רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בעבודה, בפייסבוק וכשאת לבד ברחוב - הדרך לדכא נשים והכדור שעושה פלאים

לכתבה
שמי הנגב לקראת סערה, הערבאליהו הרשקוביץ

200 אלף כדורים פסיכיאטריים נמכרים בישראל מדי שנה, והדיכאון נחשף בגלוי לאור השמש, בפוסטים אישיים של נשים בפייסבוק ■ מדוע צעירות מצליחות ומוצלחות נקלעות למצבי חרדה ודיכאון, ואיך זה קשור דווקא להצלחה שהן חוות?

38תגובות

הקוראים של "קשקושי רחוב" ו"לשון הרע", הבלוגים של תמר בלומנפלד המתפרסמים ב"הארץ" זה יותר משנה, רגילים כבר לסגנון הפרובוקטיבי והמשועשע שמאפיין את המאיירת. לא מעטים מהם עתידים להיות מופתעים מהטון והסגנון של "אין א ריליישנשיפ", רומן גרפי פרי עטה, שיצא לאור לאחרונה. "אולי הסגנון של הרומן מרגש יותר?" היא מנסה לחשוב על תיאור קולע. "נראה לי שמדויק יותר לומר שהוא לא מנסה להצחיק, כמו שאני עושה תמיד. כלומר, יש שם הרבה הומור, אבל גם סצנות שמבחינתי היה ממש פוצע לכתוב.

שער מגזין וומן יוני 2017

"כשהתחלתי את 'קשקושי רחוב' הייתי בעיקר בכיוון של נונסנס וצחוק, וכשהתחלתי לכתוב את הספר היה בו משהו אישי הרבה יותר; ממש נכנסתי להיי והייתי בדאון עם הגיבורה, וכשכתבתי סצנות לא פשוטות, למשל כשהיא עוזבת את הבית, רבתי הרבה עם החבר שלי", היא צוחקת. "אלה פצעים שהייתי צריכה לחטט בהם כדי להוציא משהו אמין שאני מרוצה ממנו, ואני בטוחה שהכדורים אפשרו לי את הבהירות שתדחוף אותי לכיוון הנכון".

הכתבה מתפרסמת בגיליון יוני של TheMarker Women

בלומנפלד היא אחת מהנשים הבודדות ברשת שדנות בצורה פתוחה, אמיצה ויוצאת דופן בדיכאון, חרדות וכדורים פסיכיאטריים. הסוגיות הללו אמנם נידונו בהרחבה בעשור האחרון, אך רבים עדיין מעדיפים להסתיר את השימוש האישי שלהם בכדורים, או את הדיכאון שחוו. "כיום כבר לא צריך להיות 'משוגע' כדי לקחת כדורים", אומרת בלומנפלד, "זה בכל מקום. מצד אחר, הדעה שכל העניין נהפך לנון־אישיו לא נכונה; פעם אחר פעם אני מופתעת מכמות התגובות שאני מקבלת לתיבה הפרטית אחרי שאני מפרסמת סטטוסים בנושא, לא פעם מנשים שבשאר הזמן מתבטאות בחופשיות במגוון רחב של נושאים. יש גם מספר מכובד של תגובות כועסות ומאשימות".

האישיות הייחודית של בלומנפלד לא נעתרת בקלות לסכמות של נתונים וסטטיסטיקות. ובכל זאת, התהודה הרבה שמעוררות ההתבטאויות שלה מזכירה ביותר ממובן אחד את מגוון המחקרים שפורסמו לרגל יום הבריאות העולמי ב־7 באפריל. לפי אותם מחקרים, נשים צעירות ילידות 1978־1999, ברובן בנות דור המכונה "מילניום", סובלות מדיכאון, מתח וחרדה בשיעור גבוה ביחס לדורות הקודמים: קרוב ל־40% מהן מעידות על תחושות של לחץ בעוצמות שונות.

תמר בלומנפלד
רמי שלוש

אותם סממנים, כך נראה, מחריפים ככל שיורד הגיל: על פי מחקר שפורסם בכתב העת Journal Pediatrics, בשנים 2005־2014, מספר הצעירות האמריקאיות – כשלושה רבעים מהן נערות מתבגרות – שהעידו על תחושות דיכאון וחרדה קפץ ביותר מחצי מיליון. תופעות אלו, מעידים המחקרים, ממשיכות ומחלחלות בבגרותן. בהתאם, מינון הכדורים הפסיכיאטרים שצורכות המילניאליות גבוה בהשוואה לגברים בני אותו גיל או נשים מבוגרות מהן.

