תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אני תה-רוריסטית"

לכתבה
Rina Ciampolillo

במופע החדש של היוצרת אורלי רביניאן אין תלבושות, תפאורה, תאורה או במה. יש בו רק כמות מדודה של משתתפים שהביאו מהבית את קנקני התה שלהם, כדי לשחזר את טקס התה הפרסי שרביניאן זוכרת מבית הוריה, לחלוק סיפורים ולמוסס את חומות הריחוק והניכור

תגובות

לפני כחודש ערכה במאית התיאטרון והיוצרת אורלי רביניאן טקס תה ב"בית המידות" בתל אביב. על שולחן ארוך ורחב, שהזכיר גרסה מעודנת של שולחן הסדר, היא ערמה עלי תה ותפרחות ורדים מיובשים. גוני תפזורות התה והוורדים התכתבו עם קשת צבעי הקירות המתקלפים במבנה הממתין לשיפוץ נרחב ובינתיים מארח מופעי תרבות. המשתתפים התיישבו סביב השולחן, והניחו לידם את קומקום התה שהביאו מהבית בהוראת רביניאן. הם היו נבוכים מעט בהתחלה; אך הנה ניתן האות והתחיל הטקס, שאדים מהבילים וניחוחות מארץ רחוקה עלו ממנו מתחילתו ועד סופו.

מהות האירוע נשמרה בסוד ורביניאן סירבה לגלות אם מדובר במופע, בהצגה או במשהו אחר. בפרסומים היא הסתפקה בניסוח שבו רב הנסתר על הגלוי: "טקס תה מדיטטיבי בהשראת תרבות התה הפרסית שעליה גדלתי". גם התיאור המצומצם הזה עורר סקרנות. 18 הראשונים שיצרו קשר הוזמנו לטקס, הראשון בין כמה שמתוכננים בחודשים הקרובים.

"אני מכורה לתה, לא לקפה", מסבירה רביניאן. "לתה יש בעיני איזו נשימה אחרת. אי אפשר לזרז כוס תה. היתה תקופה שניסיתי לקחת תה בטייק אווי, אבל זה לא עובד. יש בתה משהו שמחדד את החושים. צריך לקחת מרווח כדי לשתות תה. יש לנשום עמוק לפני ובין הלגימות". את היחס המיוחד לתה ולשתייתו היא ספגה במשפחתה, מהוריה שעלו מאיראן בצעירותם. באמצעות טקס התה הפרסי, מבקשת רביניאן לשחזר חווית ילדות אבודה, של ישיבה בצוותא סביב כוס התה.

"ההורים שלי היו שותים תה פרסי לוהט גם באוגוסט", היא מספרת. "זה היה תה אמיתי שמבשלים בקומקום, לא תה משקית. בכלל, אצל הפרסים המיחם דולק מהבוקר עד הערב, והוא כמו מקדש־מעט בבית. אחרי שהתה היה מוכן, היינו יושבים בסלון ביחד. זה היה זמן משפחתי, של שיחה, כשכפות הידיים אוחזות בספל. היו עושים עם כוס התה הזו הכל – רבים לידה, בוכים לידה, אומרים לידה דברים שהשתיקה יפה להם. אם היו רוצים לסלק מישהו מהחדר, היו אומרים לו 'לך תכין תה'.

אורלי רביניאן. "לתה יש בעיני איזו נשימה אחרת. אי אפשר לזרז כוס תה. היתה תקופה שניסיתי לקחת תה בטייק אווי, אבל זה לא עובד. יש בתה משהו שמחדד את החושים. צריך לקחת מרווח כדי לשתות תה"

אלה מנור

"עשיתי פעם סרט על המשפחה והתחלתי אותו בצילום של כוס תה מהבילה. אני מרגישה שתה הוא הדי.אן.איי המשפחתי שלנו. פעם הייתי בטוחה שכולם שותים תה. לקח לי זמן להבין שאצלנו יש עניין מיוחד עם התה – שזו מסורת, וששתיית התה היתה טקס לא מוכרז ולא רשמי, אלא פרטי ומשפחתי.

"טקסי היומיום מעניינים אותי כיוצרת. מעניין אותי לסמן אותם ולקדש אותם, כי יש להם משמעות בעיני. זה מה שהטקס עושה – מייצר חלל משותף שיש בו חוויה עמוקה. כשאוחזים בידיים את הספל הוא נהפך לזכוכית מגדלת שמחדדת את החושים. אפשר לשים לב להמון פרטים שבדרך כלל לא מתמקדים בהם: הצבע שהמשקה מקבל, התחושה של העלים הרפויים בתוך המים. ההתבוננות יוצרת שתיקות משותפות".

