושפים תקופות ומאורעות בחיי המספרות, אינו אלא ממואר רב־קולי?

"לתחושת ההתקבלות ותשומת הלב המחודשת סביב הממואר יש יותר מסיבה אחת", מעריך ד"ר עודד מנדה־לוי, מרצה לספרות בבצלאל וסמינר הקיבוצים שפרסם בעצמו לאחרונה ממואר מסקרן בשם "אני זוכר". "בראש ובראשונה יש בכך סימן להתבגרות מסוימת של הספרות הישראלית, הבנה שאנחנו לא צריכים לקרוא רק סיפורים במובן המלא, המקיף או הקונבנציונלי של המילה; אפשר לשלב עוד ממדים של כתיבה, שיכולה להיות זיכרון, אוטוביוגרפיה וכל מיני צורות אחרות, לאו דווקא הבדיה כספרות בהתגלמותה.

עודד מנדה-לוי
יותם מנדה-לוי

"סיבה נוספת היא כמובן עליית פוליטיקת הזהויות והלגיטימיות המחודשת לדיבור סביב עצמי, סביב המשפחה, הזהות, העדה; נדמה לי שהאלמנט הזה קיים אפילו בספר שלי, שבו יש מידה מסוימת של העולם הספניולי, הספרדי, על השפה או הזיכרונות שעולים ממנו. ההליכה אל הפרטי מן הסתם נובעת בקרב חלק מהכותבים מעייפות מהמצב הכללי, הציבורי, הקיבעון בתחומים אחדים והחרפה באחרים, כגון חופש הביטוי. מגמות כאלה של התרחקות מהכללי, הלאומי והתכנסות פנימה, אל תוך עצמי או לאלבום התמונות המשפחתי שבות ומופיעות בספרות העברית לאורך השנים".

גם להתפתחויות בתעשיית הספרות המקומית יש יד בעלייתו של הממואר, סבור מנדה־לוי. "כל אותן הוצאות ספרות בוטיקיות, שבין אם בספרות מקור או ספרות מתורגמת מקדמות את הצורה הממוארית, הקצרה, האישית ביחס לצורות הגדולות. סדרות כגון 'ושתי' בהוצאת רסלינג או הוצאות כגון 'נהר' או 'גמא' – פלטפורמות שיכולות להכיל בצורה נוחה את הסוגה, המבנה וצורת הספרות".

"אני זוכר" של מנדה־לוי הוא בדרכו מחווה לממואר "אני זוכר" מאת הצייר האמריקאי ג'ו בריינארד, מאבני הדרך בתולדות הסוגה, שפורסם ב־1975; אנקדוטה שיכולה להעיד על כך שבספרות הקנונית, שלא כמו בספרות הפופולרית, גם סוגת הממואר נשלטת על ידי כותבים גברים. "נוטים לשייך ספרות פופולרית לספרות פנאי, שבה יש דומיננטיות נשית, או לטעון שלנשים יכולת גבוהה יותר לדובב את עצמן. אבל כמובן שכשמגיעים לצורות הקנוניות, הגברים ממשיכים לצערי לבלוט עדיין", אומר מנדה־לוי, ומציין דוגמאות בולטות כגון פול אוסטר או קרל אובה קנאוסגורד. "כשמדברים על ספרות ישראלית, אז רונית מטלון, באזורים מסוימים של הכתיבה שלה, מתקרבת לממואר, והיא אינה היחידה", הוא אומר. "נוצר מרחב גדול שלפעמים מאתגר ודורש קשב מיוחד, לפעמים מאוד קריא, לפעמים משלב בידיון או בדיה ויש כאלה, כמוני, שמכוונים אל תוך הזיכרון או מה שנחשב על ידי הכותב לזיכרון. אני שמח במרחב הזה שמגלה רגישות מאוד גדולה שנדמה שהיא חסרה ברומנים שנקראים בצורה לעתים בנאלית ומעייפת".

לראות את הספרים בעיניים חדשות

עדות נוספת להתחזקותו של הממואר היא סדנאות הכתיבה שמוקדשות לו. "הן מפיצות את הבשורה", אומר ד"ר עודד מנדה־לוי, שבעצמו מעביר סדנאות בשם "אני זוכר". "אנשים שלא כתבו מעולם, באמצעות העוגן הזה, מוציאים מתוכם טקסטים חזקים ובלתי צפויים".

יש הרגשה שהממואר נתפש כצורה נוחה יותר לעבודה, ש"קל" יותר לכתוב אותו.

"נכון. אולי בעיקר בקרב יוצרים שהתואר סופרים לא נוח להם, אבל הם רואים את עצמם כאנשים כותבים שיש להם מחשבה, סיפור חיים או רגעים שאפשר לספר אותם. ההגדרה לממואר אינה מוחלטת או נוקשה, והיות שהצורה יותר חופשית מבחינה פואטית, ויכולה להביא באופן גמיש מחשבות, הרהורים או רגעים, יש תחושה שנוח יותר לכתוב. בכלל, כידוע, אנשים כותבים יותר כיום. מן תחושה של גם לי יש סיפור, או גם לי יש זיכרון, בהקשר הזה".