ניסיון להציג מסד נתונים המתייחס לנשים ישראליות בטווח גילים זה לא צלח: אין בידי משרד הבריאות נתונים שמאפשרים להשוות את הנתונים ולשרטט בעזרתן תמונת מצב של המילניאליות הישראליות. כמו כן לא קיים פילוח של התרופות הפסיכיאטריות שנרכשות בישראל לפי מגדר או גיל. "מה שכן, לפי הנתונים בישראל נמכרים ב־200 אלף כדורים פסיכיאטריים מדי שנה, וזה משקף את ההיקף העצום של הבעיה", מעיר ד"ר אורי ניצן, מנהל המחלקה לדיכאון ומשברי חיים במרכז לבריאות הנפש שלוותה.

ניצן אינו משוכנע שנשים צעירות סובלות מדיכאון, מתח וחרדה יותר מגברים בני גילן או נשים בוגרות מהן. "לפי הסטטיסטיקה, יש יותר דיווח על דיכאון בקרב נשים ולאו דווקא נשים צעירות", הוא טוען. "אם כ־40% מקרב הנשים מדווחות על תסמיני דיכאון במהלך החיים, כ־%5־10% מהן מגיעות לכדי דיכאון מז'ורי של ממש. לצד זאת, חשוב לציין שנשים פונות יותר לטיפול מאשר גברים ובמציאות הקלינית אפשר לראות שבמקרים רבים נשים נוטות להתמיר את הקשיים והמתחים שלהן לסבל פנימי ותחושות אשמה, בעוד שבקרב גברים הם מתועלים לתוקפנות שמופנית כלפי חוץ, שימוש בסמים וכן הלאה. בהתייחס לגיל של המטופלים, תסמיני דיכאון שכיחים בעיקר באזור גיל ההתבגרות – שנמשך כיום לעתים לתוך שנות ה־30 – ושוב בזקנה".

ד"ר אורי ניצן, המרכז לבריאות הנפש שלוותה
אורי ניצן

ניצן מציג שלושה מרכיבים עיקריים בעולמם הפנימי של מי שסובלים מדיכאון וחרדה: "הראשון הוא חוסר ערך עצמי, ביטול ומחיקה עצמית; השני הוא אשמה; והמרכיב השלישי הוא תחושה שאתה נשפט על ידי הסביבה ונענש על ידה. לאלה מתלווה לא פעם תפישה שלילית של הסביבה ושל העתיד.

"אני פוגש בזה המון. העיסוק בערך העצמי אינטנסיבי מאוד. אחד המדדים לחוסן נפשי הוא היכולת להתאושש מכישלונות, מנפילות. אולי זה עניין של תרבות ואווירה ציבורית: דורות קודמים הגיעו לכאן אחרי שאיבדו הכל ואיכשהו רבים מהם קמו וחיו חיים שנחוו על ידם כמשמעותיים; כיום, אתה נתקל בצעירים שלכאורה יש להם הכל אבל המשאבים הפנימיים מועטים. הם קורסים מהר ומתקשים להתאושש. ההתרשמות שלי היא שמלכתחילה קיים לא פעם קושי למצוא משמעות, נקודת אחיזה; תחושות קשות של ריק והיעדר יכולת למלא את אותו ריק בתוכן ומשמעות".

האבטלה מדכאת - וגם העבודה

הגורם הראשון, ולעתים היחיד, שהמחקרים שהתפרסמו ביום הבריאות העולמי קושרים אליו את התגברות הדיכאון, המתח והחרדה בקרב נשים צעירות, הוא עבודה ומצב תעסוקתי. לפי הנתונים שפורסמו, מתוך 40% הנשים שמעידות על אותם סממנים, אחת מכל חמש חווה דיכאון המתקשר לעבודה או לתנאי העבודה, מה שמכונה "דיכאון תעסוקתי" – המתבטא בתחושה פיזית ירודה ובעצב, מועקה, אשמה וחרדה.