ישראל אינה אומת תה, אולי מאחר שהקצב האיטי וההתבוננות פנימה שרביניאן אוהבת כל כך אינן בדיוק התכונות המאפיינות אותנו. הישראלים, כראוי לאומה קופצנית ועצבנית, מכורים לקפה. תה מקושר אצלנו עם קור רוח בריטי, והוא מצריך שגרה מתוכננת ולא תזזיתית. אם כבר, שותים אצלנו תה בחורף; אז למה לערוך טקסי תה דווקא עכשיו, כשהקיץ כבר ממש כאן?

"אפשר לומר שאני תה־רוריסטית", רביניאן מחייכת חיוך רב־משמעי. המילה הטעונה הזו רומזת שהיא מבקשת לעשות מעשה חתרני ולהפיץ את בשורת התה, וגם לעובדה שהשיגה תה מקורי מאיראן בדרך לא דרך עבור הטקס. הפיילוט התקיים לאחרונה בניו יורק. "לפני האירוע, כשחיפשתי את התווית של 'מייד אין איראן', התחושה היתה שאני מנצחת את ה'אובססיה האיראנית' באמריקה, כלומר עושה את הפעולה ההפוכה לחלוטין ממה שאיראן מייצגת במרחב הציבורי".

בישראל, לדבריה, זה בלט עוד יותר – במיוחד לאחר שחברים ייעצו לה לכנות את טקס התה "פרסי" ולא "איראני". "פרסי זה מתקשר למגילת אסתר. זה פחות טעון מאיראני", אמרו לה. ההתעקשות שלה על חומרי גלם מאיראן נבעה מכך שרצתה "לשחזר במדויק את החוויה", כדבריה. בילדותה, התוויות על חפיסות התה, בכתב ערבי, היו חלק בלתי נפרד משגרת החיים בבית הוריה. חשוב לה במיוחד שהתה יהיה מתוצרת איספהאן – עיר הולדתם של הוריה.

רביניאן מדברת במתינות, אבל עיניה, הנוצצות מבעד למשקפיים, מסגירות עד כמה התרבות האיראנית נוגעת ביסוד עמוק בהוויתה. תוך כדי השיחה אתה, עולה בה ההרהור שאולי היא מנסה לפרק את הזיכרונות הכואבים והטעונים כמו שמפרקים פצצה, דרך העיסוק העדין בתה – וזו עוד פרשנות אפשרית לתה־רוריסטית.

טקס תה פרסי. "שותים אצלנו לפעמים תה, אבל זה לא מזכיר את החוויה המסורתית, ובכלל זה תה משקית. בתוך המסורת שנעלמה היה עולם ערכים שנוגד את הרעיון של חיי אינסטנט. צר לי על העולם הזה שאבד"

אלה מנור

הרעיון לקיים טקס תה פומבי נולד במקרה. "תמיד תהיתי אם יש דבר כזה, תיאטרון פרסי", אומרת רביניאן. "שאלתי אם יש פורמט תיאטרוני פרסי ייחודי, ורציתי ללמוד על זה מיד ראשונה. דיברתי עם כך עם דודה שלי, והשיחה התגלגלה לתה פרסי. גיליתי שמעבר לשתיית תה פרטית, באיראן יש מסורת של בתי תה, ה'צאי חונה' בפרסית, ובחלקם יש התרחשות מעין־תיאטרונית. בתי התה, כמו בתי הקפה (ה"גאבה חונה"), הם מקומות מפגש. לעתים קרובות, יותר מחוץ לעיר מאשר בעיר, במרכזו של בית התה מופיע פרפורמר ששר ומספר סיפורי מיתולוגיה פרסית מקומית".

לאחר ששמעה על אמנית איראנית שמופיעה בבתי תה עם מופע סולו, רביניאן החליטה להמציא אירוע פרפורמטיבי משלה, שיהיה עדות וזיכרון למסורת שתיית התה שהיתה חלק מהבית ומהמשפחה שלה, והתפוגגה לאחר מות אביה, לפני כשבע שנים. "כיום שותים אצלנו לפעמים תה, אבל זה לא מזכיר את החוויה ההיא, ובכלל זה תה משקית. נדמה לי שבתוך המסורת שנעלמה היה עולם ערכים מסוים שנוגד את הרעיון של חיי אינסטנט. צר לי על העולם הזה שאבד. אני מתגעגעת ומחפשת אותו בעבודה הזו".