מיכל בן-נפתלי
אברהם בן-נפתלי

עם זאת, הוא סבור, "לא כל אחד יכול לכתוב ממואר, במובן שהממואר מבקש איזו כתיבה נקייה, משוכללת; לא כתיבה גולמית, לא קונבנציונלית, לא שבלונית בשום צורה".

האופן שבו מתנהלת "בין ממואר לבדיה", סדנת הכתיבה של מיכל בן־נפתלי באוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון, מעיד על הגמישות המחשבתית סביב הממואר במרחב הספרותי המקומי העכשווי. "חלק מהעניין הוא שהמשתתפים בוחרים את הספרים שנקרא בהם בסדנה, ממוארים או ספרים שהם יכולים לראות בעיניים חדשות כממואר".

כך שהשאלה מהו ממואר מקבלת צורה ומשתנה עם התקדמות הסדנה.

"חשוב לי שיביאו איתם ספרים שהם קשורים אליהם ויכולים לעבוד איתם מתוך מחויבות ואינטימיות. גם אם מישהו יביא יצירה שאינה ממואר, אני מאוד פתוחה לכך. אני בוודאי לא באה עם משנה סדורה. הסדנה לובשת את צורת המשתתפים".

מהו האתגר הגדול שעולה מתוך הסדנה?

"האתגר תלוי בכותב, אך ייתכן שהאתגר טמון בתשובה לשאלה איך, בתוך עבודת הכתיבה, יוצרים מרחב של אינטימיות גדולה; איך מבחינים באופן ברור בין העצמי הגשמי, זה שקם בבוקר או מצביע בבחירות, לבין העצמי של הכתיבה. איך לגרום לכך שהשיחה בכיתה תהיה לא עליך אלא על הפיגורה של המספר. חשוב מאוד לשמור על גבולות אסתטיים, אתיים והגייניים בתוך מרחב הכיתה, כשמכוונים ליצירה ברמה גבוהה מבחינת הכתיבה".

לשמור על הגבולות ולפרום אותם בו בזמן

אז מהו ממואר, בעצם? עבור מיכל בן־נפתלי, סופרת, עורכת, מסאית ומרצה, מה שמעניין בממואר הוא שאין לו צורה קבועה מראש. "בישראל כביכול התקבע מה זה רומן; טקסט שיש לו ממד סוציו־היסטורי, או משקף מעין מציאות. משהו מאוד נתון מראש שמי שלא מכבד אותו, מוצא מתוך המרחב הספרותי. העמדה הזו לא רק עושה רדוקציה לרומן, אלא עלולה להחמיץ ממדים אחרים בטקסט, ממואריסטים למשל. כך, על 'מומנט מוזיקלי' של יהושע קנז אפשר לחשוב כיום כממואר. יהודית הנדל, לא רק בממואר מובהק כמו 'הכוח האחר', אלא גם ב'כסף קטן' ו'המקום הריק', בהם המספרת יושבת בגינת דובנוב וספק מתבוננת ספק מציצה בשכנים שלה, האם כתבה רומנים או ממואר? כך שהשאלה המעניינת היא ההקשר".

הנטייה היא לייחס את ההבדל בין ממואר לפיקשן לכך שהראשון מבוסס על מקרה שהיה.

"בעיני מה שיוצר את ההבדל זו ההתכוונות. בממואר אני מחויבת לספר אמת עובדתית, בעוד שביצירה ספרותית אני יוצרת עולם בדוי וקוראת לקוראים לקבל על עצמם את העקרונות שלו. לצד זאת, טוני מוריסון אמרה פעם שאמת היא המקום שבו יש השקעה של האינטליגנציה הנפשית; כלומר, אמת ספרותית היא אמת משל עצמה במובנים רבים".

כשמונח כמו "אמת ספרותית" נכנס לתמונה, אפשר לשאול אם גם "המורה", ספרה האחרון של בן־נפתלי, שזכה השנה בפרס ספיר, נושא מאפיינים של ממואר. שאלה שבן־נפתלי לא ממהרת לענות עליה בחיוב, ושהתשובה לה נותרת סבוכה לאור העובדה, שהמספרת כאן מבקשת להתחקות אחר חייה של מורתה לאנגלית מהתיכון – אישה שאכן היתה מורתה של בן־נפתלי במציאות. שנים אחר כך, המורה סיימה את חייה בקפיצה מגג בניין, ונותרה, בחייה כמו במותה, אלמונית, חתומה וחידתית. לקורא "המורה" אין יכולת לדעת מה מומצא ומדומיין ומה מאומת וממוסמך.