אבי מרדלר, פסיכולוג קליני
מוטי מילרוד

מחקרים רבים כבר הוכיחו כי לעבודה בכללותה השפעה מיטיבה על אנשים ונמצא כי אנשים המובטלים במשך חודשים רבים נתונים בסיכון מוגבר ללקות בדיכאון לעומת אנשים עובדים. מנגד, האתגרים התעסוקתיים שמזמן שוק העבודה לצעירים, ובפרט לצעירות, הם סבוכים במיוחד – עוד לפני שמביאים בחשבון את ההיסטוריה הנפשית שלהן, טוען הפסיכולוג הקליני אבי מרדלר.

"התרבות רוצה אותך חזויה, צפויה, את התלמידה הטובה והחיילת הממושמעת", הוא קובע. "אבל אחרי הצבא מתחיל משחק חדש שלא הכשירו אותך אליו, לא ברמה המחשבתית, לא ברמה הנפשית ולא ברמה של הסובייקטיביות שלך; וזאת דווקא בתקופה שמתאפיינת לא רק בחוסר וודאות ובשינויים בלתי פוסקים, אלא גם בתביעה החזקה לראות את החיים שלנו כסוג של יצירה עצמית.

"את אמורה לבצע בחירות שיעזרו לך להגשים את עצמך, וזה דורש ממך להכיר את הסובייקטיביות שלך, משהו שבדורות קודמים מטבע הדברים לא נחשב לדבר מה בעל ערך; היום זה מאסט: אם אדם לא יזהה את היכולות והמאוויים שלו, יהיה לו קשה ליצור חיים של מימוש והגשמה, ואז, כביכול, הוא ייכשל".

הלחצים המופעלים על נשים מורכבים אף יותר. "רמת הסטרס בקרב צעירים כיום היא גבוהה מאוד", מקדים מרדלר. "אצל נשים המצב גרוע יותר, כי נוסף על כל זאת, כבר בשלבים האלה קרבה והולכת הציפייה ממך להוכיח שאת עולה על מסלול שתחילתו בזוגיות והמשכו בחתונה וילדים, וככל שהזמן עובר, הלחץ עליך רק יתעצם".

כמובן שהלחץ להכיר את היכולות והמאוויים מתעצם גם על רקע שוק העבודה הנוכחי, שמתאפיין בחוסר יציבות, שיפוטיות וניצול. "העובד בכלל, ועובדים צעירים בפרט, חווים את שוק העבודה כמקום א־סימטרי באופן קיצוני", אומר מרדלר. "הנורמה כיום היא שהעובד מדיד. נהוג לכמת ולשקלל את הביצועים שלו, לא פעם בלי להביא בחשבון את האדם שמאחוריהם – נורמה שמגבירה מטבעה את הדרישה לתת יותר.

"מנגד, מקום העבודה עצמו נותן פחות ופחות; אפילו בבנקים עובד חדש נאלץ להמתין חמש שנים לקביעות, ועד אז התנאים שלו מעורערים ביותר". גם בסוגיה הזו מצבן של הנשים חמור יותר. "אמנם יש לא מעט נשים מצליחות, אבל היות שבמקרים רבים הנשים מרוויחות פחות מהגברים, הנורמות הללו מגבירות את רמות הסטרס ותחושת חוסר האונים".

למול הלחצים להגיע למה שמכנה מרדלר "המימוש הגבוה" של עצמך, הוא מבקש להצביע על תופעה שהוא נתקל בה רבות בקליניקה, והיא החשש מהצלחה בקרב בנות הדור. "הציפייה מנשים היא בהחלט להצליח – אבל לא יותר מדי", הוא קובע. "לא פעם נוצר קונפליקט בין כמה אישה מאפשרת לעצמה להצליח לבין כמה זה עשוי לפגום בחוויית ההתקבלות שלה אצל המין השני. יותר ויותר נשים מטפסות לעמדות בכירות וכמעט תמיד אני שומע מהן על ההכרח הפנימי להקטין את עצמן מול גברים. זה חלק מהעיסוק האינטנסיבי במשקל ורזון שניכר בקרב הדור הזה: השאלה כמה נפח תתפסי בחלל".

עבור בלומנפלד, להחלטה להתחיל בטיפול פסיכיאטרי היה לא מעט קשר לדיכאון וחרדה שמקורם בחיפוש אחרי מימוש עצמי, וחרדה שנבעה דווקא מההצלחה. "תמיד סבלתי מחרדה ודיכאון, אבל ייחסתי את זה לעובדה שאני לא מצליחה, ובאמת לא יכולתי להביא את עצמי להצלחה. היו לי מחסומים. סיימתי את הלימודים בבצלאל, עבדתי כמדריכה במכללה לעיצוב, עבודה מסודרת שהיתה כמו כלוב של זהב בשבילי, במובן זה שהיא פטרה אותי מהצורך להתאמץ ולעשות מה שאני באמת רוצה, אבל לא השקיטה את החרדות שלי".