האב, ציון רביניאן, מת באופן פתאומי בגיל 66 כתוצאה מאירוע מוחי. אחרי מותו, בתו אורלי לא נתנה לעצמה שהות לעצור, להתבונן באבל שלה ולעכל את מה שקרה לה ולמשפחה. "חודשיים לאחר שמת כבר נסעתי לפסטיבל בניו יורק, נסיעה שתוכננה מראש. הייתי מעורערת לגמרי אבל המשכתי לעבוד, ומאז המשכתי לנסוע לחו"ל בלי הפוגה, והנסיעות הלוך וחזור מילאו את הזמן ואת ההוויה שלי. מרחק הזמן היה נחוץ כדי להתעסק אמנותית בתרבות הפרסית ובצער".

בטקס הראשון, שהתקיים בפסטיבל בינלאומי בניו יורק, ישבו זה לצד זה אמנים ממדינות שונות. הם הכינו תה על פי הוראותיה, תוך דקדוק בפרטים הקטנים ביותר – הרכבת התערובת, המתנה לטמפרטורה המתאימה, מזיגה איטית לכוס זכוכית. רק אז, בשתיקה, לגמו המשתתפים מהתה.

רביניאן שילבה באירוע סיפורים מהילדות שלה, על משפחתה ועל התרבות הפרסית שעליה גדלה. האם היתה בכלל תרבות כזו? על כך אין עוררין. אך בכל הנוגע לשחזור במהלך הטקס, או לזיכרונות, כלל לא ברור אם מדובר בטקס אמיתי או בדיוני. רביניאן עצמה מעדיפה להשאיר את הנקודה הזו עמומה: "כבכל מופע תיאטרוני, גם כאן יש אלמנטים בדיוניים", היא אומרת.

"בחו"ל אני מציגה את עצמי כאמנית ישראלית ממוצא פרסי, וזה תמיד מעניין לראות את סימן השאלה חולף בעיניו של מי שמולי. אני אוהבת את הבלבול הזה. זה שומר אותי מחוץ להגדרות הפוליטיות"

דומה שארוחות שסביבן נוצרת תחושה זמנית של משפחתיות וקהילתיות החליפו את ריקודי העם ואת השירה בציבור. תחת הכותרת של חוויה כמו־משפחתית אפשר להכניס גם את ארוחות בבתי שפים, שבהן יושבים זה לצד זה אנשים זרים ששילמו במיטב כספם, והן הלהיט התורן כיום בענף המסעדנות העלית. לא מזמן בתל אביב הוזמנו אורחים לערב בבית פרטי, שנסב סביב מחמצים מכל הסוגים שהעידו על היצירתיות של בעלת הבית, כשהמשתתפים הוזמנו לספר על ההחמצות בחייהם.

"החיים שלנו, כל ההיבט הקהילתי והחברתי שלנו במציאות, מפורקים ונגרסים לחלקיקים, לזהויות, להגדרות", מסבירה רביניאן את מקור הכמיהה לתחושת היחד. "יש ניכור. אנשים מחפשים להחזיר לעצמם את המקום הקהילתי. אני יודעת מעצמי, שאני מרגישה געגוע לחוויה של בית, וניסיתי להעביר גם את הכמיהה הפרטית שלי למה שהיה ואיננו עוד".

בשונה מהארוחות בניצוחם של השפים המהוללים, רביניאן מעדיפה לשמור על גבולות היצירה. ליד השולחן המרהיב לא מוחלפים שמות, ואין סבב של הכרות. "אני רוצה ליצור חוויה של אינטימיות שלא תהיה מחייבת. זו לא דינמיקה קבוצתית".

במהלך האירוע, רביניאן היא הראשונה שמכניסה את המשתתפים למרחב הפרטי שלה ומסבירה מה המשמעות של הטקס עבורה. "העובדה שאני מעלה זיכרון שלי ממיסה את המבוכה. בתגובה להצעה הזו להעלות זיכרונות ולנצור טקסים ישנים ורבי משמעות, המשתתפים משתפים בהדרגה סיפורים מהמקומות מהם הם באו".

 

היא ילידת 1978, גדלה בכפר סבא, השלישית מבין ארבעה ילדים. אחותה הבכורה היא הסופרת דורית רביניאן. אורלי, העוסקת במקביל גם בקריינות, היא הקול מאחורי גרסת האודיו של שני ספריה הראשונים של אחותה (את "גדר חיה" קוראת השחקנית ריקי בליך).