גם בן־נפתלי סבורה שעצם העובדה שכולנו בעלי זיכרונות, אינה הופכת אותנו כפועל יוצא לכותבים. "אני חושבת שהשאלה שלנו כאנשים כותבים היא איפה העוצמה, הידיעה, איפה מקופל הדבר הדחוס הזה שאנחנו רוצים לומר. זה חשבון שכל אחד עושה עם עצמו. כתיבה היא עצמה הבעיה, היא עצמה דרגת האפס. היא לא נתונה, צריך להמציא אותה".

זוכרות: ממוארים שעוררו עניין בשנים האחרונות

עטיפת הספר The Rules Do Not Aplly
Random House

The Rules does Do Not Apply/ Ariel Levy, Deckle Edge, 2017

אחד הממוארים המדוברים ביותר השנה, שהצית אינספור דיונים ברשת. כתבת ה"ניו–יורקר" אריאל לוי היתה בטוחה שהשיגה הכל - עבודה מספקת, בת זוג אוהבת ותורם זרע אמיד. אך בעת משימה עיתונאית במונגוליה היא עוברת הפלה בשבוע 91: התינוק נולד חי ומת בזרועותיה. בעקבות הטרגדיה מתפרקים גם נישואיה. בספר כן וחסר חמלה רואה לוי בשרשרת המאורעות תוצאה בלתי נמנעת של חטא הגאווה: היא חשבה שאפשר להחזיק בכף ידה משפחה חמה וחיי מין סוערים; הרפתקאות נעורים ואימהות בגיל מאוחר. אך הגוף לא משחק לפי החוקים, ובוגד בהם.

עטיפת הספר How To Murder Your Life
Simon & Schuster

How to Murder your Life/ Cat Marnell, Simon & Schuster, 2017

"יתכן שקאט מרנל כתבה את הספר הזה ב–42 שעות, על ספידים" כתבו על הספר החדש ב–Slate בזלזול מהול בהערצה. מרנל נחשבת הילדה הרעה של הז'אנר, פשוט כי הממואר שלה מסרב לכלל הבסיסי ביותר - המסע שהיא מתארת לאורכו, של ילדה טובה ממשפחה מבוססת שגדלה לתוך עולם של סמים, מסיבות פרועות, גמילות חוזרות וגברים מתעללים, לא מסתיים בשום תובנה והבטחה לשינוי. "ההתמכרות שלי היא עדיין חלק גדול מחיי", היא כותבת לקראת סופו. "רוב הסיכויים שאהיה רעה שוב". כל זה בשפה פרועה, שטוחה, מרושלת באופן מחושב. פלא שהספר נהפך ללהיט מיד כשיצא?

עטיפת הספר All the Lives I Want
Material

All the Lives I Want/ Alana Massey, Grand Central Publishing, 2017

הממואר של אלנה מסי זכה לשבחים לא רק בגלל הסיפור הסנסציוני, שכולל סמים, הפרעת אכילה, אשפוזים וניצול מיני. מה שתפס את תשומת הלב הוא השימוש שעושה מסי באיקונות תרבות כדי לבחון את הצמתים המכריעים בחייה. "קארי", הקלאסיקה הקולנועית, מאפשרת לה לדון באימה הכרוכה בהתבגרות הגוף. מבריטני ספירס, לעומת זאת, היא לומדת להתייחס באופן סלחני ודינמי לגופה המשתנה. גם הנסיכה דיאנה, סילביה פלאת' וג'ואן דידיון קופצות לביקור. הספר זכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד, וזוהה כטקסט פמיניסטי שטוען כי אנחנו נוטים להקרין רגשות שליליים על נשים מפורסמות, בדומה ליחס כלפי מכשפות בימי הביניים, ומנגד, להמעיט בערכן ולזלזל בהן.

עטיפת הספר הנערה מהגן
כתר

הנערה מהגן/ פרנאז פורוטאן (2017, כתר)

פורוטאן, שנולדה וגדלה באיראן, מתארת בספר הביכורים שלה עלילה בהשראת ההיסטוריה המשפחתית: משפחה עשירה ממוצא יהודי מתגוררת בעיירה קטנה בסמוך לטהרן. לראש המשפחה יש הכל - עסקים משגשגים ואישה צעירה ונאה, אך אין לו בן. היות שרחל אשתו לא מצליחה להעניק לו יורש, מידרדרים היחסים עם בעלה, שמחליט לגרשה אם לא תהרה עד האביב. בצר לה מחליטה רחל שתעשה הכל כדי להציל את נישואיה, אך רק בהמשך היא עתידה לגלות את המחיר שהיא, ולא היא בלבד, עתידה לשלם על ההחלטה. הממואר של פורוטאן זכה ללא מעט התייחסות, לא רק לאור הסקרנות התמידית מצד המערב באשר לחיים באיראן המסוגרת, אלא גם מאחר שהוא שופך אור על מקומן המורכב והעדין של הנשים בחברה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#