תהליך אישי ממושך הוביל אותה לחנוך את "קשקושי רחוב" כבלוג עצמאי, עוד לפני שהתחילה טיפול פסיכולוגי. "זו היתה תקופה של חרדות מטורפות: החרדה שכרוכה בהעלאת פוסט מדי שבוע; החרדות מהטוקבקים והתגובות מהחוץ, ששברו אותי כל פעם מחדש; החרדה שכל זה ייגמר". אלא שהבלוג רק צבר תאוצה ובשלב מסוים עבר ל"הארץ" וצבר עוקבים ואוהדים. "כל מה שהרגשתי בזמנו הוא שעכשיו אני חשופה לרמה אחרת של ביקורת לחצים, וזו כנראה היתה נקודת המפנה עבורי", אומרת בלומנפלד. "ההבנה שאני סובלת גם מההצלחה. הרי נאחזתי במחשבה שאני מדוכאת כי לא מצליח לי, אבל את ההצלחה היה אפילו יותר קשה להכיל. וכשהבנתי שאני לא יכולה ליהנות אפילו מההישגים שלי או משום דבר טוב שקורה לי, התחלתי להכיר בכך שאני צריכה כדורים".

טוענים שכדורים זה הפתרון הקל.

"למשל, או שזה פינוק. תגובות כאלה מגיעות מאנשים שמרגישים שמשהו לא בסדר וזה אחד התירוצים שלהם לא להתחיל טיפול בכדורים. לא מזמן מישהי אמרה לי שהיא מעדיפה להוכיח לעצמה שהיא יכולה בלעדיהם. אבל ברור שאפשר בלי. גם אני, כשלא לקחתי, כלפי חוץ הייתי תפקודית, לכאורה. אבל אם זה ניצחון, היא ניצחה בכך רק את עצמה. אז אני די חשדנית כלפי ההתנגדויות הקולניות האלה; אחרת, למה שלאנשים יהיו כל כך הרבה אמוציות בקשר לזה?"

כתבת שההחלטה להתחיל טיפול תרופתי היתה הצעד הכי קשה והכי קל גם יחד.

"הקושי היה הצעד, שהוא נורא טכני, להרים טלפון ולקבוע תור. רק להגיד לעצמי 'בואי ננסה' היה הכי קשה בעולם. אבל מאותו רגע הרגשתי כאילו משקל עצום ירד ממני. אם הייתי יודעת שאני רק בולעת כדור קטן והופכת לגרסה הכי טובה של עצמי זו לא היתה דילמה בכלל, אבל לומדים את זה רק בדיעבד".

יש נטייה לקשור בין תרופות לתחושה של היאטמות ומיסוך, אבל נראה שלא אצלך.

"איכשהו זה עבד לי כמו קסם. זה לא פגע במיניות שלי או ביצירה, פשוט סילק את כל מה שלא שלי, ניקה לי רעשים. זו אחת הסיבות שאנשים מתעצבנים עלי בפייסבוק, כי כדורים זה עניין אינדיבידואלי ויש אנשים שצברו ניסיון רע ותופעות לוואי קשות. אבל מה אני יכולה לעשות חוץ מלשתף בחוויה שלי?

"כמובן שלקראת היציאה של הספר אני אכולת סרטים, אבל עכשיו אני יכולה לדבר עם עצמי ולהגיד לעצמי שגם חרדות זה בסדר, ולא צריך להיבהל מזה יותר מדי. אני עדיין עצובה ושמחה וכועסת, עוצמת הרגשות שלי לא נחלשה; פעם הייתי בוכה כל הזמן – פשוט כי לא היתה לי דרך אחרת להוציא את כל מה שבפנים. גם כיום אני עדיין אתפנק בבכי טוב מדי פעם".

זהירות, טריגר לפניך

יולי קרביץ
דודו בכר

עבודה, מן הסתם, אינה הגורם היחיד שמגביר דיכאון, סטרס וחרדות בקרב נשים צעירות. יולי קרביץ, פעילה פמיניסטית, משוכנעת שהאלימות המינית כלפי נשים היא גורם משמעותי לא פחות. "אי אפשר שלא לראות ולהרגיש את זה. הרבה נשים פנו אלי מאז שהתחלתי לפרסם פוסטים על המקרה שלי ואמרו, 'הפוסט שלך פתח לי משהו'.