הוריה של רביניאן עלו מאיראן בנפרד – אמה בגיל 12, ואביה בגיל 17 – ונפגשו בישראל. בבית, הם דיברו ביניהם בפרסית, "שפת הסודות שלהם", כפי שמגדירה זאת רביניאן. "אבי היה קורא שירה פרסית במין פומפוזיות משעשעת. אחרי שהוא מת התעוררה בי סקרנות מחודשת לתרבות שממנו הוא ואמא שלי הגיעו", היא מספרת.

לאביה היה עסק לטקסטיל בתל אביב, אך אין לה ספק שהמשורר החבוי בו מסביר את העובדה ששתי בנותיו פיתחו אוזן וכישרון לשפה וליצירה. יום אחד, כשהיתה כבת שמונה, האב סיפר לה אגדה פרסית. "פתאום הוא אמר 'ואז הגיע ציפור גדול'. תיקנתי אותו: 'אבא, אומרים ציפור גדולה'. הוא הקפיד מאוד על העברית שלו, אבל פתאום הבנתי, שאצלי זה טבעי. שיש בינינו פער שפתי. הבנתי את המקום של המהגר".

לדבריה, האב הזדעזע כשגילה כמה מעט לומדים כאן בבתי הספר על המזרח התיכון ועל האסלאם. "לכי תביאי פנקס", אמר לבתו. הוא החל ללמד אותה פרסית ולהסביר לה מושגים באסלאם, אך היא פרשה אחרי כמה שיעורים. אחרי מות האב, החלה להתוודע לעברו – כשקרובי משפחה וחברים של האב סיפרו על הילדות שלו. "פגשתי אותו מחדש דרך הסיפורים האלה. דוד שלי סיפר לי למשל על התקופה שבה אחיהם הגדול החל להתעניין בקומוניזם והצטרף למפגשי התנועה. באיזשהו שלב הוא הבין שהשלטונות מחפשים אחריו ונמלט להרים מחשש שייתפס. אבא שלי ואחיו, שהיו בסך הכל ילדים, נאלצו להעלים את חומר הקריאה שהוא השאיר בבית. הם אספו את כל הספרים ושרפו אותם במרתף הבית, כדי שאם מישהו יגיע לחפש אחריו לא יישאר מהטקסט הפוליטי המפליל שום זכר. זאת סצינה מטורפת שממש יכולתי לדמיין בתוכה את אבא שלי כילד".

חיידק התיאטרון התגלה אצלה כבר בילדותה, ורביניאן למדה בתלמה ילין בתיכון ושירתה בתיאטרון צה"ל. אחרי הצבא נסעה ללמוד בניו יורק, אבל במקום זאת החלה להתמחות במקום שהיה בעיניה פסגת התיאטרון – לונדון, שם התגוררה במשך שבע שנים ולמדה בימוי. לאחר כעשור בחו"ל חזרה לישראל והחלה לביים הצגות. בשנים האחרונות ביימה את ההצגות "בחזרה לאישראל" מאת נאווה סמל (ב־2015), ו"מלחמת שוורים" מאת מייק בארטלט (2016). לצד ההצגות, היא מתנסה בפרויקטים מסקרנים, חזותיים יותר, לעתים ללא שפה – בעיקר בחו"ל.

כנציגה מובהקת של העידן הגלובלי, רביניאן נעה ללא הרף בין ישראל לחו"ל, לצורכי עבודה והשתלמות. "בחו״ל אני משחקת עם הזהויות. אני מציגה את עצמי כאמנית ישראלית ממוצא פרסי, וזה תמיד מעניין לראות את סימן השאלה חולף בעיניים של מי שמולי. רוב האנשים מתקשים ליישב משוואה שמורכבת מנעלם ישראלי ונעלם איראני. אני אוהבת את הבלבול הזה. זה שומר אותי מחוץ להגדרות ולחלוקות הפוליטיות המקובלות".

יחסה למושג בית, נהפך בשנים האלה שבהן היא מבלה בין חו"ל לישראל ל"דבר מורכב", לדבריה. תחושה זו התעצמה מאז שרביניאן נמצאת במערכת יחסים עם בן זוג שחי ברומא, קשר שמצריך נסיעות תכופות.

את טקס התה היא מתכוונת להביא לעוד ועוד מקומות בעולם. כשהיא מכריזה על תום הטקס בתל אביב, אנשים מתקשים לקום ולצאת. נדמה שקשה להם לוותר על המרחב שנוצר למחשבות ולזיכרונות. הם ממשיכים לדבר עוד שעה ארוכה – ורביניאן מקשיבה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#