"המקרה" עליו מדברת קרביץ, היה מערכת יחסים ממושכת ורצופה התעללות שהודחקה לאורך שנים. "עצם העובדה שאישה אחת מדברת על הדברים מטרגרת (מלשון טריגר) מישהי אחרת להתמודד עם העניין שלה והוא תמיד שם, אפילו אם לא מדובר במקרה קשה", היא טוענת. "הרי לא צריך לעבור את האונס הקשה ביותר. מספיק שברחוב מטרידים אותנו כל הזמן, או איזה טיפוס בעבודה. את רוצה לענות ולא יכולה, וההפנמה הזו של העצבים פנימה מייצרת את הסטרס. צריך להבין שהפגיעה המינית של נשים מתרחשת הרבה לפני אירוע דרמטי כזה או אחר. זה מהרגע שאת לומדת לא ללכת לבד ברגל בגיל 11; מהרגע שאת נהפכת לאישה קטנה ונאמר לך שאת צריכה לשמור על עצמך ולהיזהר".

ד"ר רוני הלפרן, מרצה למגדר
דניאל צ'צ'יק

"היות שאין בידינו נתונים מספריים, אנחנו יכולות רק לשער לגבי הקשר בין פגיעה מינית לדיכאון", מסייגת ד"ר רוני הלפרן, מרצה במחלקה למגדר באוניברסיטת תל אביב. "אני יכולה להסכים להשערה שאלימות מינית היא גורם מרכזי לחרדה ודיכאון בקרב נשים. הרי החוויה הזו של מיניות כאתר של פגיעות עבור נשים היתה קיימת מאז ומעולם; זה לא חדש. מה שחדש הוא איזה שיח שנוצר, והוא נתן לחוויה העמומה הזו מילים, הוציא אותה מהתחום הפרטי, מהמצב של מונולוג פנימי של מישהי שמפחדת ללכת בלילה לבד או של אמא שאומרת לבת שלה להיזהר, לחוויה של קהילה נשית, שמגלה שיש הרבה יותר תקלות ממה שהיא ידעה לזהות, שהעוצמה שלהן גדולה יותר והתפוצה שלהן רחבה יותר.

"השיח הזה, שהתרחב כתוצאה משיתוף ברשתות החברתיות חילץ את חוויית האלימות מהמקום החלקי, הכמעט לא מילולי שלה, והפך אותה למשהו שאני מזהה מתחת לכל עץ רענן על הסכנות שאורבות והאופציות המטרידות, משהו שכל אחת מכירה".

גם ד"ר ענבל שלומי, פסיכיאטרית מומחית למעגל הפריון וטראומה, משוכנעת שהיסטוריה של טראומה ואלימות מינית בפרט הם גורמים מרכזיים לדיכאון וחרדה בקרב נשים. "גם נשים מחברות יותר שמרניות, נשים חרדיות למשל, מעזות לספר יותר מה קרה להן", היא אומרת.

שלומי מנהלת את "לצדך", מחלקה לנשים עם היסטוריה של טראומה במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב, שהוקמה לפני חודשים ספורים בלבד; היא מסכימה שעצם הקמתה של מחלקה מעין זו, המבקשת לתת מענה מקיף וממושך לפוסט־טראומה על כל ההשלכות הנלוות לה, מאשש את ההכרה ההולכת ומתרחבת בטראומה ואלימות מינית כלפי נשים כתופעה חמורה בעוצמתה והיקפה.

"אלימות מינית קיימת בכל הגילאים, השכבות והמגזרים. אנחנו רואות שהנושא לא יורד מהכותרות ושיותר נשים בוחרות להתלונן בשם מלא ובפנים גלויות. ועדיין, קשה מאוד לדבר על זה, ועל כל אחת שמספרת יש את אחותה או חברתה שעברה הטרדה על ידי אותו גורם. רבות לא חושפות וחיות עם הסוד שנים. עם כל ההצפה שקיימת בתקשורת וברשתות החברתיות, אנחנו עדיין לא רואות את התמונה המלאה; לא כל שכן אצל גברים, שאחוזי התלונות בקרבם נמוכים מאוד, כך שגם זו קהילה שסובלת".

לצד נשים שבחרו לדבר בגלוי על הפגיעות המיניות שחוו, באפיקים משפטיים או בפוסטים ברשתות החברתיות, מתהוות גם לא מעט יוזמות של נשים שמחליטות להביא לשינויים במרחב הציבורי ובשיח המתלווה לו. יוזמה בולטת כזו היא "אחת מתוך אחת", אתר שמזמין נשים לצרף את עדויותיהן על תקיפות והטרדות מיניות שחוו, למאגר המונה כבר יותר מ־40 אלף עדויות. יוזמה נוספת היא "לילה טוב", החותרת לצמצם את תופעת ההטרדות המיניות ולייצר מרחב בטוח במועדונים וברים.

גם על רקע זה בולטת קרביץ, 29, בפתיחות ובאומץ הלב שבו היא דנה בנושא האלימות המינית, ועוד בעיצומו של תהליך התאוששות אינטנסיבי, שניכר בעת השיחה איתה. קרביץ מגדירה את המקרה שלה כהופעה מאוחרת של פוסט־טראומה, כלומר של טראומה שמתפרצת זמן רב לאחר האירוע, כשמנגנוני ההדחקה מפסיקים לעבוד, "ואת משלמת בריבית על כל הזמן שהדחקת".

במקרה שלה, היתה זו מערכת יחסים שהסתיימה לפני כשמונה שנים, והטריגר שמוטט את מנגנוני ההדחקה היה פרשת יזם הנדל"ן אלון קסטיאל שמואשם בעונש ועבירות מין נוספות. "זה פוצץ לי את כל הפיוזים", מעידה קרביץ. "האקס שלי דומה לו פיזית, וכמוהו גם סדרתי; למיטב ידיעתי הוא עולל לעוד ארבע נשים את מה שעולל לי, והוא גם ישב בכלא – בגלל מישהי אחרת, לא בגללי – ועבר שיקום לעברייני מין. זה מה שאפשר לי לברוח ממנו".

קרביץ מגדירה את עצמה כבעלת פתיל קצר וויסות רגשי מורכב מאז ומתמיד, אבל כשחומות ההדחקה החלו להתמוטט זו היתה אופרה אחרת לגמרי. "במשך שנים האשמתי את עצמי בכל מה שקרה, ועוד התנהגתי כאילו אני מיודדת איתו כביכול", היא מספרת. "היינו חברים בפייסבוק למשל. הטריגר הראשון היה כשראיתי שהוא התגרש. כשקראתי על הגירושים נפלתי, צעקתי על עצמי בבית, 'מה חשבת לעצמך, שזה היה רק איתך?' אז התחיל תהליך. ראיתי אותו ברחוב חודשיים לאחר מכן וחטפתי התקף חרדה. התחלתי להבין שאני לא מיודדת איתו. שאני מפחדת ממנו. שהוא אדם רע. הרגשות שהיו אמורים להיות לי כלפיו עוד קודם התחילו להציף אותי; ואז הלכתי לטיפול".

הפגנת תמיכה במתלוננות נגד אלון קסטיאל, מחוץ לתחנת המשטרה בתל אביב אשתקד
מוטי מילרוד

הטיפול הפסיכולוגי לא נסוב על אותה מערכת יחסים, עד שהגיע מקרה קסטיאל. "כנראה שקל היה לי להיכנס לאובססיה על עניין קסטיאל, כי זה לא היה שלי; זה מה שאני מגדירה 'לכאוב בתנאים סטריליים'", אומרת קרביץ. "אבל כשהפסיכולוג שלי ראה שאני יותר ויותר שוקעת לתוך זה, הוא הרגיש שזה הזמן לדבר לעומק על המקרה שלי. ומאותו רגע שזה התפוצץ, אני עדיין בתוך זה".

כחצי שנה חלפה מאז. את החודשיים הראשונים היא מגדירה כנושקים לתחום השיגעון. "משוגעת במובן שאי אפשר להיות לידי; דיברתי לעצמי בלי הפסקה. תחשבי שסכר שנבנה על התודעה שלך נפרץ ובבת אחת את חווה הצפה אדירה של מידע, גם מידע ישן, גם דברים שהדחקת, גם זיכרונות שמתברר שזכרת אותם לא נכון – פשוט השמטת את כל מה שלא יכולת להתמודד איתו. התנהגויות סדיסטיות, מתעללות".

אי אפשר להימנע מטריגרים, טוענת קרביץ, "כי האינטרנט רווי בכל כך הרבה פורנו־סנאף. כיום אורח החיים שלי מאוד מנותק כי אני מפחדת ממה שאני יכולה לראות. בכלל, ההבנה איך מרגיש טריגר, ולא באופן תיאורטי, שינתה אותי. אני פתאום רגישה לזה כל כך ויכולה להיפגע מהדבר הכי קטן כאילו עקרו לי את הלב מהמקום. אני מרגישה כמו תרמוסטט מקולקל", היא מודה. "כאילו אני מסתובבת בלי אפידרמיס. אני כמעט לא יוצאת מהבית, כמעט לא שותה. אני לא רוצה לאבד שליטה".

מתי הבנת שאת צריכה טיפול תרופתי?

"כשלא התקלחתי חודש. לא יצאתי מתחום הספה. ירדתי עשרה קילו. הפסקתי להסתכל לאנשים בעיניים. התחלתי לחשוב שהשיגעון הזה שאני חווה הוא מנת חלקי מעכשיו. הבנתי שאני לא רוצה לטשטש את זה, אבל אני לא חייבת לעבור את זה בעוצמות נוראיות כאלה.

"את אומרת לעצמך, אם שמונה שנים חייתי בתודעה כוזבת, אז מי אני באמת? זה נרגע, תודה לאל, כי התחלתי לקחת כדורים".

ועכשיו?

"אני לא במצב הכי טוב", עונה קרביץ בכנות. "אני ישנה עם אלה מתחת לכרית. אפילו שאני יודעת שהמניעים לא רציונליים. אבל אם בעבר היה קול בתוכי ששואל מה יהיה אם תיתקעי ככה, עכשיו יש קול שעונה לא, את לא תיתקעי ככה. הכל בסדר. זה מה שהגיע עם הכדורים ולא היה שם קודם; הקול שאומר שיולי לפני שמונה שנים זו אותה יולי שאת עכשיו".

קרביץ מגדירה את עצמה כאקטיביסטית בשדה הפמיניסטי מזה שנתיים לערך, אך האירועים מהשנה האחרונה דחפו אותה לקחת את הפעילות צעד קדימה. השיחה בינינו מתנהלת לאחר שסיימה לכתוב את הטקסט שקראה ב"צעדת השרמוטות", שנערכה ב־12 במאי בתל אביב. "כתבתי שם שהאומץ שלי לשים על עצמי את הטייטל הזה, להגיד שאף אחד אין זכות לפגוע בי, מגיע מנשים אחרות. כל אחת שחולקת את הסיפור שלה, ולא משנה מהו, פותחת חלון למישהי אחרת. זו הסיבה שאנחנו רואות התגברות היסטרית של השיח הזה, בכל מקום".

אותה דינמיקה שמתקיימת ברשתות החברתיות ובמרחב הציבורי דומה במובנים רבים למתרחש בתוך הקליניקה. שלומי מכנה זאת "הצפה": "אין ספק שמקרה שפורסם במדיה הוא טריגר עצום בקרב מטופלות. אני יודעת שהמטופלות יהיו נרעשות, כי זה מזכיר להן את מה שעברו וגם מכעיס וחושף מחדש את התסכול. יש קבוצות טיפול שבהן אנחנו מבקשים לא לחשוף את הטראומה עצמה, כי אנחנו יודעים שכשאחת מספרת, זה מעלה באחרות זיכרונות מאוד קשים. את רואה אחת מזכירה את הסיפור שלה ומיד נוכחת בעוררות בקרב שאר המטופלות".

שלומי חזרה לאחרונה מהתמחות בטורונטו. "היה שם מקרה שפורסם בהרחבה, על איש טלוויזיה מפורסם שהואשם בהטרדה ואלימות מינית וזוכה, והכעס שזה עורר בקרב מטופלות יום למחרת היה בולט מאוד; חלקן לא יצאו מהמיטה – שוב, בגלל תחושת העלבון, שאפשר לפגוע בנשים ולצאת מזה נקי. כל מקרה שמשחזר את הדפוס הזה מכאיב מאוד".

חייבים להסתיר את החולשה

לצד אלימות והטרדות מיניות, שקרוב לשליש מהנשים נחשפות להן, לא מעטות סובלות מדיכאון, מתח וחרדה בעקבות יחסים פוגעניים בין המינים, מוסיף ד"ר ניצן. "אני רואה את זה המון בעבודה הקלינית. זו לא הטרדה ישירה ואלה לא מקרים שנכנסים לסטטיסטיקות של הטרדה פורמלית; אולי נכון יותר לשייך זאת לתרבות חיים מסוימת, לדפוסים שנעשו נפוצים בגילאים הללו, בשילוב התקשורת הווירטואלית באינטרנט – שילוב שמוביל להמון סצנות של אי הבנה, אי ודאות, עלבון, וגם השפלה.

"אלה אינטראקציות שמתנהלות בעיקר במדיה החברתית, תקשורת קצרה ומיידית שלא פעם מסתיימת בתחושת מפח נפש, ניצול או פגיעה. הערך העצמי כמו נאכל; הרי קל מאוד לפגוע במישהו דרך פייסבוק. היכולת להזיק, להקיא על האחר את כל מה שיש בפנים או להתנתק ממנו באבחה, קלה יותר כשלא יודעים מיהו בעצם, כשהסובייקטיביות מטושטשת".

החשיפה העצמית הבלתי פוסקת ברשתות החברתיות וההתקשרויות השטחיות, שבסופן נשים סופגות לא פעם השפלות, מביאות למצבי מצוקה, אומר ניצן. "מתחילים להצטבר סגמנטים דיכאוניים שיכולים להשפיע; תחושה שאת נחותה, לא מושכת ומשעממת, ולעתים ניסיון לפצות על כך בכל מיני התנהגויות הרסניות; עיסוק אינטנסיבי מאוד בערך העצמי, וגם כאן יש חשיבות או מרכזיות לנראות של האדם; לא רק בהקשר של נעורים ויופי, אלא גם בהקשר של בריאות: הרי כולם עושים ספורט, רצים ורוכבים על אופניים. יש משהו בלא להסתיר את החולשה והחולי שנחשב בזוי: בעבודה, ברחוב או ברשת. אין לכך לגיטימציה, וזה כשלעצמו יוצר קושי הולך ומחמיר".

בישראל המקוטבת הדיכאון נובע מכיוונים מנוגדים. "בקרב נשים ערביות או חרדיות, דיכאון וניסיונות התאבדות קשורים מאוד לשמרנות ודיכוי, לעובדה שנשים רבות לא יכולות לבצע החלטות מרכזיות בנוגע לחייהן", אומר ניצן. "במרכזים עירוניים וחילוניים, שבהם לא פעם הרעיון של קהילה מלכדת נחלש או לא קיים, הדיכאון לא פעם קשור לחופש המוחלט; מעין הליכה לאיבוד בתוך ריבוי האפשרויות, בעיקר בקרב אלה שלא השלימו את תהליך גיבוש הזהות העצמית. הרי כיום גיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30 ולעתים זולג לתוכו – מגוון האפשרויות העומד לבחירה הוא עצום אבל היכולת להכריע, לצמצם אפשרויות לכיוון פעולה אחד שהוא גם ישים, לא תמיד קיימת. ואז או שהאדם מתנתק מעצמו ברמה הרגשית, או שהוא פשוט שוקע לאט לדיכאון וחוסר תפקוד".

השיח הפמיניסטי מגדיר את המיניות כאתר של פגיעות, ניצול או יחסי כוח. "מה שהשיח לא השכיל עדיין להנחיל באותה מיומנות, באותה משוכללות, זו הזמנה לחשוב על מיניות כמקום של כוח, עוצמה, עונג, גילוי עצמי או התפתחות", טוענת הלפרן. "אין מספיק דיון על חוויית הכוח שצומחת מתוך המקום המיני, האפשרויות המיניות או הזהות המינית. שם השיח עדיין דל, ומאחר שאין קונטרה לחוויה של הפגיעות, אין במה להיאחז, אין אופק; ואם אין אופק, אז את נשארת מדוכאת".

הקולות המרכזיים על מיניות נשית נשאר לדבריה בעולם של 'תרבות האונס', "לא שזה לא חשוב – זה חשוב מנשוא – אבל אי אפשר להישאר רק שם. ואם אנחנו נשארות רק שם, אזי אי אפשר שלא להבין את ההימצאות של חרדה ודיכאון בקרב נשים; היעדר האופק הזה יוצר עצב גדול".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women

*#